זכות מתווך לקבל דמי תיווך קמה, בין היתר, בהתקיים שני תנאים: א. המתווך קישר בין הצדדים ופעילותו היוותה הסיבה היעילה להתקשרות ביניהם. ב. התקשרות הצדדים לבשה צורה של חוזה מחייב ביניהם. הדבר עוגן בסעיף 14 (א) (3) לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו- 1996 הקובע כי זכות מתווך לקבל דמי תיווך קמה אם הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב. בית המשפט פסק כי את הביטוי "הסכם מחייב" המוזכר בסעיף 14 (א) (3) לחוק, יש לבחון בראייה אובייקטיבית, קרי, האם המתווך הביא את הצדדים לידי הסכם המקיים אחרי הדרישות הפורמליות של החוק. דהיינו, מגלם את ההתחייבויות ההדדיות של הצדדים, ומקנה זכות קיום לצדדים המתקשרים בו. זכות לקיום, ולא הבטחה וודאית וממשית לקיום. לפי רוח זו, נפסק כי משימת המתווך מושלמת משגרם לחתימה על חוזה מחייב להבדיל מביצוע המכר בפועל ממש. לפי גישה אובייקטיבית זו, אין מחובתו של המתווך להביא למפגש רצונות סובייקטיבי, וכיוצא מזה, ייתכן ומה שנחשב כהסכם חסר תוקף או בטל מעיקרו, ביחסים הישירים בין הצדדים המתקשרים - בהיבט הסובייקטיבי - ייחשב כ"הסכם מחייב" לצורך קביעת זכאותו של מתווך לדמי תיווך על פי החוק. לגישת בית המשפט בהטילו על מתווך חובה להביא את הצדדים לידי הסכם מחייב, לא התיימר המחוקק, להטיל עליו אחריות מוגברת בגין סיכונים שאינם נכללים מלכתחילה בגדר תפקידו. כידוע, אין מתפקידו של מתווך לבדוק את "כשרותם המשפטית" של הצדדים המתקשרים, להבדיל מבדיקת זהותם ובחינת זכותם הקניינית. אין מתפקידו (ואף אסור לו כיום עפ"י החוק) לסייע בעריכת מסמכים משפטיים, ואין מחובתו לדקדק באותנטיות המשפטית של המסמכים המונחים בפניו, והכל כשהוא פועל בשקידה סבירה. על משימה זו אמונים ציבור עורכי הדין שבידיהם הופקדה מלאכה זו. בית המשפט פסק כי הסכם תיווך חייב להיות למטרה אותה נתבקש והתחייב המתווך להשיג וכי אין זכותו של מתווך לדמי תיווך תלויה בביצועו של ההסכם ובהבאת העסקה לידי גמר. דמי תיווךתיווך