פסק דין 1. תביעה לפינוי הנתבעים מן השטח הידוע כחלקה 31 בגוש 30124, הנמצא בסילוואן (באב אלמע ארבה) בירושלים. 2. להוכחת בעלותו בשטח הציג התובע הסכם רכישה מיום 25.12.85; נסח מאת לשכת רישום המקרקעין בירושלים; יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר מיום 16.1.86 שניתן לו מאת ח'ליל מוחמד ח'ליל קרעאין, מיופה הכח של המוכרים (ארבעת האחים קרעאין) מיום 1.12.85; ופסק-דין (ה"פ 337/97 בבית משפט המחוזי בירושלים). 3. ב"כ התובע טוען לרכישה שנעשתה כדין, ואשר אושרה על-פי המסמכים הנ"ל, בכללם פסק-הדין הנזכר שניתן כנגד כונס הנכסים עו"ד מ' שליט, אשר מונה לתפקידו על-פי צו מיום 16.6.86. לדבריו, נעשה הרישום בלשכת רישום המקרקעין כדין, מטעם הבעלים האמיתיים, כיורשים, והמיסים שולמו כדין. 10 שנים נמשכו ההליכים עד לרישום הירושה ביום 5.4.95, ועוד שנים אחדות עד ליום 7.10.99, שבו נרשמו זכויותיו של התובע בלשכת רישום המקרקעין. למעט מה שנרשם על גבי הנסח, לא בא מאן דהוא בדרישה כלשהי לזכויות על השטח נשוא התביעה, מאז שנת 1985, שבה החל התובע במגעים לרכישת השטח. כיוון שכך, מבקש התובע לדחות את טענות הנתבעים על זכויות אשר קדמו לרכישה שלו. 4. מנגד, טוענים הנתבעים 1, 2 ו-4 כי הם מחזיקים בשטח נשוא המחלוקת בזכות וברשות מאת הבעלים. הנתבע 1 הינו דייר מוגן בנכס, המשמש כמספרה. המשכיר, מוחמד ח'ליל קרעאין היה הבעלים הרשום של הנכס, הנתבע 1 שילם לו דמי שכירות, עד שהזכויות עברו לידי גב' תמאם בשיר; ומאז משלם הנתבע 1 לה, את דמי השכירות. הנתבע 2 הינו שוכר בנכס, בדירה שבבעלות גב' תמאם בשיר, אשר רכשה חלק מן המתחם שבו נמצאת הדירה, מאת בניו של הבעלים הרשום, בשנת 1981. הנתבעת 3 שהתגוררה בנכס, נפטרה לבית עולמה. הנתבעת 4 מחזיקה במבנה שבנכס, אותו רכשה מאת הבעלים הקודם שהחזיק בו, ואשר רכש אותו מאת יורשי הבעלים הרשום, בשנת 1981. 5. נקודת המוצא הינה שעיקר גירסתו של התובע, אמת. דא עקא, היטב ידע התובע בשעה שקנה את השטח, כי איננו פנוי, וכי מתגוררים בו אנשים. בחקירתו הנגדית (עמוד 3 לפרוטוקול) נשאל התובע אם בשעה שקנה את השטח "מצאת שם אנשים שמתגוררים בנכס?", ותשובתו: "כן. היו שניים שמתגוררים ומספרה סגורה...". הוא נשאל: "חוץ מהמספרה מה ראית שם, הייתה דירת מגורים?", ותשובתו: "כן... היו שוכרים שם בפנים". גם בקדם המשפט, אמר התובע בפשטות: "כשאני קניתי את השטח הוא היה תפוס בשכירות" (עמוד 2 לפרוטוקול). 6. על-פי הסכם הרכישה (נ/1), התחייב המוכר (האחים קרעאין) כלפי התובע, "למסור את הנכס נקי מכל דייר המחזיק בו או בחלק ממנו" (סעיף 3 ג). בפועל, לא פינה המוכר את המחזיקים בנכס, וגם התובע לא נקט יוזמה לעשות כן. גירסת הנתבעים לא נסתרה, והיא נתמכה בעדותה של גב' תמאם בשיר, על כך שרכשה את המקרקעין מאת עות'מאן קרעאין, בשמו ובשם אחיו. [יעויין בנספחים א'1, א'2, ב'1, ו-ב'2 לתצהירה, וכן גם בפסק-הדין בת.פ. 7143/86 בבית משפט זה (כב' השופטת מ' ארד) שנתן תוקף להסכם פשרה בין הגב' תמאם לנתבע הראשון, בתביעתה של גב' תמאם נגדו]. אומנם, גב' תמאם לא עשתה לרישומה של רכישת המקרקעין, ולדבריה, מכיוון שאיננה יודעת קרוא וכתוב, ראתה לסמוך על המוכר, בן משפחתה. יש לזכור בהקשר זה, כי מדובר במקרקעין שאינם מוסדרים, ואת מיקומם בסילוואן, מקום בו אין הקפדה על רישום [השוו: ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ ואח', דינים עליון, כרך סג 877, וראו שם את דברי כב' הנשיא א' ברק על תחולת עקרון תום הלב גם על בעל העיסקה הראשונה. על אף שאי רישום הערת אזהרה על ידו יכול שייפגום בתום ליבו, הרי שמקום בו הוכח חוסר תום לב אצל בעל העיסקה השנייה, לא תועיל לו טענה כי ה'תאונה המשפטית' הינה פרי המחדל של אי רישום הערת האזהרה על-ידי בעל העיסקה הראשונה]. התובע מצידו לא טען כלל כי בדק את המירשם, ולכן אין מקום לטענה מצידו על כך שלא נרשמה הערת אזהרה. גב' תמאם גם העידה על עבודות בנייה שנעשו מטעמה במתחם, תיקון, שיפוץ, הריסה ובנייה מחדש. גב' תמאם מקבלת דרישות תשלום מאת העירייה ומשלמת תשלומים לעירייה (כעולה מן הנספחים ד', ה', ו'1, ו-ו'2), מאז מועד הרכישה בשנת 1981, אם כי אין לדעת עד כמה היא מדקדקת בתשלומים האמורים. גב' תמאם צירפה לתצהיר עדותה הראשית הסכם שכירות שבינה לבין הנתבע 2. הנתבעת 4 טענה כי את זכויותיה בדירת מגורים במתחם על שטח של 192 מ"ר, רכשה מאת סופיאן אבו נג'מה, אשר רכשן מצידו מאת האחים ח'ליל מוחמד ועות'מאן קרעאין (יעויין בנספחי תצהירה א'1, א'2, ב'1, ב'2, ו-ג'). מסתבר לכאורה, כי עוד בשנת 1981 נמכר חלק מן המתחם לגב' תמאם בשיר, וחלקו לסופיאן עבד אלבארי רבאח אבו נג'מה (סעיף ג'4 לסיכומי הנתבעים). גירסת הנתבעים לא נסתרה. 7. מן האמור בהסכם הרכישה (נ/1) ידענו, וכן גם מדברי התובע עצמו למדנו לדעת, כי היטב ידע בעת עשיית ההסכם על קיומם של אנשים, שוכרים בנכס. יש טעם בטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו על כך שהתובע עצם את עיניו מראות, וכי נהג ברשלנות. חרף התחייבותו של המוכר למסור לתובע את הנכס כשהוא נקי מכל אדם וחפץ, ובכפוף לכך ישלם התובע את יתרת התמורה עד למועד עתידי כאמור בהסכם הרכישה, לא מילא המוכר את התחייבותו, ולא ידענו אם התובע נקט כנגדו בצעדים של ממש. התובע לא יישמע בטענה כי סמך על הבטחת המוכר למסור לידיו את הנכס נקי מכל מחזיק. להלכה ולמעשה אין די בהבטחה שכזו, ויש צורך באסמכתא עובדתית ברורה על כך. ייתכן כי התובע נפל קורבן למעשה רמיה שעשה המוכר, אך בנסיבות העניין אין ברישום הזכויות על שמו, כדי לאפשר את פינויים של הנתבעים. האופן שבו התנהל התובע, איננו מתיישב עם דרישת תום הלב. אמנם לא "מידת חסידות" נדרשת ממנו, אך "באומרנו "תום לב", לעניין זה, די בכך שאותו צד ג' נהג... ביושר ובאמונה - ללא עורמה או עצימת עיניים מלראות עובדות גלויות לעין, העשויות להעמידו על המשמר. אין דורשים ממנו לחקור ולדרוש בנסתר, שמא כך יחשוף ויגלה עובדות חשובות המשנות פני הדברים ושאינן על פני השטח" [ע"א 842/79 נס ואח' נ' גולדה ואח', פ"ד לו (1) 204, 212 - 213; ראו והשוו: ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן ואח', פ"ד מז (5) 1, 18 - 20; ע"א 7785/99 ארוך נ' פראיינטי ואח', פ"ד נה (3) 85; פרשת גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ ואח' הנ"ל; נ' כהן, "התערבות ביחסים חוזיים", הוצאת רמות מערכות חינוך (תשמ"ב - 1982), 268 - 275]. 'עצימת עיניים', בהקשר דנן, כמוה כידיעה בפועל. בכך נכשל התובע. בעת הרכישה ובמהלך השנים הרבות עד לרישום בלשכת רישום המקרקעין, לא עשה התובע לשם בירור מכח מה מחזיקים הנתבעים בנכס, ולא עשה לפינויים. התובע שקד רבות בכל אותם שנים עד לרישום הזכויות על שמו, אך דווקא על רקע זה בולט חוסר המעש מצידו, ביחס לנתבעים. טענת התובע כי ניסה לברר את מהות זכויות הנתבעים, אך חדל מכך כשאיימו להורגו, נטענה, דומני, על דרך הסתם; מכל מקום, לא נמצאו תימוכין לטענה זו. כיוצא בזה, בתחילה טען התובע כי מסמכי הנתבעים מזוייפים, אך בחקירתו הנגדית הסתייג, אמר כי "יכול להיות" שהמסמכים מזוייפים, עד שלמעשה חזר בו מטענתו על זיוף. 8. על כל האמור יש להוסיף כי בקדם המשפט הודיע התובע על מכירת הנכס לאחד, ח'ליל אבו זיאד, בחודש 12/99. ודוק: התביעה הוגשה ביום 19.12.99. בחקירתו נשאל התובע אם הגיש את תביעת הפינוי דנן לפני או אחרי שמכר את הנכס, ולדבריו "אחרי פעולת המכר. לא זוכר את התאריכים" (עמוד 3 לפרוטוקול). דומה כי יש טעם בטענת ב"כ הנתבעים בהקשר זה בעמוד 7 לסיכומיו, לעניין מעמדו של התובע בתביעה זו, ועל כך שהיה עליו לצרף כצד לדיון את ח'ליל אבו זיאד, שלו מכר התובע את הנכס. 9. סוף דבר: במישור העובדתי דנו מנקודת מוצא לפיה מרבית הנטען על-ידי בעלי הדין, הינו נכון. עיקר הוא, כי ביודעו על המחזיקים בנכס בשעת רכישתו, לא נהג התובע כמצופה, לא עמד על זכויותיו על-פי הסכם הרכישה, לא עשה לבירור זכויותיהם של המחזיקים ולפינויים. אין לפקוד את עוון ה'תאונה המשפטית' ככל שאירעה, על הנתבעים (פרשת גנז הנ"ל). הדרך בה נהג התובע, כמתואר לעיל, אינה מתיישבת עם תום לב, תנאי הכרחי כדי לזכּותו בסעד המבוקש על ידו. 10. אשר על כן, התובענה נדחית. התובע יישא בהוצאות המשפט, וכן ישלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ירושליםפינוי