בית המשפט ציין בפסיקתו כי טענת פרעתי מופיעה רבות בהלכה. הבסיס הנו במסכת שבועות פרק שישי משנה א' נא' "מנה לי בידך אמר לו הן, למחר, אמר לו תנהו לי, נתתיו לך, פטור". דין זה נובע מהכלל הפשוט של "המוציא מחברו עליו הראיה". כלל זה נקבע כבר בתורה שנא' "על פי שניים עדים או שלושה יקום דבר" (דברים פרק יט' פסוק טו'). לא למותר לציין, כי כלל זה הוא הכלל המקובל ברוב דיני הראיות המודרניים. יתירה מזו, אפילו היה המלווה בעדים, אך לא הותנה שהפירעון יהיה בעדים, אינו חייב לפורעו בעדים (מסכת שבועות פרק שישי דף מא עמ' ב'). ובלשון הגמרא: "אמר רב אסי המלווה את חברו בעדים, אינו צריך לפרעו בעדים. ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים, צריך לפרעו בעדים". (כן נפסק להלכה ברמב"ם פרק יא' מהלכות מלווה הלכה א' ובפרק טו' הלכה א' וכן בשו"ע חושן משפט סימן ע' סע' א' ו- ג'). עוד צוין בפסיקה כי מהגמרא למדים אנו את החריג. אם התנה התובע את הפירעון שיתבצע בפני עדים חייב הנתבע לפרוע בעדים ואינו יכול לטעון פרעתי, שלא בעדים. ובלשון המשנה: "מנה לי בידך אמר לו הן, אל תתנהו לי אלא בעדים, למחר אמר לו תנהו לי, נתתיו לך חייב, מפני שצריך לתנו בעדים". הסיבה פשוטה. התובע לא סמך על בעל החוב ומראש התנה פרעון בעדים. מקרה נוסף שבו הנתבע אינו יכול לטעון פרעתי זהו מקרה בו יש חוב בשטר. הסיבה לכלל זה היא שהתובע יכול לומר לנתבע "שטרך בידי מאי בעי" (בבא בתרא דף ע' עמ' א'). כלומר, יכול התובע לאמר לנתבע "מה עושה שטרך בידי?" אם אכן פרעת את חובך, היה עליך לקחתו ולקרעו (בבא מציעא דף טז). עצם העובדה שהשטר נמצא בידי התובע מוכיחה כי הנתבע לא פרע את שטרו. בניתוח מודרני היינו אומרים שנטל הראיה עובר על הנתבע. המכנה המשותף העולה מהאמור לעיל, הוא כי בכל חוב על התובע נטל הראיה להוכיח את תביעתו. יתירה מזו, נאמן הנתבע לומר פרעתי ואז שוב עובר נטל הראיה על התובע. נטל זה הוא אפילו אם אין חילוקי דעות על החוב, כגון במקרה שיש עדים על ההלוואה. אציין, כי אמנם הנתבע נאמן לומר פרעתי אך צריך להישבע על כך שבוע היסת- שבועת דרבנן (מסכת שבועות פרק שישי משנה א'), ואולם, היום בתי הדין לא נוהגים להשביע. היוצא דופן הוא במקרה שבו היתנה התובע שהפירעון יתבצע בעדים, או במקרה שיש ראיה בידו לאי הפרעון (כגון שטר). במקרים כגון אלו עובר נטל הראיה על הנתבע להוכיח את חובו. טענת פרעתיהמשפט העברי