לטענת התובע, פוטר מעבודתו בעקבות רישומים כוזבים בתלושים וסירובו להטלת קנסות

לטענת התובע, פוטר מעבודתו בעקבות רישומים כוזבים בתלושים וסירובו להטלת קנסות מצד הנתבעת. התובע טוען כי נשלח לו ביום 18.6.12 בדואר אלקטרוני מכתב פיטורים שנושא תאריך 14.5.12. לפיכך, מבקש התובע פיצויי פיטורים ופיצוי חלף הודעה מוקדמת. הנתבעת מכחישה את הטענה לפיה פוטר התובע. לעמדת הנתבעת, התובע התפטר מן העבודה לאחר שנתפס בגניבה. טענה נוספת שהועלתה היא כי התובע סירב לבצע עבודה אליה נשלח ביום 14.6.12 והודיע על התפטרותו. נוסף למחלוקת בעניין נסיבות סיום עבודתו של התובע, טוען התובע כי לא שולם לו שכר ימי עבודתו האחרונים, בחודש יוני 2012. כן נטען, כי התובע זכאי לפדיון חופשה ולפיצוי חלף הפרשות לפנסיה בשיעור 6% משכרו, לפי צו ההרחבה בענף הבניין ועבודות ציבוריות. עמדת הנתבעת ביחס לזכויות הנתבעות הינה כי התובע ניצל חלק מימי החופשה, שכרו שולם במלואו והתובע אף אישר זאת בחתימתו. כן נטען, כי לא חל על הנתבעת צו ההרחבה לו טוען התובע. ביום 29.10.13 נערכה ישיבת ההוכחות בתיק. התובע העיד לתמיכה בתביעתו ומטעם הנתבעת העידו מנהל הנתבעת, מר בנימין רגב, עובד הנתבעת, מר גבי ראובן וכן מר זאב שילובסקי, בעל עסק הממוקם מול מפעלה של הנתבעת. דיון והכרעה נסיבות סיום עבודתו של התובע השאלה שהובאה לפתחי הינה, האם פוטר התובע או התפטר. וכפועל יוצא, האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולפיצוי חלף הודעה מוקדמת. בתצהירו של התובע הוא תיאר את נסיבות פיטוריו, לגרסתו, בהאי לישנא: "8. סירובי שלי להטלת קנסות ע"י המעסיק ורישומים כוזבים בתלושים שלי שנעשו ע"י המעביד, הביא לסכסוך חריף בינינו, דבר שהוביל בסופו של דבר לפיטורי מהעבודה...." התובע לא פירט מתי, לעמדתו, אירע הסכסוך הנטען, מתי הודע לו על פיטוריו ובאילו נסיבות. בחקירתו הנגדית של התובע, התברר כי ביום עבודתו האחרון בפועל בהתאם לדיווחי הנוכחות, 14.6.12, הוא סירב להנחיות הנתבעת לבצע עבודה מחוץ לחצריה. התובע הסביר את הסירוב כדלהלן: "אני מסביר שסירבתי לעבוד בקומה 18 כי אין לי אישור". (עמוד 10 שורה 33) לטענתו, לאור סירובו הורה לו מנהל הנתבעת לעזוב את המקום (עמוד 11 שורה 5). גרסה זו בדבר נסיבות סיום העבודה נשמעה לראשונה בישיבת ההוכחות, וסותרת, כאמור, את הגרסה שהובאה בתצהיר התובע, לפיה פוטר על רקע מחלוקות הנוגעות לשכרו. לגרסתה של הנתבעת, התובע נתפס במעשה גניבה, וסמוך לאחר מכן ביקש לסיים עבודתו. אף בתצהירי הנתבעת לא פורט המועד המדויק בו ביקש התובע להתפטר ונסיבות האירוע. במסגרת עדותו של מר גבי ראובן, עד מטעם הנתבעת שעבד עם התובע, הוא תיאר את הידוע לו ביחס לנסיבות סיום העבודה, כדלהלן: "ש. ספר לבית הדין מה היה ביום האחרון שבו התובע עבד אצל הנתבעת? ת. באותו יום המעסיק שלי בני ביקש ממני לצאת לעבודת חוץ ואז ביקשתי מהתובע שיצא עימי לעבודת חוץ. בקשתי ממנו והתובע סרב לצאת לעבודה איתי מהסיבות השמורות עימו. מסרתי זאת למעסיק שהוא לא רוצה לצאת איתי לעבודה, ואז התנהל דין ודברים בין המעסיק שלי לבין התובע. מפה זה התפתח להפסקת העבודה, כנראה. ש. איזה עבודה זה היה? ת. עבודה של התקנה. ש. היית נוכח בסיטואציה? ת. כן. כי הוא ביקש ממני שאצא. ש. והתובע עזב את המקום לאחר מכן? ת. לא זוכר בדיוק אם עזב באותו רגע. אני זוכר שהוא סרב לצאת". (עמוד 12 שורות 14 - 24). מר ראובן הוסיף בחקירתו הנגדית בהקשר זה, כי: "ש. מאיפה אתה יודע שבאותו יום הוא התפטר ועזב את המפעל? ת. אני זוכר באותו יום שזה קרה. אח"כ זה גרם להפסקת העבודה באותו יום." (עמוד 13 שורות 12 - 13). עדות זו מחזקת את הטענה, כי עבודת התובע הסתיימה בשל מחלוקת הנוגעת לעבודה שנדרש לבצע. אשר למכתב הפיטורים שהציג התובע, מכתב זה אינו חתום על ידי מנהל הנתבעת או מי מטעמו וקיימת מחלוקת ממשית בשאלה כיצד הגיע לידי התובע, שכן אין חולק שלא נמסר באופן ידני על ידי נציג הנתבעת. התובע טוען כי המכתב נשלח אליו באמצעות דואר אלקטרוני, טענה שהוכחשה על ידי הנתבעת ולא הוכחה באופן חד משמעי. זו אף זו, התובע העיד כי לא פנה למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי אבטלה, אף שלשיטתו החל לעבוד בעבודה חדשה ביום 1.8.12, כחודש וחצי לאחר מכן בלבד (עמוד 10 שורות 1 - 19). התובע טען, כי חסרו לו שני תלושים ולפיכך לא פנה למוסד לביטוח לאומי, עם זאת, התובע לא הציג כל נימוק המסבר את האוזן, מדוע לא פנה לנתבעת וניסה לבקש את התלושים החסרים או מדוע לא פנה למוסד לביטוח לאומי על סמך התלושים הקיימים ומכתב הפיטורים שבידיו. בנסיבות העניין, מוטל הנטל על התובע להוכיח טענותיו בהקשר זה, בחינת "המוציא מחברו - עליו הראיה". לאור הגרסאות השונות שהציג התובע, והיעדר גרסה עקבית מלאה מטעמו ביחס לנסיבות סיום העבודה ומועדן, לא הרים התובע את הנטל הנדרש. לפיכך, נדחית התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ופיצוי חלף הודעה מוקדמת. שכר חודש יוני 2012 לגרסת התובע, הוא זכאי לשכר בגין 14 ימי עבודה בחודש העבודה האחרון, הוא חודש יוני 2012, בסך 5,040 ₪. התובע לא פירט בתצהירו בגין אילו ימי עבודה בדיוק נתבע השכר וכן לא ציין בתצהיר מה היה יום עבודתו האחרון בפועל. בהתאם לדיווחי שעון הנוכחות שצורפו לתצהירי הנתבעת, עבד התובע עד ליום 14.6.12, 10 ימי עבודה בפועל באותו חודש. במסגרת חקירתו הנגדית של התובע, הוא טען כי עבד עד ליום 17.6.12 (עמוד 9 שורה 13) וכי לא הדפיס כרטיס נוכחות ביום זה ובימים שקדמו לו. וכך נימק התובע את טענותיו: "ש. הדפסת כרטיס נוכחות אותו יום? ת. לא. באותו יום לא. ש. למה לא? ת. שהגעתי למפעל הגעתי לפני שעה 8 בבוקר. המפעל היה רחוק מהמקום שאני הייתי צריך להעביר את הכרטיס. ש. האם יום לפני כן - כן הדפסת כרטיס? ת. באתי לפני 5 בבוקר והכל היה סגור. לשאלה שוב - לא. ש. ויום לפני כן? ת. לא. ש. בעצם היום האחרון שהדפסת כרטיס זה היה ב-14/6? ת. גם ב14/6 לא העברתי את הכרטיס." (עמ' 9 שורות 14 - 25). טענות אלה של התובע תמוהות ועומדות בסתירה לדיווחי הנוכחות. כאמור, בהתאם לדיווחי הנוכחות נכח התובע בעבודה ביום 14.6.12, יום חמישי בשבוע. התובע לא נכח בעבודה ביום שישי ושבת שלאחר מכן, שממילא לא היו ימי עבודה רגילים של התובע. טענת התובע כי עבד ביום 17.6.12, ולא החתים שען נוכחות מאחר שהגיע בשעה מוקדמת תמוהה ואינה מתיישבת עם הראיות. מעיון בדיווחי הנוכחות עולה שבימים אחרים הגיע התובע בשעה 5:00 בבוקר והחתים את השעון וקיימים דיווחי נוכחות מדי יום ביומו. לפיכך, מקובלת עלי טענת הנתבעת כי התובע עבד בפועל עד ליום 14.6.12. אשר למחלוקת בשאלה האם שולם לתובע שכרו לחודש יוני 2012. טוענת הנתבעת, כי בהסכמת התובע שולם לו שכרו באמצע החודש, עבור התקופה שתחילתה וסיומה ב- 15 בחודש. מנהגה זה של הנתבעת, אף לו היה מוסכם על התובע, דבר המוכחש על ידו, אינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק הגנת השכר. בהתאם לסעיף 9 לחוק הגנת השכר תשי"ח - 1958, המועד לתשלום שכר עבודה הינו בתום חודש העבודה: "שכר עבודה המשתלם על בסיס של חודש ישולם עם תום החודש בעדו הוא משתלם. בשכר עבודה המשתלם על בסיס תקופה ארוכה מחודש, רואים כאילו היה החלק היחסי לכל חודש משתלם על בסיס של חודש". יצוין, כי בהתאם לאותו חוק, היום הקובע לעניין פיצויי הלנה הינו היום התשיעי מן המועד לתשלום שכר העבודה האמור. משמע, מנהגה הנטען של הנתבעת, לשלם לתובע שכר בגין חודש שתחילתו וסיומו ב- 15 בחודש, מנוגד להוראות החוק ויש בו משום הלנת שכר קבועה. עם זאת, התובע בחר שלא לתבוע פיצוי בתביעתו בגין הלנת שכרו בתקופת עבודתו. אין חולק, והתובע מציין זאת בתצהירו, כי ביום 17.6.12 הגיע למשרדו של מנהל הנתבעת ושולם לו שכר בסך 7,200 ₪ וכן שולמו לו דמי הבראה. התובע אף חתם באותו מועד על אישור בכתב יד, לפיו קיבל את המשכורות להן הוא זכאי עד לאותו מועד וכן דמי הבראה. לעמדת התובע, השכר ששולם באותה עת הנו שכר חודש מאי 2012. כן טען התובע, כי לא הבין את משמעות המסמך עליו חתם, הרשום בשפה העברית שאינה שפת אמו. התובע הציג דיווחים מחשבון הבנק שלו (נספח לתצהירו), מהם עולה כי שולם לו שכר חודשי, בהמחאות אשר הופקדו בחשבונו מדי חודש ביום 15 בחודש או סמוך לכך. ההפקדה האחרונה שבוצעה טרם מועד סיום העבודה הינה מיום 17.5.12, מועד בו הופקדה המחאה על סך 7,200 ₪. לאור עדויות הצדדים ברי, כי במועד פגישת הצדדים, ביום 17.6.12, הסתיימה עבודתו של התובע, ולכן מהימנה עלי גרסת הנתבעת כי שולם לתובע שכרו האחרון באותו יום והוא אישר זאת בחתימתו. שלושת העדים מטעם הנתבעת העידו בפני, כי במהלך כל תקופת עבודתו של התובע שוחחו עמו בשפה העברית בלבד, שכן אינם דוברי רוסית, שפת אמו של התובע. כך, העיד מר שילובסקי, שאינו עובד הנתבעת ומוחזק כעד אובייקטיבי ואמין, כי שוחח עם התובע בעברית ושמע אותו מדבר עברית עם מנהלו, כדלהלן: " ש. באיזו שפה תקשרת עם התובע באותו אירוע שמתואר בתצהירך? ת. בעברית. לא יודע שפה אחרת. ש. אתה שמעת חלופי דברים בינו ובין בני רגב? ת. שמעתי רק בסוף. זה היה בעברית". (עמוד 11 שורות 12- 15) אף העד מר גבי ראובן העיד כי שוחח עם התובע בנושאים הנוגעים לעבודה ובנושאים כלליים, בשפה העברית בלבד (עמוד 13 שורות 8- 9). מנהל הנתבעת, מר רגב, העיד בפני על נסיבות הפגישה ביום 17.6.13, כי נפגש עם התובע בנוכחות שני עובדים נוספים, שילם לו את שכרו ואת דמי ההבראה והתובע חתם על אישור קבלת הכספים מתוך הבנת הדברים, ובלשונו: "הוא מדבר עברית מצוין. לא צריך לתרגם לו. גבי אמר לו אתה מקבל כך וכך ותחתום והכל בסדר". (עמוד 16 שורות 15 - 16). התובע עצמו אישר בחקירתו (עמוד 8 שורות 3 - 6), כי ההנחיות במהלך עבודתו ניתנו לו בעברית ע"י הממונה עליו, מר בני רגב. בנסיבות אלה, וכן מהתרשמותי מן התובע שהעיד בפני, שוכנעתי כי התובע דובר עברית ברמה סבירה, וכי טענתו לפיה לא הבין כלל על מה הוחתם אין לה על מה לסמוך. לאור האמור, מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי שולם לתובע שכר בגין כל תקופת עבודתו. התביעה לתשלום שכר נדחית. פדיון חופשה התובע מבקש סך 4,680 ₪ עבור פדיון 13 ימי חופשה, בגין כל תקופת עבודתו. במהלך ישיבת ההוכחות התברר, והתובע לא חלק על כך, כי התובע שהה בחופשה במהלך תקופת עבודתו בחודש יולי 2011 ושולמו לו דמי חופשה בסך 2,500 ₪ בגין חודש זה (ראו: עדות התובע, עמוד 10, שורות 22-23). הנתבעת לא טענה לניצול ימי חופשה נוספים או לפדיון ששולם לתובע, ולא הציגה חישובים נגדיים לחישוביו. לפיכך, הוא זכאי לסכום הנתבע, בהפחתת דמי החופשה ששולמו, ובסך הכל התובע זכאי להשלמת פדיון חופשה בסך 2,180 ₪. פיצוי חלף הפרשות לפנסיה התובע מבקש פיצוי חלף הפרשות לפנסיה בשיעור 6% משכרו, בסך 6,480 ₪, בהתבסס על הוראות צו ההרחבה של ענף הבניין והעבודות הציבוריות. הנתבעת הכחישה את תחולת צו ההרחבה, בהיותה חברה העוסקת בהכנת שלטים לפרסום, ותחומי עבודתה אינם בניין או עבודות ציבוריות. אף התובע, בעדותו, העיד כי לא עבד בבנייה (עמוד 8 שורות 9- 10) וכי עסק בשלבים שונים של הכנת שלטים (עמוד 9 שורות 10 - 11). בנסיבות אלה, לא הוכחה ולא בוססה הטענה בדבר תחולת צו ההרחבה. התובע אף לא הסביר האם הוא טוען כי יש להגדיר את עבודות הנתבעת כעבודות בניין או כעבודות ציבוריות ומדוע. עם זאת, אין חולק כי לא הופרשו עבור התובע כלל הפרשות לפנסיה, הפרשות להן היה זכאי בתקופת עבודתו, לאחר החודש השישי, בהתאם לצו הכללי במשק. לפיכך, זכאי התובע לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה בגין 11 חודשי עבודה, מחודש אוגוסט 2011 ועד לחודש יוני 2012. מאחר שלא הוצגו בפני כל תלושי השכר של התובע או טופסי 106 שנתיים, יערך החישוב בהתאם לשכרו הקובע הרגיל של התובע, בסך 7,200 ₪. בגין 5 חודשים בשנת 2011 זכאי התובע להפרשות בשיעור 3.33% X 7,200 ₪ X 5 = 1,199 ₪. בגין 6 חודשים בשנת 2012 זכאי התובע להפרשות בשיעור 4.16% X 7,200 ₪ X 6= 1,797 ₪. יוצא, כי התובע זכאי בסך הכל לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה בסך 2,996 ₪. סיכום לאור כל האמור, תשלם הנתבעת לתובע את הזכויות הבאות: פדיון חופשה בסך 2,180 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.12. פיצוי חלף הפרשות לפנסיה בסך 2,996 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.12. יתר רכיבי התביעה נדחים. משחלקה העיקרי של התביעה נדחה, אין מקום לפסיקת הוצאות. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין האזורי לעבודה בערעור על פסק דין זה, תוך 15 יום מיום המצאתו. קנספיטורים