1. נדחתה תביעת התובע להכיר בו כמי שליקוי השמיעה שלו נובע מפגיעה בעבודה, וזאת - בשל טענת הנתבע על כך שחלפו למעלה מ-12 חודשים מאז המועד שבו ליקוי השמיעה של התובע תועד ברשומה רפואית, ועד המועד שבו פנה התובע בתביעה לנתבע. חלק נוסף במכתב האמור התייחס לדחיית תביעת התובע בגין טנטון. 2. התובענה שבפנינו הוגשה כנגד דחיית התביעה כאמור לעיל. 3. במהלך ההתדיינות בתובענה, התברר כי אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית המצריכה שמיעת ראיות. למעשה, אין בין הצדדים מחלוקת שלא התקיים בתובע התנאי האמור בסעיף 84א(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). טענת התובע היא שיש לקבל את תביעתו למרות הוראת החוק. להלן נדון בטענה זו, אך לפני כן נביא את העובדות הרלוונטיות וציטוט מהוראות החוק. אלה העובדות 4. התובע עבד בתנאי רעש (כפי הנראה, הנתבע אינו חולק על כך שמדובר ברעש מזיק). 5. ביום 4/1/10 נערכה לתובע בדיקת שמיעה ונמצא כי יש לו ליקוי שמיעה. הבדיקה הצביעה על כך שליקוי השמיעה שהתובע סובל ממנו כולל ירידה בשיעור שהוא לפחות 20 דציבל, בממוצע תדירויות הדיבור, בכל אחת מהאוזניים. ממצאים אלה של בדיקת השמיעה תועדו במסמך שהוא בגדר "רשומה רפואית" כמשמעות מונח זה בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996. 6. תביעתו של התובע לנתבע להכיר בו כמי שליקוי השמיעה שלו נובע מפגיעה בעבודה, הוגשה ביום 7/3/11. הוראות סעיף 84א לחוק 7. בסעיף 84א לחוק נאמר כך: "(א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה: (1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 ((להלן - רעש מזיק); (2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; (3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה: (א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה - רשומה רפואית); (ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה. (ב) רעש תמידי באוזניים (להלן - טינטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה: (1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לענין זה, 'תדירויות גבוהות' - תדירויות של 3000 ו-4000 מחזורים בשניה; (2) הטינטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק; (3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית.". גורל התביעה 8. כאמור כבר לעיל, גם התובע אינו חולק על כך שלא התקיים בו התנאי האמור בסעיף 84א(א)(3) לחוק, מאחר שתביעתו לנתבע הוגשה לאחר שחלפו כבר למעלה מ-12 חודשים מהמועד שבו הליקוי תועד לראשונה ברשומה רפואית. "הליקוי" שבו מדובר אינו סתם הפרעה כלשהי בשמיעה, אלא ליקוי שמיעה שעליו מדובר בסעיף 84א(א)(2) לחוק; כלומר - הפחתת כושר השמיעה בכל אחת מהאוזניים בשיעור של 20% (הפחתה שלפי ההלכה הפסוקה אמורה להימדד - בהולכת עצם - בממוצע תדירויות הדיבור). עוד נציין כי התובע אינו טוען שבמועד כלשהו שבין יום 4/1/10 (מועד תיעוד הליקוי לראשונה) לבין יום 7/3/11 (מועד הגשת התביעה לנתבע) חלה החמרה כלשהי במצב השמיעה שלו. אילו היה מתברר כי במועד שהוא תוך 12 החודשים שבטרם הגשת התביעה לנתבע חלה החמרה במצב השמיעה של התובע, היה נכון לקבוע שהתקיים בתובע התנאי האמור בסעיף 84א(א)(3) לחוק. (במאמר מוסגר נעיר כי בדיקת שמיעה מאוחרת יותר, מיום 31/7/11, מצביעה לכאורה על ממצאים חמורים פחות מאשר אלה שנמצאו בבדיקת השמיעה מיום 4/1/10, כך לפחות בעיני הדיוטות בענייני רפואה). 9. נוכח לשונו הברורה של סעיף 84א(א)(3) לחוק, ונוכח העובדה שאין חולק כי תביעתו של התובע הוגשה לאחר המועד שנקצב באותו סעיף כתנאי לקבלת התביעה - נראה שאין מנוס מדחיית התביעה. 10. לטענת ב"כ התובע (בסעיף, 12 להשלמת טיעוניו), הוראת סעיף 84א(א)(3) לחוק מפלה בין נפגעי עבודה שנפגעו בליקוי שמיעה לעומת נפגעי עבודה אחרים. טענה זו אכן נכונה; המחוקק בחר להציב, בסעיף 84א לחוק, תנאי סף המקשים על קבלת תביעות של מי שנפגעו בשמיעתם, יותר מאשר מבוטחים שטוענים שהיתה להם פגיעה בשמיעה בדרך אחרת. אולם, מדובר בבחירה של המחוקק, ואין אנו רשאים לקבוע שהיא אינה תקפה. 11. גם טענת ב"כ התובע בסעיף 13 להשלמת טיעוניו מקובלת עלינו. על פי טענתו האמורה של ב"כ התובע, קשה ליישב בין הוראת סעיף 84א(א)(3) לחוק, לבין ההלכה הפסוקה שנקבעה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בענין המונח "פניות חוזרות ונשנות" שבסעיף 84א(ב)(3) לחוק, הלכה שדרשה שטווח הזמן שבו יהיו אותן "פניות חוזרות ונשנות" לא יהיה טווח קצר בלבד. יישום של הוראת סעיף 84א(א)(3) לחוק ביחד עם יישום של ההלכה הפסוקה בדבר סעיף 84א(ב)(3) לחוק, עלול לקלוע את המבוטחים למעין "מלכוד". בית דין זה כבר העיר על כך במספר מקרים בעבר. אולם, גם העובדה שקשה ליישב בין הפרשנות שניתנה לסעיף 84א(ב)(3) לחוק לבין הוראתו המפורשת של סעיף 84א(א)(3) לחוק - אינה מספיקה כדי שנראה את עצמנו מוסמכים להתעלם מהוראת המחוקק בסעיף 84א(א)(3) לחוק. 12. לסיכום - משהוברר כי תביעת התובע הוגשה לאחר המועד שנקצב בסעיף 84א(א)(3) לחוק, הרי שבהתאם להוראת אותו סעיף, אין אנו יכולים לקבוע שהנתבע שגה בכך שהוא דחה את התביעה עקב כך. מאחר שאחד התנאים לראיית הטנטון כתוצאה של פגיעה בעבודה, לפי הוראת סעיף 84א(ב) לחוק הוא שיתקיימו במבוטח כל התנאים שנקבעו בסעיף 84א(א) לחוק, ומאחר שאין אנו יכולים לראות את התובע כמי שהתקיים בו התנאי האמור בסעיף 84א(א)(3) לחוק, אין אנו יכולים גם להידרש לשאלת הטנטון של התובע. ממילא, אם לא התקיימו בתובע תנאי סעיף 84א(א) לחוק - אין מקום לבחון את ענין הטנטון. 13. צר לנו על תוצאה זו. אנו סבורים שבסעיף 84א לחוק, עשה המחוקק מלאכה מופרזת בנסיונו לצמצם את זכויותיהם של מי שנפגעו בעבודתם בדרך של ליקוי שמיעה. אולם, כאמור, אין אנו סבורים שאנו רשאים להתעלם ממצוותו המפורשת של המחוקק. לכן, עלינו לדחות את התביעה. 14. אנו מזכירים לתובע שאם - חלילה - יתברר שחלה החמרה במצב השמיעה שלו, הוא יוכל להגיש לנתבע תביעה חדשה בבקשה להכיר בו כנפגע עבודה, ואם התביעה החדשה תוגש תוך 12 חודשים מהיום שבו תתועד ברשומה רפואית אותה החמרה במצב השמיעה, נראה שהנתבע לא יוכל לטעון כנגד התובע כי לא התקיים בו - לגבי אותה תביעה - התנאי שנקבע בסעיף 84א(א)(3) לחוק. 15. בשל כל האמור לעיל - התביעה נדחית. 16. אין צו בדבר הוצאות משפט. 17. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. שמיעההכרה בתאונת עבודה