הלכה היא כי תנאי בחוזה שכירות מוגנת האוסר על דייר לתת רשות שימוש בדירה, אינו חל על בני משפחת הדייר, המנויים בהוראות סעיף 20 לחוק הגנת הדייר. יוצאים מכלל זה בני משפחה נעדרי תום לב. היעדר תום הלב, השולל זכותו של בן משפחה להתגורר בדירה יכול לבוא לידי ביטוי באחת משתי דרכים: במגורים למראית עין, שממילא הם חסרי ממשות משפטית, או במגורים מלאכותיים במובן זה, שסוטים הם מדפוסי התנהגות המקובלים ביחסים בין בני משפחה, המובילים למגורים משותפים. באין אינדיקציה למגורים למראית עין או למגורים מלאכותיים, אין מקום להבחין בין בן זוג הנכנס להתגורר בדירה לבין ילדו המבוגר. להלן פסק דין בנושא סעיף 20 לחוק הגנת הדייר: פסק דין 1. התובעים הם בעלי מבנה ברחוב המעלות 3-5 ירושלים. במבנה דירה, אשר בה מתגורר הנתבע מספר 1 בשכירות מוגנת. הנתבעת מספר 2 היא נכדתו של הנתבע מספר 1 (להלן: "הסב" ו- "הנתבעת") , והיא עברה להתגורר עימו בדירה בחודש נובמבר 2005. משנודע על כך לתובעים הגישו את התביעה שלפניי לפינוי הנתבעת מן הדירה. יצויין כי מלכתחילה התבקשו בתביעה סעדים גם נגד הסב, אך הצדדים הסכימו לצמצם את ההתדיינות אך ורק לשאלת פינויה של הנתבעת מן הדירה. 2. התובעים טוענים כי הנתבעת אינה רשאית להישאר בדירה, משום שסעיף 5 להסכם השכירות המוגנת (נספח ב' לכתב התביעה), קובע כי אסור לסב להרשות למאן דהוא מלבדו להשתמש במושכר. הנתבעת טוענת שעברה לגור עם הסב בשל מחלת הלב ממנה הוא סובל, ומטרת מגוריה עימו לסעוד אותו במחלתו. הנתבעת טוענת כי לסעיף 5 להסכם אין תחולה בענייננו ממספר טעמים; ראשית, משום שיש לראות את מגוריה של הנתבעת בדירה כחלק מזכות הסב להשתמש בדירה, שכן ללא עזרת הנתבעת לא יוכל הסב להשאר בדירה. ושנית, משום שסעיף 5 אינו יכול למנוע כניסתם לדירה של בני משפחה אשר זכאים להנות מהגנת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). 3. נקודת המוצא לדיוננו היא סעיף 5 להסכם השכירות, אשר זו לשונו: "השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו, או את זכותו על המושכר או חלק ממנו, וכן לא להרשות למשהו אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר או חלק ממנו, וכן לא לשתף מישהו בהחזקת המושכר או בשימוש בו או בכל הנאה ממנו, בין אם השימוש או ההנאה החלקית מוגדרים או בלתי מוגדרים. וכן אסור לשוכר להעניק למישהו זכות במושכר כבר רשות, בין בתמורה או בלי כל תמורה, בלי לקבל רשות בכתב מראש לכך מאת המשכיר". השאלה היא, איפוא, האם מכוח סעיף 5 להסכם מנועה הנתבעת מלגור עם סבה. בשאלה זו בדיוק עסק בית המשפט העליון בפרשת רינדר (ע"א 4100/97 רינדר נ. ויזלטיר פ"ד נב (4) 580), ולאחר מכן בפרשת בן דוד (רע"א 876/02 בן דוד נ. מרקוביץ דינים עליון כרך סג 472). וזו ההלכה שנפסקה בפרשות אלו: "בעקרון הלכה היא כי תנאי בחוזה שכירות מוגנת האוסר על דייר לתת רשות שימוש בדירה, אינו חל על בני משפחת הדייר, המנויים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר. ....יוצאים מכלל זה בני משפחה נעדרי תום לב. היעדר תום הלב, השולל זכותו של בן משפחה להתגורר בדירה יכול לבוא לידי ביטוי באחת משתי דרכים: במגורים למראית עין, שממילא הם חסרי ממשות משפטית, או במגורים מלאכותיים במובן זה, שסוטים הם מדפוסי התנהגות המקובלים ביחסים בין בני משפחה, המובילים למגורים משותפים. באין אינדיקציה למגורים למראית עין או למגורים מלאכותיים, אין מקום להבחין בין בן זוג הנכנס להתגורר בדירה..... לבין ילדו המבוגר". (פרשת בן דוד הנ"ל בפסקה 5 לפסק הדין). כיוון שכך, יש לברר תחילה האם הנתבעת באה בחוג הזכאים להגנת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, ואם התשובה חיובית, יש לברר האם קיימת אינדיקציה השוללת את תום לבה. 4. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר קובע כי: "(א) דייר של דירה שנפטר יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד איתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". כמובן שהנתבעת אינה בת זוגו של הסב, ולפיכך רלוונטי לענייננו סעיף 20 (ב). נשאלת, אם כן, השאלה האם הנתבעת היא "ילד" כמשמעו בסעיף 20 (ב)? התשובה לכך שלילית, מפני ש"ילד" מוגדר בסעיף 1 לחוק הגנת הדייר כ"נכד שהתייתם מהוריו". הנתבעת לא התייתמה מהוריה, ולפיכך אינה בבחינת "ילד" כמשמעו בסעיף 20 (ב). ואולי הנתבעת היא בבחינת "קרוב אחר" כמשמעו בסעיף 20 (ב)? פשיטא שהתשובה לשאלה זו חיובית. המונח "קרוב אחר" הוא מונח רחב, אשר משתרע בנקל, מבחינה לשונית ותכליתית גם יחד, גם על נכדים, ולפיכך באה הנתבעת בגדרו של סעיף 20. (ע"א 214/62 קורץ נ. צ'רניאק פ"ד טז (3) 2992; בר"ע (י-ם) 4041/02 אברמוביץ נ. כהן). 5. חרף האמור לעיל, טוענים התובעים כי הנתבעת אינה יכולה להנות מהגנת סעיף 20. הכיצד? לטענתם יוצר סעיף 20 מדרג בין הקרובים השונים, ולכן "קרוב" יכול להנות מהגנת סעיף 20 רק מקום בו אין לדייר "בן זוג" או "ילדים". והנה, במקרה שלפניי יש לסב שתי בנות, הלא הן אמה ודודתה של הנתבעת. טענה זו מעוררת את השאלה האם המדרג בו מדבר סעיף 20 עניינו רק באלו הגרים עם הדייר, או גם במי שאינם גרים עמו. במילים אחרות, מה הדין במצב בו גר עם הדייר "קרוב" ויש לאותו דייר "ילד" שאינו גר עמו? האם עצם קיומו של אותו "ילד" שולל מ"הקרוב" את הגנת סעיף 20, או שהמדרג הקבוע בסעיף 20 נכנס לפעולה רק מקום בו ה"קרוב" וגם ה"ילד" גרים יחד עם הדייר, שאז לאחר פטירת הדייר יגבר ה"ילד" על ה"קרוב"? שאלה זו חשובה לענייננו מפני שבמקרה שלפניי מתחרות עם הנתבעת על הזכות להנות מהגנת סעיף 20 שתי בנותיו של הסב שאינן גרות עמו. התשובה היא שלפי הפסיקה "ילד" גובר על "קרוב אחר" רק אם התקיימו ב"ילד" תנאי סעיף 20. דהיינו שהילד גר עם הדייר עובר לפטירתו (ע"א 300/65 מוטילוב נ. לונייבסקי פ"ד יט 4 73, 77; ד. בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" (מהדורה שניה 2005) עמ' 258). על כן, דין טענת התובעים בנקודה זו להידחות. 6. תנאי להגנת סעיף 20 הוא שלאותו "קרוב אחר" ובענייננו לנתבעת, אין דירה אחרת למגורים. הדרישה לקיומה של דירה אחרת היא דרישה אשר מחמירה עם ה"קרוב האחר" בהשוואה ל"בן הזוג". אשר לא נדרש להוכיח כי אין לו דירה אחרת. הרציונאל של תנאי זה ברור; המחוקק ביקש למנוע מצב שבו "קרוב" שגר עם הדייר לפני פטירתו יזרק לרחוב באין קורת גג לראשו. ומאידך, המחוקק לא חרד לגורלם של קרובים שיש להם קורת גג אחרת. נטל ההוכחה לעניין קיומה של דירה אחרת רובץ על הטוען להגנת סעיף 20 קרי; על הנתבעת שלפניי (בר אופיר הנ"ל בעמ' 251). בעניין צ'רני נפסק כי: "דירה אחרת, במובן החוק, פירושה שיש לקרוב מקום מגורים שמבחינה אובייקטיבית אין מניעה שיתגורר שם באותו מצב, מבחינה משפטית, שהיה מתגורר עם הדייר המנוח" (ע"א 71276 צ'רני נ. מורד פ"ד לא (2) 99, 107) ואכן, בפרשת צ'רני נדון מקרה בו קרובה של הדייר, בת 32, עברה לגור עמו, ונפסק שיש לה דירה אחרת מפני שהיא יכולה לגור בבית הוריה. (וראו גם בר אופיר הנ"ל בעמ' 263; וכן ע"א (חיפה) 4511/97 קוסא נ. עזבון המנוחה נג'מה מרינא ואח' דינים מחוזי כו (9) 416). הוא הדין במקרה שלפניי. הנתבעת לא טענה כי אינה יכולה לגור בבית הוריה. נהפוך הוא, לדבריה היא ישנה שם לפעמים. כיווך שכך, אין לראותה כמי שאין לה דירה אחרת, ולכן היא אינה זכאית להגנת סעיף 20. במצב דברים זה, דין התביעה להתקבל. הנתבעת בקשה להסתמך על פסק הדין בע"א (ת"א) 138/77 רם נ. סוסתיאל (פ"מ תשלח (1) 193), ברם אין הנדון דומה לראייה, מפני ששם נדון מקרה בו בן היה מסוכסך עם הוריו, ולכן לא היה ניתן לראות בדירת ההורים "דירה אחרת" של הבן (שם, בעמ' 197). 7. הנתבעת טוענת בהסתמך על ע"א (חיפה) 2151/01 כהן נ. אברמוביץ, כי התביעה שלפניי מוקדמת, כיוון שאת תנאי הזכאות לפי סעיף 20 יש לבחון רק לאחר פטירת הדייר. אכן בפרשת כהן נקבע כי התביעה מוקדמת, אך זאת משום שבית המשפט סבר באותו עניין, שקרוב המשפחה של הדייר כלל לא עבר לגור עמו, אלא רק מבקר אותו מפעם לפעם. כמובן שנסיבות אלה שונות בתכלית מן הנסיבות שלפניי, בהן מודה הנתבעת עצמה כי עברה לגור עם סבה. 8. הנתבעת טוענת כי היא רשאית לגור עם הסב כיוון שמגוריה עמו הם תנאי חיוני ליכולתו להנות מזכות השכירות שיש בידו. לטענתה מגוריה בדירה הם בבחינת מימוש זכות השכירות של הסב. אכן, זו טענה שנונה, אך אין לקבלה מפני שגם אם נכונה העובדה שמגורי הנתבעת חיוניים לסבה, הרי שעדיין לא ניתן לטעון שמגוריה אינם בבחינת הכנסת דייר נוסף לדירה. טענה זו של הנתבעת מתחמקת מן השאלה האמיתית; האם מכח סעיף 5 להסכם השכירות אסור לסב להרשות לנתבעת לגור עמו ולסעוד אותו. התשובה לשאלה זו ניתנה לעיל בהתאם להלכות רינדר ובן דוד. 9. אודה כי הלכות רינדר ובן דוד אינן פשוטות בעיני. בהלכת רינדר התבססו גם שופטי הרוב וגם שופט המיעוט על ניתוח ציפיותיהם הסבירות של הצדדים לחוזה השכירות. נשאלת השאלה האם אכן סיטואציה מן הסוג שלפנינו חורגת ממתחם הציפיות של הצדדים להסכם? האם לא נכון יותר לקבוע כי סביר שצדדים צפו סיטואציה בה יהפוך הדייר לסיעודי ויזדקק לכך שמאן דהוא יגור עמו; ועל כן לא למצבים מסוג זה נועד סעיף 5 להסכם? אילו שוכנעתי מבחינה עובדתית כי הסב שלפניי הוא במצב סיעודי, אזי הייתי נדרש להכריע בשאלות אלו, ואולי הייתי מוצא דרך לקבוע שסעיף 5 אינו חל על המקרה שלפניי, בין אם מכח פרשנותו לאור ציפיות הצדדים, ובין אם בשל היותו סותר את תקנת הציבור (ראו - דברי כב' השופט אור בפרשת רינדר בעמ' 602). ואולם, לא שוכנעתי כי כזה הוא מצבו של הסב שלפניי, ולכן פטור אנוכי מלדון בשאלות אלו. לעניין זה אציין כי לסב אושרה מט"בית למשך שמונה שעות שבועיות בלבד. הנתבעת אף היא מודה כי איננה נמצאת בדירה כל שעות היום. היא גם מודה כי לפעמים היא לא לנה בדירה, ולא נטען כי במקרים כאלו לן בדירה משהו אחר במקומה. כל אלו הן אינדיקציות לכך שמצבו של הסב אינו סיעודי ואף הנתבעת מודה בכך (סעיף 3 לסכומים). 10. טענתה האחרונה של הנתבעת היא שהתובעים שלפניי אינם התובעים הנכונים, משום שהסכם השכירות נכרת עם רחל ורות כאנם ושתיהן לא מופיעות כתובעות בתובענה שלפניי. עוד טוענת הנתבעת כי לא הוכח הקשר בין התובעים שלפניי לרחל ורות כאנם. ולבסוף טוענת הנתבעת כי לא הוכח הקשר בין נסח הרישום שצורף כנספח א' לכתב התביעה למקרקעין שלפניי. טענה אחרונה זו אינה מקובלת עלי, משום שמרגע שהגישו התובעים נסח רישום, אשר מתייחס לטענתם למקרקעין נשוא דיוננו, הרי שבמידה וטוענת הנתבעת שמדובר בנסח שנוגע למקרקעין אחרים, אז עליה רובץ הנטל להוכיח טענה זו, לפחות בראשית ראייה. אשר לטענה הראשונה של הנתבעת; זכות התביעה לפינוי פלוני מנכס נתונה בראש ובראשונה לבעל הנכס (סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1968). כל התובעים שבפניי רשומים בנסח כבעלי חלק כזה או אחר במקרקעין ומכאן זכותם להגיש את התביעה שלפניי. אכן, בנסח רשומים בעלים נוספים אשר לא צורפו לתובענה כתובעים, ברם אין בכך ולא כלום משום שגם חלק משותפים במקרקעין זכאים להגיש תביעת פינוי נגד מי שמחזיק בהם שלא כדין. (סעיף 31 (א) (3) לחוק המקרקעין; וכן - י. ויסמן "דיני קניין" (תשנ"ז - 1997) עמ' 250). 11. לאור האמור לעיל, דין התביעה שלפני להתקבל, ולפיכך אני מורה לנתבעת לסלק ידה מן הדירה המצוייה בקומת הקרקע של המבנה ברחוב המעלות 3-5 פינת סמטת ריבלין (ספר 1015 דף 264), ואשר מוחזקת על ידי מר יוחנן מאיר. הנתבעת תסלק את ידה כאמור תוך 45 יום מהיום. הנתבעת תישא בהוצאות התובעים. כמו כן, תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. סכום שכר הטרחה נקבע בהתחשב בהליך המקוצר שהתקיים לפניי. דייר מוגן (הגנת הדייר)שימוש בדירה