מכונית שנשריפה הוכרזה כ"אובדן כללי" (טוטלוס) בגין השריפה הוגשה תביעת שיבוב ע"י חברת הביטוח. להלן פסק הדין בנושא ביטוח שריפת מכונית טוטלוס מסוג שברולט סוואנה: פסק-דין זוהי תביעת שיבוב בסך 173,614 ₪ בגין נזקי שריפת מכונית שברולט סוואנה שבגינם פיצתה התובעת (להלן:"כלל") את מבוטחתה (להלן: "זוקו"). זו קיבלה את השברולט כשלושה חודשים לפני השריפה בעסקת ליסינג מימוני מחברת "לאומי ליסינג בע"מ" שרכשה אותו מהנתבעת. לטענת כלל השריפה פרצה במכונית כשמנועה היה כבוי, עקב כשל במערכת החשמל המקורית ובתוך תקופת האחריות של הנתבעת. הנזק הגיע לכ- 65% מערך המכונית והיא הוכרזה "אובדן כללי". בחוות-דעתו הצביע מר שלמה מאור על חלקו השמאלי של תא המנוע כמרכז השריפה ושלל את האפשרות שהמכונית הוצתה. המהנדס אשר סלוצקי, שלל את האפשרות, שסיבת השריפה נעוצה באבזור בלתי מקורי שהותקן בתא הנהג והנוסעים. לדעתו נגרמה השריפה "מכשל חשמלי בצמת החיבור ללוח הנתיכים והממסרים או בלוח עצמו". הנתבעת טענה שלא זוקו רכשה ממנה את המכונית וזו לא היתה בבעלותה כשנהרסה. מכאן, שכלל לא היתה חייבת לפצות את זוקו ואין למצוא בסיס לחיוב הנתבעת בזכויות חוזיות שנגזרות מעסקת הרכישה, או מכתב האחריות. הנתבעת טוענת שהמכונית נמסרה לאחר שמערכת החשמל שלה נבדקה ונמצאה תקינה והשריפה פרצה בשל התקנה לקויה של רכיבים שהותקנו ע"י גורם זר לה, אחרי הרכישה. חוו"ד המומחה חנוך גרינברג מלמדת על אפשרות כזו. מכיוון שהמכונית נמכרה ולא ניתן היה לבדוק את שרידיה, טוענת הנתבע שנגרם לה "נזק ראייתי". המהנדס נדב ליבס, עובד הנתבעת, העיד שאלפי מכוניות מאותו דגם נמכרו בישראל ומעולם לא נטען שאחת מהן התלקחה באופן ספונטני. מעולם גם לא קיבלה הנתבעת הנחיה של היצרן לתקן ליקוי כלשהו העלול לגרום להתלקחות ספונטנית, כפי שנוהגים יצרנים לעשות, כשמתגלה תקלה סדרתית בדגם. תקינות מערכות המכונית, לרבות תקינות מערכת החשמל, נבדקה לפני שהמכונית נמסרה לרוכש ולא נמצא כל ליקוי. מכאן הסיק מר ליבס שיש לחפש את גורם ההתלקחות בפעילות שנעשתה במערכת החשמל לאחר הרכישה. חוות-דעתו של מר סלוצקי, שזכה לבדוק את שרידי המכונית בעצמו, נחרצת וקצרה. הוא מפרט את הממצאים במכונית, את מיקום סימני הבעירה והחום ואת המצאות אביזרים שהותקנו לאחר מסירת המכונית לרוכש: מערכת איתור וטלפון סלולארי (הכוונה כנראה לדיבורית. התברר, שבמכונית הותקן גם "פזומט". בהמשך אכנה אביזרים אלה בשם "האביזרים שהוספו"). הוא שלל את האפשרות שאביזרים אלה גרמו לשריפה מכיוון שלא התחולל בהם כשל או שריפה והם נמצאו שלמים ובלתי שרופים בתוך תא הנהג. מכאן הסיק שגורם השריפה הוא כשל חשמלי בצמת חיבור ללוח הנתיכים והממסרים או בלוח עצמו הממוקם בחלק השמאלי של תא המנוע - חלקים מקוריים של הרכב כפי שמכרה אותו הנתבעת. מר גרינברג, שהעיד עבור הנתבעת, סבור, שהתקנה לקויה של האביזרים שהוספו עלולה היתה לגרום לשריפה ושלמיקומם בריחוק ממקום פריצת האש אין כל משמעות, כי נקודת הבעירה עלולה להיות רחוקה מגורם השריפה. השקפה זו הובהרה בעדות נדב ליבס, מהנדס בנתבעת, שהעיד ע"פ נסיונו וידיעתו, שהתקנת הדיבורית וחיבורה למערכת החשמל בצורה לא נכונה עלולה להעמיס על צמת החיוט המקורית שברכב ועל חוטים שאינם מיועדים לעמוד בעומס כזה, לגרום ולהתחממות ואף להתלקחות של צמת החיוט. התביעה נשענת כולה על חוו"ד מר סלוצקי, ששללה קשר בין האביזרים שהוספו לבין השריפה והותירה את החלופה של תקלה במערכת המקורית כגורם האפשרי היחיד לשריפה. בחווה"ד צויין נימוק אחד ויחיד לשלילת קשר זו, שבאביזרים לא התחולל כשל או שריפה. כפי שהתברר בחקירתו הנגדית של מר סלוצקי, הרכיב הראשון בהנמקה לא הוכח והשני - לא רלוונטי. ראשית, לענין "העדר הכשל": בחקירתו הנגדית של מר סלוצקי התברר, שהוא בכלל לא בדק אם האביזרים שהוספו היו תקינים, שכן הוא לא בדק פריטים המרוחקים ממקום השריפה. הוא לא פתח את האביזרים ולא בדק מה מסתתר מתחת למעטה החיצוני של "קליפתם", לא נזקק למכשירים כלשהם בבדיקתו שהיתה ויזואלית בלבד ולא ניסה לבדוק אם האביזרים פועלים. מכאן שדבריו שבאביזרים "לא היה כשל" אינם מבוססים. שנית, באשר לענין "העדר השריפה": העיד מר סלוצקי: "בהחלט יכול להיות... שהמקום שבו תיראה השריפה לא יהיה בקרבת המערכת שבה היתה התקלה, אלא בצמת החיוט שאליה היא חוברה. האש תפרוץ במקום שמתחמם, מוקד השריפה.". משמע: העובדה שהאביזרים לא נשרפו אינה תומכת ואינה מפריכה כל תיאוריה באשר לסיבת השריפה. בכך למעשה הופרכה ההנמקה שבחוות-הדעת שעליה נשענה "שלילת" מעורבות האביזרים המוספים בשריפה ונשמטה הקרקע מתחת לתביעה. בחקירתו הנגדית הסביר מר סלוצקי, שלא הרחיק בבדיקתו למקומות המרוחקים ממקום הבעירה ולא בדק את האביזרים שהוספו שלא היו "מחוברים למוקד השריפה". זהו ביטוי גורף שאינו יכול להיות מדוייק. כנראה התכוון העד לומר, שהאביזרים לא היו קשורים במישרין למוקד השריפה, או שלא חוברו בסמוך אליו. הטעם לכך פשוט: האביזרים שהוספו חוברו בדרך כלשהי לרשת החשמל של המכונית, שבה, לשיטתו, התחוללה התקלה שגרמה לשריפה. באופן כלשהו, מחוברים כל הרכיבים הללו יחדיו, אך באיזה אופן? בפני בית המשפט לא הובאו נתונים עובדתיים חיוניים לבירור סיבת השריפה - והנתונים היו זמינים לעדי התובעת. לא הוכח מהי צריכת החשמל של האביזרים שהוספו ולא הוכח העומס שבו תוכננה רשת החשמל במכונית לעמוד. אלה הם נתוני יסוד שבלעדיהם לא ניתן לקיים דיון רציני בתיזה שקושרת בין האביזרים שנוספו לשריפה ולברר אם בכלל יכלו האביזרים שהוספו להכביד על מערכת החשמל של המכונית. אם העומס שיצרה התקנה לקויה של האביזרים, עבר את העומס המירבי שרשת החשמל תוכננה לעמוד בו, צפויה קריסתה של הרשת בנקודת תורפה כלשהי, שהרי לכל מערכת חשמל מגבלות עומס. עדי התביעה לא תיעדו נתון זה כשראו את האביזרים שהותקנו במכונית, בדיוק כפי שלא טרחו לציין את פרטי הדגם המדוייקים של האביזרים, מה שהיה מאפשר בירור תכונותיהם החשמליות אצל היצרן. גם לא הוכח דרך איזה סוג חיוט צריך היה זרם חשמלי כזה לעבור, איזה חיוט הותקן בפועל, היכן יש לחברו למערכת החשמל במכונית והיכן חובר בפועל? נתונים אלה היו מבהירים אם בכלל היה ליקוי בהתקנה של האביזרים ומצביעים על המקום והאופן שבו היה על אותו ליקוי לבוא לידי ביטוי ועל האפשרות שהליקוי יגרום להגברת העומס על מערכת החשמל במכונית. בהעדר נתונים עובדתיים לא התאפשר דיון אמיתי בשאלה, האם גרמה צריכת החשמל של האביזרים שהוספו, דרך החיוט שהותקן, להתחממות ולשריפה במקום שבו פרצה? הרכב נשרף ב-28.6.03. שרידיו נמכרו לאחר 3 חדשים ב- 11,548₪. לדעת מר ליבס נודע לנתבעת לראשונה על הטענה נגדה אחרי מכירת השרידים, ב- 16.11.03. התביעה הוגשה ב- 20.1.04. ביום 17.7.05 כתב מר סלוצקי את חוות-דעתו, המטילה את האחריות לאירוע על מצבה המקורי של המכונית ושוללת את הטענה שהאביזרים שהוספו גרמו לנזק. משמע: כבר אז צפתה כלל את טענת ההגנה של הנתבעת שאת זהותה העתידית כבר ידעה. במכירת השרידים בלוח הזמנים שפורט, חיבלה כלל ביכולת הנתבעת להתגונן מפני התביעה. הצדדים חלוקים בשאלה האם נגרם לנתבעת "נזק ראייתי" ואם כן מה משמעות הדבר. נראה, שהדוקטרינה בדבר "נזק ראייתי" לא נוגעת לתביעה זו. הדוקטרינה עוסקת בנסיבות שונות מאוד, כשנתבע הפר חובה לשמור על ראיות הנחוצות להוכחת תביעתו של התובע. הפתרון שמציעה הדוקטרינה, העברת נטל הראיה והנחת הנחות מיטיבות עם הנתבע, גם הוא לא יועיל בענייננו כלל, שהרי התובעת היא שהשמידה את הראיות וממילא מוטל עליה להוכיח את תביעתה (ואכן הנסיבות בוודאי לא מצדיקות את היפוך נטל הראיה, כטענת כלל). בכך היא נכשלה. התביעה מבוססת על חוו"ד סלוצקי, שנוסחה על דרך האלימינציה ולאחר שהתיימרה לשלול חלופות אחרות הותירה גורם אפשרי אחד בלבד לשריפה - ש"דבר מה" (שלא זוהה) במצבה המקורי של המכונית גרם לשריפה. חוו"ד זו הופרכה. בראיות שהובאו אין בסיס ממשי לקביעה על דרך החיוב, מה גרם לשריפה. מידע חיוני לצורך קביעה כזו, לא תועד והדיון בו לא פותח ע"י הצדדים. בנסיבות שיצרה התובעת, לא נראה שניתן היה לעשות יותר לבירור האמת. אוסיף זאת: לא ניתן כל הסבר מדוע מיהרה כלל למכור את השרידים, ומדוע לא ניתנה לנתבעת הזדמנות לבדוק אותם לפני המכירה. הדרך שבה הלכה התובעת פגמה מאוד בהוגנות ההליך המשפטי. אף שעדי התביעה "עמדו בחקירה נגדית", נפגמה יעילותה. אף שהנתבעת הגישה חוו"ד, נפגמה מראש האפקטיביות שלה. אכן, בעל דין השולל מרצונו מבית המשפט ומהצד שכנגד גישה לראיה חיונית, חייב בהסברים נוקבים, שלא ניתנו בהליך זה. לא אחת הניחו בתי המשפט שבעל-דין שנמנע מהבאת ראיה התומכת לכאורה בגרסתו עושה כן מפני שאותה ראיה דווקא מזיקה לו. מקרה זה קיצוני אף יותר, ודומה הרבה יותר למצב שבו משבש התובע במודע ובאופן יעיל חקירה נגדית של עד תביעה. קשה שלא לראות בהתנהגות כזו הפרעה מכוונת לבירור האמת, על התוצאות המתבקשות מכך. נקל לשער אילו טענות היתה התובעת טוענת נגד מבוטח שהיה מנהל נגדה תביעה בדרך זו. לפיכך אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת בסך כולל 20,000 ₪. שריפהרכבאובדן גמור (טוטאלוס)נזק לרכב