השאלה המשפטית היא האם חייב המבוטח לשלם לחברת ביטוח דמי השתתפות עצמית בביטוח גם בשל הוצאות שכ"ט בגין ייצוגו על ידי עו"ד מטעם חברת הביטוח גם כאשר התביעה כנגד המבוטח נדחתה. דהיינו, האם הוצאות משפטיות אותן הוציאה חברת הביטוח מכיסה ו/או התחייבה לשלמן הן בגדר סכומים שניתן לדורשם כהשתתפות עצמית בביטוח של המבוטח עפ"י פרשנותה של פוליסת הביטוח. פרשנות פוליסת ביטוח נעשית ע"י בית המשפט בהתאם לכללי הפרשנות ובכפוף לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981. עפ"י החוק, ביטוח אחריות מכסה גם הוצאות משפט סבירות שעל המבוטח לשאת בשל חבותו, והוא אף מעל לסכום הביטוח. בית המשפט פסק כי הרחבות אלה, שהמחוקק החיל על הצדדים, אף שלא הסכימו להן במפורש (ולגבי סעיף 66 אף קבע כי אין להתנות עליו - (ראה סעיף 71(א) לחוק חוזה הביטוח), נועדו להרחיב את הכיסוי הביטוחי ולכלול בו אף הוצאות הנקראות "הוצאות דין וטורח" ("sue and" labor expenditures"). בהתייחס לביטוח אחריות, הרי שמבוטח, שהוגשה נגדו תביעה על ידי צד שלישי, אינו יכול להזניח אותה רק משום שהמבטח ישא בתשלומה, והוא חייב להתדיין כדי להוכיח שאינו אחראי או להקטין את אחריותו ככל האפשר, ואם צריך, עליו לשאת בתשלום הוצאות סבירות כגון: שכר עורך הדין, החקירות, המומחים וכיוצ"ב. כדי להגן על המבוטח מחד, וכדי להבטיח כי יקיים חובתו לנסות ולהקטין את הנזק שנגרם לו מאידך, מורים דיני הביטוח האוניברסליים, ובעקבותיהם אף חוק חוזה הביטוח הישראלי, שהמבוטח יהיה זכאי לקבל מהמבטח אף את "הוצאות הדין והטורח" שהוציא באופן סביר כאשר נקט בפעולות להקטנת הנזק, ויודגש, שהמבוטח זכאי לקבל הוצאות אלה אף אם בסופו של דבר מתברר שלא עלה בידו להקטין את הנזק, והוא אף אם הוצאות אלה חורגות מסכום הביטוח (וראה סעיפים 61ו- 67 לחוק חוזה הביטוח). אמנם, הפרקטיקה הנוהגת בישראל היא, שבביטוח אחריות המבטח נוטל על עצמו את ניהול הגנת המבוטח, ושוכר את עורכי הדין, המומחים והחוקרים, אך יש לזכור, כי למעשה המבטח מנהל את הגנת המבוטח עבור המבוטח ובמקומו, ובדרך כלל לאורך כל המשפט המבוטח הוא הנתבע (או לפחות נתבע ביחד עם המבטח). ברם, אין בפרקטיקה זאת משום סתירה לעקרון "הוצאות הדין והטורח" המובא לעיל, שהרי הוצאות המשפט הן בסופו של דבר הוצאותיו של המבוטח, והן מכוסות על ידי המבטח בין אם עלה בידי המבוטח לזכות במשפט ובין אם לא, והפרקטיקה הנוהגת לא נועדה אלא לחסוך בירוקרטיה מסורבלת בהתחשבנות שבין המבוטח והמבטח. על כן פסק בית המשפט כי כאשר נשאה חברת ביטוח בהוצאות שנגרמו עקב התביעה שהוגשה כנגד חברת הביטוח, שיפתה למעשה חברת הביטוח בגין "הוצאות משפט סבירות", הן "הוצאות הדין והטורח" שנגרמו למעשה לחברת הביטוח, ושיפוי זה נעשה מכח הוראת סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח. לעובדה שכלפי הניזוק שהגיש את התביעה, לא חויבה התובעת לשלם דבר כיוון שתביעתו נמחקה, אין כל נפקות, וכך היה אף הדין אילו תביעת הניזוק הייתה מתבררת עד תומה ונדחית, או הייתה מתנהלת עד תומה והניזוק היה זוכה בפיצוי כלשהו - זעום או נכבד. אלמלא הביטוח, המבוטח היה חייב לשכור עורכי דין ולשלם את הוצאות המשפט, ובהוצאות אלה היה נושא גם אם היה מצליח להביא לסילוק תביעת הניזוק על הסף. ולפיכך, משקיימה התובעת את חובתה בכך שנשאה ב"הוצאות הדין והטורח" שנגרמו, גם אם אלה שולמו על ידה ישירות לעורכי הדין שנשכרו על ידה להגן על עניינה של הנתבעת בבית המשפט, יש לראותה כמי ששיפתה את הנתבעת, ועל כן מתממש חיוב הנתבעת לשלם לתובעת השתתפות עצמית בביטוח לפי חוזה הביטוח. לאור האמור לעיל נגזרת גם פרשנותו של סעיף 65, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 : מהות הביטוח - "בביטוח אחריות חייב המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי ; מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת החבות האמורה." לאמור כי כיוון שהמבטח חייב בהוצאות משפטיות, הוצאות אלו כדרך של חיים חלות עוד לפני מתן פסק הדין, אמנם החבות חלה עם רק במתן פסק הדין אך עילת החבות וההוצאות המשפטיות הנגררות אחריה, תחילתן ”בעילת התביעה" כאשר יהיה זה מנותק מן ההגיון להתחיל ייצוג משפטי לאחר מתן פסק דין, דהינו - "הולדתה של עילת החבות האמורה". אשר על כן, שתתפות עצמית בביטוח חלה גם על הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בכל שלב ובכל תוצאה של התביעה כנגד המבוטח. השתתפות עצמית