התיישנות תביעה בגין פדיון ימי חופשה סעיף 31 לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951, קובע תקופת התיישנות של שלוש שנים לכל תביעה לפי חוק זה. סעיף 13 לחוק חופשה שנתית קובע כי זכותו של עובד לפדיון ימי חופשה מתגבשת עם סיום יחסי עובד - מעביד. בהתאם להלכה הפסוקה דחייה על הסף של תביעה מחמת התיישנות דורשת זהירות רבה. מחד, על בית המשפט ליתן משקל לזכות החוקתית של התובע, שהיא זכות הגישה לערכאות ומנגד על בית המשפט לשקול את התכלית והטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות ובכלל זה: הנזק הראייתי שנגרם לנתבע בחלוף השנים, אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, ההנחה שתובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה זנח או ויתר או מחל על תביעתו, הקדשת משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא להשחתת זמן בגין עניינים שאבד עליהם הכלח והשפעה של הסדרי ההתיישנות על צדדים שלישיים. (ראו: רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' עדנה גיא ליפל ואח' מיום 19.9.10; ע"ע 592/09 שושנה רנרט נ' צים שירותי ספנות משולבים בע"מ מיום 4.5.11; ע"ע 1406/02 עיריית גבעתיים נ' משה ברקוביץ ואח' מיום 4.10.06). חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 קובע בסעיף 5 את תקופת ההתיישנות כדלקמן: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו במקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה...". ובסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע המועד ממנו מונים את תקופת ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התובענה". דמי חופשה שנתיתהתיישנות