התפטרות גננת כדי לפתוח גן משלה

התפטרות גננת כדי לפתוח גן משלה להלן העובדות הרלוונטיות, כפי שעלו מהעדויות שנשמעו בפנינו: הנתבעת הינה גננת והבעלים של גן בשם "אגדת גן" ברמת השרון (להלן: הגן). התובעת עבדה בגן כסייעת, החל מיום 1.9.09. שכרה של התובעת עמד על סך של 4,084 ₪ לחודש, בצירוף דמי נסיעות בסך 187 ₪. ביום 20.2.12 הודיעה התובעת על התפטרות, על מנת להגשים את חלומה לפתוח גן משלה. הגן של התובעת תוכנן להיפתח, ואכן נפתח בסופו של דבר, אף הוא ברמת השרון - אם כי בשכונה אחרת (נווה רום) מזו בה ממוקם הגן של הנתבעת (נווה מגן). התובעת והנתבעת סיכמו ביניהן שהתובעת תמשיך לעבוד עד תום תקופת ההודעה המוקדמת, היינו משך 30 יום נוספים. לבקשת התובעת הסכימה הנתבעת כי במידה ותמצא טרם לכן סייעת חלופית מתאימה, ותוכל בשל כך "לשחרר" את התובעת מוקדם יותר - תעשה כן (סעיף 11 לתצהיר הנתבעת וכן בעמ' 16 לפרוטוקול; עדות התובעת בעמ' 10 לפרוטוקול). ביום 23.2.12 נערך בגן ראיון עבודה לסייעת מחליפה בשם שרית. לא הובאו ראיות כלשהן לגבי תוצאותיו של ראיון העבודה, והאם סוכם בסיומו כי שרית תתחיל לעבוד בגן (ומתי). ביום 24.2.12 (יום ו') נערכה בגן חגיגת יום המשפחה, אליה הגיעו ההורים. ביחס לאירועים שהתרחשו במהלך החגיגה חלוקות הגרסאות, והן תפורטנה להלן. עם זאת אין חולק כי במהלך החגיגה - וטרם שהסתיימה - הלכה התובעת לביתה, ולא חזרה עוד לעבוד בגן. ביום 27.2.12 החלה הסייעת המחליפה, שרית, לעבוד בגן. לטענת הנתבעת, הדבר נעשה בלית ברירה נוכח נטישת התובעת טרם תום תקופת ההודעה המוקדמת. באותו יום אף שלחה הנתבעת הודעת דוא"ל להורים, במהלכה פירטה בין היתר כי התובעת סיימה את עבודתה. ביום 4.3.12 שלחה הנתבעת מכתב לתובעת, שזו לשונו (נספח ב' לכתב התביעה): "ביום 20.2 הודעת על רצונך לסיים את העבודה ב"אגדת גן" ולפתוח גן מתחרה, וניתנה על ידך הודעה מוקדמת של חודש ימים עד 23.3. למרות חובתך לעבוד חודש הודעה מוקדמת הודעת לי ביום 24.2 בשעה 8.30 כי הינך עוזבת באופן מיידי. זאת, כאשר בניגוד לבקשתי המפורשת פרסמת בקרב הורי ילדי הגן על כוונתך לפתוח גן מתחרה. הואיל וכתוצאה מעזיבתך הפתאומית נגרם לי נזק ובהתאם להוראות החוק, הנני מקזזת את הפיצוי המגיע לי ממך בגין סיום עבודתך הפתאומי ללא מתן הודעה מוקדמת מלאה, סך של 4,826 ₪. סכום זה יקוזז ממלוא שכרך לחודש 2/12, דמי הבראה, ימי חופשה המגיעים לך. הנני רואה בכך גמר חשבון בינינו". ביום 12.3.12 שלחה התובעת, באמצעות בא כוחה, מכתב לנתבעת (נספח ג' לכתב התביעה), במסגרתו דרשה את מלוא שכרה בגין חודש פברואר 2012. ביום 4.4.12 השיבה הנתבעת במכתב מאת בא כוחה דאז (שם), ונימקה כי קוזז "חלק יחסי מההודעה המוקדמת בהתאם להוראות הדין". לפי תלוש השכר של חודש פברואר 2012, שכרה של התובעת בגין אותו חודש עמד על סך של 3,156 ₪, ובנוסף לשכר זה קיבלה דמי נסיעות בסך של 187 ₪, דמי הבראה בסך של 1,095 ₪, פדיון חופשה בסך של 748 ₪ ויום מחלה בסך של 93 ₪. מסכומים אלו קוזז "חלף הודעה מוקדמת" בסך של 3,539 ₪, כך שהסך נטו לתשלום עמד על 1,442 ₪. התובעת קיבלה סך של 155 ₪ מתוך סכום זה ביום 1.3.12 או סמוך לכך; המחאה נוספת בסך של 1,287 ₪ נשלחה אליה ביום 13.3.12 יחד עם מכתב הסבר, לאחר שבוצע חישוב מדויק של המגיע לה על ידי רואה החשבון. ביום 15.4.12 פתחה התובעת את גן הילדים אשר בבעלותה. בסיכומי התובעת נרמז כי מדובר ב"תינוקיה" ולכן אין תחרות בינה לבין גנה של הנתבעת, אך לא הובאו לכך ראיות כלשהן ואף התובעת עצמה לא העידה על כך. התובעת העידה, לגבי יום עבודתה האחרון (24.2.12), את הדברים הבאים: ""ביום 24.2.12 התקיים יום המשפחה באגדת גן, ובו הוזמנו הורי הילדים לחגוג עם ילדיהם בגן... זומנתי ע"י הנתבעת לחדר המשחקים של הגן, וזו החלה להטיח בפניי האשמות כי הורים יודעים שאני פותחת גן, ושלא אעיז לפרסם את גן הילדים שברצוני לפתוח ואני טענתי בפניה כי אין לי כל צורך או כוונה לפרסם את גן הילדים שבכוונתי לפתוח מה גם שאין לי כל כוונה לפנות לילדי הגן ואשמור על לויאליות ונאמנות כלפיה... לאחר ניסיונות כושלים מצידי להרגיע את הנתבעת כי אני לא מפרסמת את גן הילדים שבכוונתי לפתוח ואין לה מה לחשוש הבנתי כי ברוח דברים אלו ובהטחת האשמות השווא מצידה היא אינה מותירה לי ברירה אלא לסיים את הויכוח ולצאת מהחדר בו הייתה השיחה אלא שהנתבעת אחזה בי בחוזקה בציפורניה הרימה את קולה וציוותה עלי לא ללכת. אני אשר הייתי המומה לנוכח התנהלות זו, הוריתי לה לעזוב לי את היד אמרתי שבת שלום ועזבתי את המקום בוכייה ומושפלת" (סעיף 15 לתצהירה). התובעת הוסיפה כי עם צאתה מהגן ראו אותה שני הורים "שאני בקשר טוב איתם" (עמ' 11), ולדבריה "שאלו אותי מה קרה ולא יכולתי להפסיק לבכות" ואף "אמא אחת התקשרה לבעלי שיבוא לקחת אותי" (שם). בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי הנתבעת ביקשה ממנה פעמיים - לראשונה בעת מסירת הודעת ההתפטרות ובשנית בבוקר יום המשפחה - שלא לפרסם את הגן החדש בקרב הורי הגן, כאשר "אמרתי לה שיש שני הורים שהם חברים שלי ושהם יודעים ושיש חברה משותפת שסיפרה לאמא שלישית..." (עמ' 10). לדבריה, "אמרתי לה שאני לא צריכה לפרסם דרך הגן שלה, יש פליירים ויוצא פרסום בעיתון" (עמ' 11), ולמרות זאת "היא התלהטה ואמרה שאני פונה" (שם). עוד אישרה התובעת כי באותו מועד טרם שכרה את המקום הפיזי בו תכננה להקים את הגן שבבעלותה, ובשיחת ההתפטרות סיפרה לנתבעת כי היה גן אותו תכננה לשכור "באותו רחוב של הגן של הנתבעת" (עמ' 9). הנתבעת העידה כי ביום 20.2.12 הודיעה לה התובעת כי הינה מתפטרת על מנת לפתוח גן משלה בסמוך לאחר מכן, ונוכח יחסי הידידות ביניהן איחלה לה הצלחה ואף נתנה לה עצות בנוגע לפתיחת הגן. במקביל לכך ביקשה כי התובעת לא תפנה לצוות עובדי הגן או להורי ילדי הגן, והתובעת הסכימה שלא לעשות כן. ביום 24.2.12 חזרה על בקשה זו עם הגעת ההורים לחגיגת יום המשפחה, על מנת לוודא כי התובעת לא תנצל את המפגש המשותף לצורך שידול הורים לעבור לגן החדש שבכוונתה לפתוח. לדבריה: "להפתעתי השיבה לי התובעת "איך אפרסם את הגן שלי אם לא פה...?" התובעת החצופה עוד הוסיפה כי כבר פרסמה את הגן שלה בקרב כמה מהורי ילדי "אגדת גן"... כעבור מספר דקות קראתי שוב לתובעת ופרשנו לחדר הג'ימבורי הריק, שם חזרתי ודרשתי מהתובעת - ושוב, בנועם ובניגוד מוחלט למתואר בתצהירה - כי עליזה תמנע מלנצל את המעמד ל"גניבת" לקוחות... בתגובה החלה התובעת לצעוק עלי "את לא מפרגנת לי!!", "קלטתי אותך..", תוך הנפת ידיים לכל הצדדים באופן מאיים וברוטאלי, כאשר היא מתקדמת מחדר הג'ימבורי חזרה לכיוון היציאה (היכן ששהו ילדי הגן והוריהם). ליד היציאה צעקה לכיווני התובעת "תשלמי לי את המגיע לי!", נטלה את תיקה, איחלה להורים שישבו בחדר המרכזי "שבת שלום" ויצאה. אני כמובן נותרתי המומה..." (סעיף 15 לתצהירה). הנתבעת הכחישה מכול וכול את טענות התובעת לגבי אלימות כביכול, והבהירה כי לאור התנהגותה של התובעת - עזיבה על דעת עצמה בתחילת יום עבודה ודרישה לתשלום המגיע לה - הבינה כי אין בכוונתה לחזור לעבודה. לאור זאת, ולאחר יומיים במהלכם לא יצרה התובעת קשר (על אף שיום א' היה היום החופשי שלה) - הודיעה להורי הגן (ביום ב' 27.2.12) כי התובעת סיימה את עבודתה. הנתבעת הדגישה כי תכננה לקבל לעבודה סייעת חלופית רק לאחר תקופת ניסיון והכשרה במהלכה תימצא מתאימה, אך כיוון שהתובעת עזבה לאלתר נאלצה להעסיק את שרית ללא תקופת ניסיון "וללא יכולת אמיתית לבחון את כישוריה" (סעיף 12 לתצהירה). בחקירתה הנגדית הוסיפה - "היא קמה ועזבה את הגן... למה היא לא סיימה את ההודעה המוקדמת שלה וחזרה לגן ביום שני? עובד שמגיע ליום עבודה והולך אחרי רבע שעה ואומר את מה שאומר - אני לא העזבתי אותה היא העזיבה את עצמה, אף אחד לא אמר לה לא לחזור לעבודה" (עמ' 18). גב' חמוטל אלעד, אשר העידה מטעם התובעת, העידה כי בתה רשומה לגן הילדים של התובעת - הממוקם בשכונת נווה רום - על אף שהיא מתגוררת עם משפחתה בשכונת נווה מגן. לדבריה, בשלב מסוים התעניינה בגן הילדים של הנתבעת, וכאשר הנתבעת שמעה כי הבת לומדת בגן הילדים של התובעת והעדה מתלבטת אם להשאירה בו או להעבירה לגן הנתבעת - "פרסה הנתבעת בפניי את העובדה כי התובעת איננה גננת מוסמכת וזהו שיקול מרכזי (ש)עליי לבחון בטרם אחליט באופן סופי" (סעיף 10 לתצהירה). נבהיר כבר כעת כי לא מצאנו רלוונטיות כלשהי לעדות זו, ואף לא ראינו פגם כלשהו בדרך התנהלותה של הנתבעת המתוארת בה. גב' טל בן יוסף, אשר העידה מטעם הנתבעת, העידה כי בתקופה הרלוונטית בתה הגדולה הייתה חניכה בגן הילדים של הנתבעת, ובמקביל לכך רשמה את בתה הקטנה לאותו גן לשנת הלימודים שעתידה הייתה להיפתח בחודש ספטמבר 2012. לדבריה, בחודש פברואר 2012 הציעה לה התובעת - אותה הכירה נוכח עבודתה בגן - לרשום את בתה הקטנה לגן אותו היא עתידה לפתוח, ואף הבטיחה "לספוג" את דמי הרישום שכבר שילמה לנתבעת, הן לגביה והן לגבי הורים נוספים (סעיף 4 לתצהירה וכן בעמ' 13 לפרוטוקול). יצוין כי התובעת אישרה דברים אלה, למעט בנוגע ל"ספיגת" דמי הרישום, ולדבריה הציעה לגב' בן יוסף פתרון עד חודש ספטמבר ומבלי לפגוע בהרשמתה לגן של הנתבעת (עמ' 11 לפרוטוקול). הכרעה סעיף 2(ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001 (להלן: החוק) קובע כי "עובד המבקש להתפטר מעבודתו ייתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות, לפי הוראות חוק זה". התובעת מחויבת הייתה לפיכך ליתן לנתבעת הודעה מוקדמת בת 30 יום (סעיפים 3(3) ו - 5 לחוק), ולהמשיך לעבוד כרגיל במהלכה - אלא אם הנתבעת הייתה מוותרת על עבודתה בתקופה זו, או ככל שהיו מגיעות להסכמה אחרת. לא שוכנענו כי סוכמה בין הצדדים תקופת הודעה מוקדמת מקוצרת, והתובעת אף לא טענה לכך באופן מפורש. מהעדויות עלה כי סוכם בין הצדדים כי התובעת תמשיך לעבוד עד תום 30 ימי ההודעה המוקדמת, ורק ככל שהנתבעת תמצא סייעת חלופית מתאימה ותוכל מבחינתה "לשחרר" את התובעת קודם לכן - תעשה כן. אין חולק כי ביום בו עזבה התובעת טרם החלה לעבוד סייעת חלופית כלשהי, ואף לא הוכח כי ראיון העבודה שהתקיים ביום 23.2.12 עם הסייעת החלופית הסתיים בהצלחה (הנתבעת כלל לא נשאלה על כך). זאת ועוד, גם אם נניח כי הראיון הסתיים בהצלחה וסוכם במהלכו כי הסייעת החלופית תתחיל בעבודתה - הנתבעת העידה כי תכננה תקופת ניסיון והכשרה לסייעת החדשה לצורך חילופים "חלקים" (יש לזכור כי מדובר בגן ילדים וכי התפטרות התובעת נעשתה במהלך שנת לימודים), ואנו נותנים בעדותה אמון מלא. התובעת טרם "שוחררה" לפיכך על ידי הנתבעת ביום בו עזבה את מקום עבודתה, ואמורה הייתה להמשיך ולעבוד בו עד ליום 22.3.12. סעיף 10(1) לחוק קובע פטור לעובד ממתן הודעה מוקדמת "בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בחוק זה...". התובעת סבורה כי בהתאם לסעיף זה לא מחויבת הייתה להמשיך ולעבוד בגן לאחר יום 24.2.12, שכן "הנתבעת פגעה בתובעת פגיעה כה קשה, שכן הנתבעת עלבה בתובעת האשימה אותה בהאשמות שווא, ופעלה כנגדה בכוח ואף שרטה אותה" (סעיף 24 לסיכומיה). לאחר שקילת העדויות, איננו מקבלים את גרסתה העובדתית של התובעת לנסיבות שהתרחשו ביום עבודתה האחרון, וזאת מהטעמים הבאים: אין חולק כי התובעת תכננה לפתוח גן משל עצמה, וזאת ברמת השרון - היינו באותה עיר בו ממוקם גנה של הנתבעת. באותו שלב אף לא היה ברור באיזה איזור גיאוגרפי ייפתח הגן, ועלתה גם האפשרות כי ייפתח בסמיכות גיאוגרפית לגנה של הנתבעת (התובעת אישרה כי תכננה בשלב מסוים לשכור גן באותו רחוב ממש). זאת ועוד, גם אם הגנים אינם בסמיכות גיאוגרפית ממשית - מהראיות (דוגמת עדותה של גב' אלעד שהעידה מטעם התובעת) עלה כי קיימת בפועל תחרות על אותם "לקוחות", לפחות במידה מסוימת, גם כאשר הגנים ממוקמים בשכונות שונות. הנתבעת לא ניסתה לעמוד בדרכה של התובעת ברצונה לפתוח גן משלה, ועוד במהלך שנת הלימודים, ואף איחלה לה הצלחה וניסתה לסייע לה. עם זאת, כאשר הגיעו לנתבעת "שמועות" כי במסגרת שיווק הגן החדש פונה התובעת גם להורי הגן שלה - ביקשה מהתובעת, בבוקר חגיגת יום המשפחה אליה הגיעו כל הורי הגן, שלא לנצל את המפגש המשותף לצורך שיווק הגן החדש. לא נראה כי יש מחלוקת כי זו בקשה לגיטימית. אנו נותנים אמון בגרסת הנתבעת - אשר העידה באופן עקבי ומהימן - כי התובעת לא הרגיעה את חששותיה בעקבות הבקשה הלגיטימית שהפנתה אליה, ואף לא הסכימה להימנע מ"שידול" כאמור, אלא אישרה כי בכוונתה לפנות בין היתר גם להורי הגן. חיזוק לגרסת הנתבעת מצאנו בעדותה המהימנה של גב' טל בן יוסף, אשר העידה על פנייה מפורשת של התובעת אליה במהלך חודש פברואר 2012, ועל שידול מפורש לבטל הרשמה לגנה של הנתבעת. למעשה גם מעדותה של התובעת עלה כי לפחות שלושה זוגות הורים שילדיהם רשומים לגנה של הנתבעת כבר "שמעו" באותו שלב על הגן שבכוונתה לפתוח, כאשר אמרה דברים אלו לנתבעת במענה לפנייתה בבוקר יום המשפחה. לאור האמור לעיל, הנתבעת שבה וביקשה מהתובעת לחדול מפנייה להורי הגן, כאשר בתגובה לכך התובעת היא שהחליטה - על דעת עצמה - לסיים את השיחה ולעזוב את המקום. התובעת למעשה אישרה זאת בעדותה, ואף טענה כי הנתבעת הורתה לה במפורש שלא לעזוב, ואף על פי כן החליטה ללכת לדרכה. כאמור לעיל, שוכנענו כי פנייתה של הנתבעת לתובעת הייתה לגיטימית ולכן לא הייתה כל סיבה לתובעת לחוש מושפלת או נפגעת או לעזוב בשל כך באמצע יום עבודה. איננו נותנים אמון בגרסתה של התובעת, לפיה הנתבעת "שרטה" אותה כביכול או אחזה בה בכוח "בציפורניה". טענה זו לא נתמכה בכל ראיה, לרבות עדויותיהם של ההורים אשר נתקלו בתובעת לדבריה כאשר יצאה מהגן בוכייה ואף התקשרו לדבריה לבעלה על מנת שייקח אותה. לאור האמור, גם אם היו חילופי דברים קשים בין התובעת לנתבעת באותו בוקר, וגם אם השיחה גלשה לפסים לא נעימים - התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי היו אלו "נסיבות מיוחדות" שאפשרו לה, מכוח סעיף 10(1) לחוק, להביא לידי סיום מיידי את עבודתה ולקצר על דעת עצמה את תקופת ההודעה המוקדמת. התובעת הדגישה בסיכומיה את הודעת הדוא"ל ששלחה הנתבעת להורי הגן ביום 27.2.12, במסגרתה הודיעה על סיום עבודתה של התובעת (ההודעה לא הוגשה לתיק בית הדין, אך לא הוכחשה על ידי הנתבעת). התובעת לא ביקשה לראות בכך משום פיטורים, אלא כהצדקה מבחינתה שלא לשוב לגן לצורך השלמת תקופת העבודה המוקדמת. גם בהקשר זה אנו מקבלים את גישת הנתבעת, כי בהתחשב בדרך עזיבת התובעת את הגן ביום 24.2.12 - בסמוך לאחר תחילת יום העבודה, ללא רשות ותוך הרמת קול ובקשה לקבל את המגיע לה - לא היה ספק כי אין בכוונתה לחזור לגן ולכן הנתבעת מחויבת הייתה למצוא פתרון חלופי ולעדכן את ההורים בכך. קל וחומר, כאשר אין חולק כי התובעת לא יצרה קשר עם הנתבעת לאחר עזיבתה ביום 24.2.12, וגם לא שבה לגן בבוקרו של יום 27.2.12 לצורך ביצוע עבודתה - וזאת גם טרם משלוח הודעת הדוא"ל האמורה. סעיף 7(ב) לחוק קובע כי "עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת". על בסיס הוראה זו, ובהתאם לסעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, זכאית הייתה הנתבעת לקזז משכרה האחרון של התובעת את הפיצוי המגיע לה בגין אי השלמת תקופת ההודעה המוקדמת על ידי התובעת, כאשר שלחה על כך הודעה מיידית לתובעת והקיזוז אף בא לידי ביטוי מפורש בתלוש השכר (ראו בהקשר זה את ע"ע 33791-11-10 מיכאל נובכוב - ר.צ. פלסט בע"מ, מיום 24.5.12; להלן - עניין נובכוב). התובעת לא העלתה טענות כלשהן לגבי גובה הקיזוז, וממילא אין צורך כי נבחן זאת מיוזמתנו. מעבר לצורך נבהיר כי בוצע קיזוז מדויק של 26 ימים קלנדריים (סך של 3,539 ₪) וזאת בהתאם להוראות החוק. התובעת טענה כי לא נגרם נזק כלשהו לנתבעת שכן הסייעת החלופית החלה לעבוד ביום 27.2.12, אך החוק קובע פיצוי כאמור לעיל ללא תלות בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות. ממילא, ניתן להניח כי עזיבה פתאומית של סייעת בגן ילדים במהלך שנת לימודים, וטרם שסייעת חלופית החלה לעבוד - גורמת באופן טבעי לנזקים, מבלי שהנתבעת נדרשת להוכיחם שכן הינה נסמכת - כאמור - על הוראת החוק (וראו את עניין נובכוב בקשר לכך). סוף דבר - שוכנענו כי הקיזוז משכרה האחרון של התובעת, בגין אי מתן הודעה מוקדמת מלאה על ידה, נעשה כדין ובהתאם להוראות החוק. משכך, התביעה נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בגין ההליך בסך של 750 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי, תוך 15 יום. גננות (גן ילדים)התפטרות