פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. לפנינו ערעור, על פי רשות שניתנה, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן), שקיבל את ערעורה של המדינה על פסק דין של בית המשפט לענינים מקומיים בראשון לציון (השופט ש' ברוך). בית המשפט המחוזי הורה למערער להרוס קיר של 10 מטרים שנבנה ללא היתר. 2. הבקשה שהוגשה לבית המשפט לענינים מקומיים היתה בקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965- (להלן - החוק) שעניינו הריסה ללא הרשעה. העבודות בוצעו בקומת הקרקע במקרקעין בהם מחזיק ומשתמש המערער. המערער סגר בקיר בלוקים, ללא היתר, לפני למעלה מ20- שקומת עמודים מפולשת. בקיר, שאורכו 10 מטרים, הותקנו דלת ושני חלונות. בית המשפט לענינים מקומיים דחה את הבקשה למתן צו הריסה, אך בית המשפט המחוזי בערעור קיבל אותה. שתי הערכאות הסתמכו על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ולבני כפר סבא, פ"ד נב (1) 136 (להלן - פרשת יצחק), אך הגיעו לתוצאות שונות. המדינה הצביעה על גישות שונות המתגלות בפסקי דין שונים של בתי המשפט המחוזיים בעקבות פסק הדין בענין יצחק והסכימה למתן רשות ערעור. הרשות ניתנה. 3. הערכאה הראשונה הכריעה במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים וקבעה שהקיר נשוא הדיון איננו כלול בהיתר הבניה שניתן בשעתו. רק שלושה קירות של המבנה הוקמו על פי ההיתר שניתן. הקיר הרביעי - זה שעל הריסתו הורה בית המשפט המחוזי - הוא קיר של 10 מטר בתחום קווי הבנין. קומתקרקע בה בנוי המקלט היתה אמורה להיות קומת עמודים מפולשת והיא נסגרה בצידה הדרומי בקיר שהוקם בלא היתר. 4. כל שנטען בבקשה המקורית שהוגשה לבית המשפט לענינים מקומיים ובתצהיר הנלווה אליה היה שהקיר נבנה ללא היתר, ועל כן התבקשה הריסתו. אחרי הגשת הבקשה המקורית ניתן, ביום 3.2.98, פסק הדין בענין יצחק. ב1.6.98- הוגשה בקשה מתוקנת. לבקשה המתוקנת נוסף נימוק שלא הו בבקשה המקורית לפיו הקיר מסוכן. נימוק זה נתמך בתצהירה של המהנדסת ברקוביץ: "השארתם של המבנים נשוא הבקשה על תילם עד התבלותם מבלי שנתקיימו כל הבדיקות ההנדסיות לבירור בטיחותם ויציבותם והתאמתם למטרות השימוש לו נועדו ובטרם נתמלאו כל הדרישות הארכיטקטוניות בדבר שמירה על קווי בנין והתאמת העבודות למראהו החיצוני של הבנין עלול לסכן את חיי הציבור ולגרום לפגיעה באחד משאר האינטרסים המוצדקים שלו". 5. המהנדסת ברקוביץ נחקרה על תצהירה בדיון בפני הערכאה הראשונה, וכך אמרה: "הקיר מסוכן מאחר ואין אישור מהנדס לתקינותו. טענתך כי הקיר מחזק את הבנין ומונע נזק אינה נכונה. הקיר יכול ליפול. אין חישובים סטטיים אין אינדיקציה ליסודות. לפי דעתי הקיר לא מחזק את הבנין. לשאלת בית המשפט אם הוא יבקש היתר בניה האם הוא יצטרך לבנות יסודות, אני לא מכירה את המצב בשטח ואני לא יכולה להגיד אם יצטרכו יסודות אם לא". 6. השופט ברוך, התייחס לטענתה של המהנדסת ברקוביץ בענין בניית הקיר שנעשתה בלי בדיקות הנדסיות, וקבע: "אינני מוכן לקבל טיעון זה. מדובר במבנה אשר נבנה כדין, יסודותיו והיציקות שבו נבנו כולם על פי ההיתר, אין די באמירה בעלמא של המהנדסת ולפיה לא בוצעו חישובים ביחס לקיר, דהיינו ביחס לבלוקים שממלאים את החלל התחום באמצעות היציקות שבמסגרתן הונחו הבלוקים, כדי להצדיק מתן צו הריסה. על פי שיטתה של המהנדסת הנכבדה, לא יתכן מצב שבו לא ינתן צו הריסה, שהרי ביחס לכל בניה בלתי חוקית אין מבוצעות הבדיקות הנדרשות בחוק, ואם כן התוצאה המתבקשת היא שחייבים להינתן צווי הריסה, כדבר שבשגרה, והרי זה בדיוק מה שקבע בית המשפט העליון שאין לעשות". 7. בית המשפט לענינים מקומיים דחה את הבקשה למתן צו הריסה. הוא ציין בהחלטתו כי לבית המשפט שיקול דעת אם להיעתר לבקשה לפי סעיף 212 לחוק, בשים לב למכלול הנתונים שמובאים בפניו. עוד קבע בהחלטתו כי על התביעה להוכיח קיומם של שיקולים ציבוריים חשובים להריסה ואלו ומתים עם השיקולים שמעלה המתנגד לצו. לאחר שדחה, כפי שפורט, את קביעתה של המהנדסת לפיה טעמי בטיחות מחייבים הריסת המבנה - דחה את הבקשה. 8. בית המשפט המחוזי קיבל כאמור את הערעור. בפסק דינו הוא ציין כי עצם העובדה שמדובר במבנה שהוקם שלא כחוק מהווה ענין ציבורי חשוב ויש אינטרס בהריסתו, כדי שחוטא לא יצא נשכר ולא תשרור אנדרלמוסיה בכל הנוגע לחוקיות הבניה. עוד עמד בית המשפט המחוזי על כך שהמבקש לאניסה לקבל היתר בניה (אף שהדיון נדחה לשם כך) בשל שיקולי עלות, וקבע כי ישנו אינטרס ציבורי בתשלום אגרות בניה והיטל השבחה (אם הוא חל) בשל אחוזי הבניה הנוספים הכלולים בשטח הבניה. מפי המערער (המשיב שם) לא נשמע כל נימוק מדוע לא ינסה לבקש היתר. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתיר המשך קיומה של בניה ללא היתר. 9. נראה לי כי השוני בין גישת בית המשפט לענינים מקומיים לבין גישת בית המשפט המחוזי בענייננו הוא בשאלה מהי נקודת המוצא בבקשה לצו הריסה לפי סעיף 212 לחוק. נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי היא שיש להרוס מבנה משנמצא שהוא נבנה שלא כחוק, אלא אם יראה המחזיק בו,ו בעליו טעם טוב שלא לעשות כן. לשיטתו של בית המשפט לענינים מקומיים נקודת המוצא היא כי על המדינה - מבקשת הצו - להראות טעם לכאורה לביצוע ההריסה. אם כך תעשה, על המתנגד להראות טעם מדוע בכל זאת לא תבוצע הריסה. שוני זה בנקודת המוצא עולה גם מעיון בהודעת הערעור שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי. 10. בשאלה היכן "נקודת המוצא" לגבי צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק אמר בית משפט זה את דברו בפרשת יצחק "כאשר מדובר בהריסה מכוח הסמכות שבסעיף 205 לחוק התכנון, די לה לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר, והכלל שקבע בית-משפט השלום כנקודת מוצא למתן צו ההריסה במקרה דנן - 'אכן בדרך כלל בנין שנבנה ללא היתר דינו להיהרס' - כוחו יפה בעניין זה. ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון - שונים פני הדברים. בענין זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציברי' חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה'עניין הציבורי' גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד" (ע' 142-141; ההדגשות הוספו בחלקן). דברים אלה - מקובלים עלי. לענין סעיף 212 - להבדיל מסעיף 205 לחוק - לא די למדינה להראות כי הבניה היא ללא היתר. עליה להראות "הצדקה" להריסה. למתנגד לצו לפי סעיף 212 האפשרות להראות מדוע לא "מוצדק" הוא להרוס את המבנה, ובית המשפט - מכריע. לא בכדי תיקנה המדיאת בקשתה בבית המשפט לענינים מקומיים לאחר פסק הדין בענין יצחק; אלא שהאחרון לא היה מוכן לקבוע על יסוד חוות דעתה של המהנדסת ברקוביץ שהמבנה מסוכן הוא. 11. ואולם, ראוי להדגיש: לעתים השיקולים התומכים במתן צו הריסה עולים בעליל מנסיבות המקרה והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד. כך, למשל, בע"פ (ב"ש) 271/75 טייב נ' מ"י, פ"מ תשל"ו (2) 291, ניתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק לגבי דוכן שנבנה ללא היתר שעמדמדרכה שיועדה לשמש מעבר להולכי רגל; ובע"פ (ת"א) 518/68 יחזקאל נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז ת"א פ"מ ע"ב 68, הוצא צו הריסה למבנה שהוקם שלא כדין שעמד בניגוד מוחלט לתכנית הבינוי במקום, כשהמבנה עיכב הקמתו של אולם התעמלות בבית ספר סמוך. לגבי מבנה זה צון שם כי אין שמץ סיכוי שאי פעם יינתן היתר. ניתן להעלות על הדעת דוגמאות נוספות בהן הנטל המוטל על המדינה להראות לכאורה הצדקה להריסה הוא קל עד למאוד. ואולם בענייננו המדינה לא הראתה אלא שמדובר בבניה ישנה בלתי חוקית. ניסיונה לטעון כי המבנה מסוכן התבסס רק על כך שמדובר בבניה לא חוקית, ולא על בדיקה קונקרטית. הערכאה הראשונה לא קיבלה, בנסיבות כאלה, שמדובר במבנה מסוכן. ככל שעולה מהראיות המבנה איננו פוגע בצד ג' כלשהו, ואין הוא מהווה מטרד למאן דהוא. הקיר הוא בתחום קווי הבנין. המערער מצדו עמד על כך שמדובר בחדרה של בתו שנספתה לפני כ10- שנים, ועל כך שנכדיו עושים שימוש בחדר זה. ככל הנראה חויב המערער בארנונה על מלוא השטח. על יסוד קביעותיו של בית משפט זה בענין יצחק - אני סבורה שיש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר על כנו את פסק דינו של בית משפט השלו. 12. כדי להסיר כל ספק: הימנעות ממתן צו הריסה לפי סעיף 212 איננה שקולה למתן היתר. אם יסתבר בעתיד כי הקיר מסוכן, או יתגלה נתון נוסף כגון פגיעה באחוזי בניה של שכנים, או כל נתון אחר ה"מצדיק" צו הריסה - אין מניעה להגשת בקשה חדשה למתן צו כזה. 13. אציע לחברי לקבל את הערעור ולהחזיר על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום, בלא צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת מ' נאור. הריסת מבנהקירותערעור