פסק דין 1. בתאריך 19.12.78 נערך ונחתם בין התובע יצחק הורן (להלן: התובע) לבין יחזקאל וזאב להבי (להלן: הנתבעים) חוזה מכר (להלן: החוזה), לפיו מכרו הנתבעים לתובע מקרקעין - 750 מ"ר בחלקה 45 בגוש 76611 (ת/1). 2. הסכם המכר נערך על ידי עו"ד יעקב ח. הלוי משד' רוטשילד 31 תל-אביב ונחתם במשרדו. התובע לא הכיר את עו"ד הלוי קודם לחתימה על הסכם המכר. הוא הופנה אליו ע"י הנתבעים. לצורך רישום המקרקעין קיבל עו"ד הלוי יפוי כוח מהנתבעים ומהתובע כאחד. 3. התמורה בגין הרכישה שולמה במלואה על ידי התובע וזאת כמפורט בהסכם, ולכן היה התובע זכאי לרישום בעלותו על החלקה הנ"ל תוך 90 יום מיום חתימת ההסכם, דבר שלא נעשה. לא זו בלבד, מסתבר שהמקרקעין נשוא ההסכם נמכרו לצד ג', כך שכיום לא ניתן לבצע העברת רישום המקרקעין, על שמו של התובע. לפיכך, הגיש התובע תביעה לפיצוי כספי בגובה שווי המקרקעין. 4. בטרם החל הדיון בתיק העלו הנתבעים את הטענה, שדין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות. (המר' 146297/96). טענה זו נדונה על ידי ונדחתה. הנתבעים חזרו והעלו טענה זו בסיכומי טענותיהם. לאחר שמיעת ההוכחות וקריאת טעוני הצדדים, אינני מוצאת לנכון לשנות אותה החלטה. אני מאמצת את ההחלטה, שניתנה על ידי בתיק המרצה 146297/96, כחלק מפסק דיני זה. עם זאת, כיוון שמאז מתן ההחלטתי נוספו טיעונים מטעם הצדדים וכן נקבעו הלכות חדשות, בכל הנוגע למעמד חוזה במקרקעין, שיש להן השלכות לענייננו, אתייחס לטיעונים הנוספים ולהלכות החדשות. 5. לטענת ב"כ הנתבעים, לאחר שנשמעו הוכחות בתיק הוכח, שאין לקבל את גרסת התובע באשר לכך, שהעובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. ב"כ הנתבעים ניסה להצביע על אי התאמות בעדות התובע ביחס לאינפורמציה שקיבל מ"החבר" (למען הדיוק, מדובר במכר, שהתובע הכיר לראשונה באסיפה של כל הרוכשים שקנו חלקים בחלקה ואשר פגש באקראי באמצע שנות ה- 80, והוסיף וטען, שההסבר, שנתן התובע להעדר תגובה מטעמו לאחר שנודע לו מפי "החבר" על הבעיות שהיו ברישום המקרקעין, אינו עונה על דרישות סע' 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), שכן לטענתן התובע לא נהג בזהירות סבירה. עוד הוסיף וטען ב"כ הנתבעים, כי בשל שיהוי בהגשת התביעה על ידי התובע, יש לקבוע שהוא מנוע מלתבוע פיצוי מהנתבעים. לא קיבלתי טעון זה. ראשית, אי ההתאמות, שניסה לטעון להן ב"כ הנתבעים, אינן אי התאמות. לא זו בלבד, עדותו של התובע עשתה עלי רושם אמין ביותר והעדפתי אותה על עדותו של להבי, באותן נקודות שהיתה אי התאמה בין עדויותיהם. שנית, האמנתי לתובע, שגם עוה"ד הלוי וגם הנתבעות אמרו לו, סמוך לאחר מועד חתימת החוזה, כי המקרקעין שרכש הועברו על שמו בלשכת רישום המקרקעין (יצויין, שגירסה זו הועלתה גם על ידי הנתבעים עצמם בסע' 6 לכתב ההגנה שלהם, כך שמנועים הם כיום אף להכחיש גירסה זו). האמנתי לתובע, כי כאשר סיפר לו אותו מכר, שפגש באקראי באמצע שנות ה- 80 , שהיו לו (למכר), בעיות ברישום המקרקעין על שמו, בעיות שהוסדרו לאחר מכן באמצעות עו"ד, סבר התובע שלגבי רישום המקרקעין על שמו אין כל בעיה, שכן לא רק שקיבל אישור מפורש הן מעוה"ד הלוי והן מהנתבעים בדבר רישום המקרקעין על שמו, אלא שגם קיבל חיזוק לאינפורמציה זו בשנת 1985 כשקיבל את דרישות התשלום מהעיריה לגבי אותם מקרקעין. לנוכח העובדות הנ"ל אני קובעת, כי התנהגות התובע, שלא דרש במקרה דנן לקבל נסח רישום מקרקעין סבירה, כך שהמקרה נכנס למסגרת החריג שנקבע בסע' 8 לחוק ההתישנות. 6. לאחר מתן החלטתי בעניין ההתיישנות, בתיק המרצה 146297/96, ניתן בבית המשפט העליון ביום 16.8.99 פסק הדין ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' מזל אהרונוב פ"ד נג(4) 194 (להלן: אוצר החייל). בפסק דין זה נקבעו הלכות חדשות בכל הנוגע למעמד חוזה במקרקעין. בין היתר נפסק מפי הנשיא ברק, כי לקונה הראשון, שעשה חוזה לרכישת מקרקעין וזכותו טרם נרשמה בלשכת רישום המקרקעין, קמה בנוסף לזכותו האובליגטורית זכות קניינית מן היושר הישראלי וכלשונו של הנשיא ברק (סעיף 13): "אכן, אילו השקיף המחוקק על זכותו של הקונה הראשון - כמו גם על זכותו של הקונה השני - כעל זכות אובליגטורית גדירא לא היה עוסק כלל ב'עיסקאות נוגדות', שכן 'באספקלריה של דיני החיובים, משמכר אדם אותו חפץ לשניים, הזכויות של שני הקונים לעולם לא יהיו נוגדות אלא המוכר חב לשניהם'. ראיית החוק את שתי ההתחיבויות למכר כעיסקאות נוגדות, והפתרון שניתן לניגוד 'נותן לקונה נוסף על זכותו האובליגטורית גם מעין זכות קניינית מן היושר (הישראלי)'". לנוכח הלכת אוצר החייל, עם חתימת החוזה נוצרה לרוכש זכות מן היושר במקרקעין, כך שניתן היה לתהות, האם יש להחיל גם על זכות זו את הוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). איני נזקקת לשאלה זו, שכן מניין תקופת ההתיישנות במקרה דנן מתחיל לא מיום יצירת הזכות במקרקעין, אלא מיום יצירת עילת התביעה הכספית. עילה זו נולדה לא ביום כריתת החוזה, ואף לא 90 יום לאחר מכן בתום המועד שנקצב לנתבעים להעביר הרשום בלשכת המקרקעין על שם התובע . עילת התביעה הכספית נולדה רק כאשר נמכרה הקרקע שנית לצד ג' ונעשתה בה עסקה נוגדת לעסקה שנעשתה עם התובע, כך שנבצר מהנתבעים להעביר את רישום המקרקעין על שם התובע. כל עוד היו לנתבעת 750 חלקים ומעלה בגוש 71116, ואין חולקים כי זה היה המצב גם בשבע השנים שלפני הגשת התביעה, לא קמה כלל עילת תביעה כספית לתובע, שכן התובע רשאי היה לסבור, כי אותה חלקה שלו היא. 7. כך עולה גם מחוק המקרקעין סעיף 9 סיפא: "התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה אך אם השני פעל בתום לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב זכותו עדיפה". קרי, כל עוד לא נרשמה העסקה השנייה בלשכת רישום המקרקעין על שם הקונה השני, לא נפגעה זכותו של הקונה הראשון, ולא החל מרוץ ההתיישנות לגבי עילת התביעה הכספית של הקונה הראשון, שכן ניתנת לה עדיפות. עילת התביעה הכספית נוצרה רק עם רישום המקרקעין על שם צד ג'. 8. מוסיפים הנתבעים, וטוענים, כי המקרקעין אינם רשומים על שם התובע, כיוון שהתובע הוא שמכר אותם לצד ג', ולכן בודאי שאין התובע זכאי לפיצוי מהנתבעים. בהתאם לעדותו של יחזקאל להבי, כחודש ימים לאחר קניית הקרקע על ידי התובע, פנה התובע אל הנתבעים והודיע להם בשמחה, כי מכר את המגרש והרוויח כסף רב. התובע מתכחש לגרסה זו. לדבריו, מעולם לא קיבל רישום המקרקעין על שמו ומעולם לא מכר המקרקעין לאחר. לדבריו, הנתבעים הם שמכרו את המקרקעין פעם נוספת. התובע מסתמך על עדותו ועל נסחי הרישום ת / 9 ו - ת / 10. לא קיבלתי טענה זו של הנתבעים . אין עוררין על כך, כי העסקה, שנקשרה בין התובע לנתבע, לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם התובע. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין קובע: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו". משלא נרשמה זכות התובע בלשכת רישום המקרקעין, לא כבעלות ואף לא בהערת אזהרה (ת/9, ת/10), נטרפה זכותו של התובע בעסקה זאת, ומשאיבד זכותו נמנעה ממנו האפשרות לגרום לכך שהמקרקעין ירשמו על שם צד ג', אילו אכן היה מוכר המקרקעין לצד ג' (יצויין שהאמנתי לתובע שלא עשה כן). המסקנה היא, שמי שמכר המקרקעין הינם או נתבעים או מי שקיבל יפוי כוח מטעמם להעביר את רישום המקרקעין על שם הקונה. 9. הנתבעים מעלים טענה חלופית לפיה, מי שמכר את המקרקעין לצד ג' (לאחר המכר לתובע) ומי שטיפל ברישום המקרקעין על שם צד ג' הינו עו"ד הלוי. בהסתמך על יפוי הכוח שהיה בידו מהנתבעים, מכר עו"ד הלוי את הקרקע פעם נוספת, ואם יזכה התובע בתביעתו זו, יצאו הנתבעים קרחים מכאן ומכאן, שכן, עו"ד הלוי נפטר בינתיים ועזבונו חולק בין נושיו ו/או יורשיו, באופן שנמנעה האפשרות להיפרע ממנו בדרך של הודעת צד ג'. מסיבה זו מבקשים הם מביהמ"ש לדחות התביעה נגדם. אין לקבל טענה זו. מקרה דומה לזה נדון בע"א 54/87 לוי נ' עזבון מוחמד פ"ד מ(1) 374, בו נעשתה עסקה במקרקעין תוך הסתמכות על יפוי כח לא תקין. שם נפסק, והדבר יפה גם לענייננו, שניתן היה להוציא את הקרקע מהקונה, שכן לא הסתמך על המרשם במקרקעין, אלא על יפוי כוח ולכן אין תקנת השוק חלה עליו. בהערת אגב אוסיף ואומר, כי בהסתמך על פסק דין זה היתה אפשרות לנתבעים לתבוע את רוכש הקרקע ולהוציאה ממנו ולא לצאת ניזוקים. 10. לסיכום: הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם על פי החוזה להעביר את הרישום בלשכת רישום המקרקעין על שם התובע. המקרקעין נרשמו על שם צד ג'. הנזק שנגרם לתובע הינו בשווי המקרקעין. 11. שווי המקרקעין ביום ה - 22.2.99 בישיבת קדם המשפט הודיעו הצדדים על ההסכמה כדלקמן: "הגענו להסכמה לפיה שווי המגרש לצורך משפט זה יעמוד נכון ל - 15.5.96 על סך בשקלים שווה ל - 78,750 דולר לפי השער היציג של הדולר באותו יום". סכום זה בשקלים עומד על סך 255,308 ₪ נכון ליום 15.5.96, ובצירוף הפרשי הצמדה למדד ממועד זה עד יום הגשת התביעה 30.6.96 על סך 259,651 ₪, ובסכום זה יש לפצות את התובע על הנזק שנגרם לו. 12. פסיקתא: אני מחייבת הנתבעים לשלם לתובע: א. סך 259,651 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית החל מ - 30.6.96 ועד התשלום בפועל. דהיינו סך 402,518 ₪ נכון להיום. ב. הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית ממועד הוצאתם. ג. השתתפות בשכ"ט עו"ד התובע בסך 20,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית. מקרקעיןרישום מקרקעין