תביעת התובעת עומדת על סך של 145,852 לפי הפירוט הבא: שכר עבודה ממועד הפיטורים ועד תום התקופה המוגנת בסך של 8,290 ₪; שכר שלא שולם בסך של 9,452 ₪ ; חלף הודעה מוקדמת בסך של 4,145 ₪ ; פיצויי פיטורים בסך של 9,782 ₪ ; ימי מחלה בסך של 3,071 ₪ ; דמי הבראה בסך של 4,015 ₪; חופשה שנתית בסך של 5,478 ₪; הפרשות לקרן הפנסיה בסך של 6,619 ₪ ; פיצויים עונשיים בסך של 70,000 ₪; פיצוי בגין הפרת חובת השימוע בסך 25,000 ₪. 2. לטענת הנתבע, התובעת נטשה את מקום העבודה כבר בסוף חודש ספטמבר 2010 ולכן לא זכאית למאומה. 3. התובעת עבדה אצל הנתבע החל מיום 26.04.09 הצדדים חלוקים לגבי מועד סיום העבודה והנסיבות של סיומה. התובעת לא התייצבה לעבודה מחודש יוני 2010. בחודש יולי - ספטמבר 2010, התובעת הציגה חופשת מחלה. הנתבע הנפיק תלושי שכר עבור חודשים אלו. התובעת הגישה תביעה לגמלה בגין שמירת היריון, החל מיום 24.10.10 ועד הלידה, לתביעה זו צורף אישור מעסיק על תקופת עבודתה החל מיום 26.04.09 ועד ליום 30.09.10 וכן אישור מעסיק מודפס. התובעת העידה בעדותה כי האישור ניתן לה לצורכי התביעה מהמל"ל (בהתאם לבקשתה ולבקשת בני המשפחה). תביעת התובעת לשמירת הריון נדחתה ע"י המוסד לביטוח לאומי. התובעת לא התייצבה במקום עבודתה ממועד הדחייה ועד הלידה. ביום 20.06.11 נחתם הסכם בין הצדדים וזה לשונו:- "ננסי מתחייבת לא לתבוע את יורם על זכויותיה על פי חוק, פיצויי פיטורים, ימי הבראה, ימי חופשה לכל תקופת העסקתה וזאת בעקבות מכתב הפיטורים שיורם מתחייב להוציא. מנגד, יורם מתחייב להוציא לננסי מכתב פיטורים. מכתב הפיטורים נושא תאריך 19.06.11 בו כתב הנתבע: "הנני להודיעך על הפסקת עבודתך החל מתאריך 05.07.11 עקב צמצומי כוח אדם בעסק. אני מאחל לך הצלחה בהמשך הדרך". 4. התובעת ילדה ביום 29.03.11, לטענתה פיטוריה נעשו בניגוד לסעיף 9(ג) לחוק עבודת נשים התשי"ד-1954 מאחר שבמועד פיטוריה הנטען שהתה בתקופה המוגנת על פי חוק ופיטוריה נעשו ללא קבלת היתר הממונה על עבודת נשים. כמו כן טענה, כי פיטוריה נעשו "מחמת הריונה" וזאת בניגוד לסעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988. התובעת טענה בעניין זה כי פיטוריה נעשו רק בשל הריונה ובשל העובדה כי שהתה בשמירת הריון ואחר כך בחופשת לידה וכי טענת הנתבעת שלפיה פוטרה מעבודתה מחמת קיצוצים, אינה נכונה והועלתה אך במטרה להצדיק את העובדה כי פוטרה מעבודתה בתקופה המוגנת ובניגוד לדין. התובעת טענה כי פוטרה מעבודתה מבלי שנערך לה שימוע, ומבלי שניתנה לה כל הזדמנות להעלות את טענותיה בטרם קבלת ההחלטה לפטרה, שנעשתה כאמור בזמן בו התובעת שהתה בחופשת לידה סטטוטורית וטרם שבה לעבודתה. 5. לטענת הנתבע, התובעת לא פוטרה אלא נטשה את העבודה ללא הודעה מוקדמת, הנתבע מאשר שהתובעת אכן, הודיעה על הריונה, אך, לטענתו התובעת לא התייצבה לעבודתה החל מיוני 2010, הנתבע טוען שניסה ליצור עמה קשר על מנת לשכנעה לחזור לעבודתה, אך נסיונות אלה לא צלחו. לטענתו, התובעת יצרה עמו קשר במהלך חודש ינואר 2011, על מנת שיסייע לה בתביעתה מול המוסד לביטוח לאומי לשמירת היריון. הנתבע הסכים לחתום על הטפסים בשל היכרותו עם משפחת התובעת. לטענתו, משלא אושרה התביעה, פנתה התובעת באמצעות ובסיועם של בני המשפחה במהלך חודש יוני 2011 לקבלת מכתב פיטורים שיאפשר לה לקבל דמי אבטלה, מכתב שבסופו של דבר חתם עליו לאחר שהתובעת התחייבה שלא יהיו לה תביעות כלפיו. הנתבע טען שהוא העסיק ארבעה עובדים לכל היותר ובכללם התובעת ולכן חוק שוויון הזדמנויות בעבודה לא חל בעניינה. 6. לטענת הנתבע, התובעת קיבלה תשלום במזומן עבור דמי הבראה בסך 1,500 ₪. במהלך חודשים יולי ואוגוסט 2010 לא עבדה כלל ולכן לא זכאית לשכר. לטענת הנתבע, התובעת לא עבדה גם בחודש ספטמבר 2010. לטענתו, התובעת פנתה למנהלת החשבונות והציגה בפניה, חופש מחלה לחודשים יולי- ספטמבר 2010 ולכן המנהלת הנפיקה לה תלושי משכורת עד סוף חודש ספטמבר 2010. 7. בפנינו העידו, התובעת והנתבע. הנתבע זימן להעיד את אביה ואחיה של התובעת, את מנהלת החשבונות שלו ואת בתו. 8. התובעת התנגדה לסייע בזימון אביה ואחיה ועמדה על כך שהנתבע יבצע את הזימונים בעצמו (ר' בקשת התובעת מיום 18.09.13). לעניין סירוב התובעת לשתף פעולה עם זימון אביה ואחיה יש משמעות מאחר שאביה ואחיה באו בדברים עם הנתבע בקשר לסוגיות שעולות לדיון בתובענה זו. 9. בתצהירה הצהירה התובעת עבדה אצל הנתבע החל מיום 26.04.09 ועד ליום 5.7.11. שכרה עמד על סך 4,145 ₪ לכל חודש. במהלך חודש ספטמבר 2010 החלה להרגיש לא טוב, ויצאה לחופשת מחלה מיום 8.9.10 עד 4.10.10. בשל הריונה, פנתה לרופא והוא אישר לה לצאת לשמירת היריון החל מיום 24.10.10 עד הלידה. ביום 29.03.11 ילדה את בתה וחופשת הלידה אמורה היתה להסתיים ביום 05.07.11. כמו כן, לא קיבלה משכורות עבור חודשים יולי- ספטמבר 2010. 10. בע"ע 1354/01 גלית כהן - טרייד אין בע"מ, ניתן ביום 21.8.03 , שם נתן המעסיק למערערת מכתב פיטורים לאחר שזו הביעה את רצונה לעזוב את עבודתה בנתבעת על מנת לקבל דמי אבטלה, קבעה סגנית נשיא בית הדין הארצי השופטת (כתוארה אז) אלישבע ברק כי: "לא ניתן לקבל את טענת המשיבה כי יש להתעלם מן המכתב, משום שהוצא רק לצורך הונאת המוסד לביטוח לאומי. מעביד אינו רשאי להוציא מכתב פיטורים לצורך הונאת המוסד לביטוח לאומי ולטעון שהוא הלכה למעשה לא פיטר את העובד. זהו מקרה חמור ויש להתריע עליו. ניתן היה לכאורה לקבוע שהמעביד הנותן בידי העובד מכתב ממין זה מושתק מלטעון שהוא לא פיטר את עובדו". 11. אולם נקבע בעניין זה כי על המעביד הנטל להוכיח כי מכתב הפיטורים אינו משקף את המציאות (ע"ע 65/99 אלינס - תורג'מן, ע"ב 1459/04 עלי מוחמד - טוב שירותי דרך והנטל כבד יותר מזה שבמשפט האזרחי (דב"ע נה/630-3 אנואר חמיד - יעקב הלמן, עבודה ארצי כרך כח (2), 97). 12. במקרה שלפנינו שוכנענו כי מכתב הפיטורים לא משקף את המציאות. התובעת אישרה בפנינו כי היא הכינה את מסמך ההבנות בין הצדדים: " כן, זה אני הדפסתי. אחרי שסוכם עם יורם ועם אחי שאנחנו כותבים מכתב פיטורים והוא חותם על זה". עדותם של בני המשפחה אשר הובאו כעדי הנתבע , חיזקו את גרסת הנתבע כי פעלו להחתים את הנתבע על מסמכים שיאפשרו לתובעת לקבל מהמוסד לביטוח לאומי גמלת שמירת היריון ולאחר מכן דמי אבטלה. אביה של התובעת העיד: "דיברתי איתו. הבת שלי פנתה אלי ואמרה לי שיורם "הוא חבר שלך ואתה מכיר אותו מהטוטו, שהוא לא רוצה לחתום לי על הטופס לשמירת היריון, דבר איתו שיחתום לי". פניתי אליו ואמרתי לו שהוא לא צריך לשלם שזה לביטוח לאומי. אז הוא אמר לי "טוב תגיד לה שתבוא ואני אחתום לה." היא הלכה אליו והוא חתם לה" (ר' עמוד 4, שורות 5-8 לפרוטוקול מיום 21.10.13), אחיה של התובעת חיזק את דברי האב: " לא. אני מכיר את הסיפור, הייתי חלק מהסיפור אבל את הנייר הזה ספציפי אני לא מכיר. בשיחה שהיה לי עם יורם אמרתי לו שיכין מסמך שלא יהיו תביעות, והוא אמר שהוא מסכים לזה והם חתמו ביניהם", כן העיד:" שהיא יצאה לשמירת היריון. זה התקדם והתקדם, נראה לי שהיא כבר ילדה. היתה לי פגישה איתו לנסות לשכנע אותו שיחתום על כל המסמכים שהיא צריכה לקבל, שמירת היריון וכו'. את המסמכים האלה לא ראיתי מעולם" (ר' עמוד 5, שורות 4-5, שורות 10-12 לפרוטוקול מיום 21.10.13). מנהלת חשבונות של הנתבע, הגב' אריאלה רוטשילד, אישרה בפנינו כי בני המשפחה של התובעת פנו בדרישה לקבל את תלושי השכר: " אני לא זוכרת. היתה זרימה של אנשים שבאו וביקשו מסמכים עבור ננסי. פעם אחת נראה לי אבא שלה אם אני לא טועה בא לבקש תלושים, הנפקתי לו העתקים של תלושים. אחר כך בא עוד מישהו, ואז ביקשתי שלא יבואו יותר. דיברתי עם יורם, הכנתי את כל החומר במעטפה והגשתי ליורם" (ר' עמוד 8, שורות 28-31 לפרוטוקול מיום 21.10.13). עדות זו ועדויות בני המשפחה מחזקים את טענת הנתבע כי התובעת עזבה ולא פוטרה. נראה שבין הצדדים נוצר לכאורה שיתוף פעולה על מנת להונות את המוסד לביטוח לאומי בהגשת תביעה לתשלום גמלת שמירת היריון והן תביעה לתשלום דמי אבטלה. 13. בנסיבות הללו אנו קובעים שמכתב הפיטורים לא משקף את הנסיבות כהוויתן, התובעת לא פוטרה אלא עזבה את מקום עבודתה כבר ביום 30.9.10, מכתב הפיטורים מיום 19.6.11 ניתן לתובעת לאחר שבני משפחתה הפעילו לחצים על הנתבע והבטיחו לו שאין במכתב הזה כדי להקנות לתובעת זכויות, לו התובעת היתה מקבלת דמי אבטלה בגין אותו מכתב היה עליה להשיב אותם. כאמור מדובר במכתב שהוכן ע"י התובעת 9 חודשים לאחר סיום העבודה ולכן אין במכתב זה כדי לזכות את התובעת בפיצויי פיטורים מה עוד שלמכתב זה נלווה נכתב בו התובעת התחייבה לא להגיש תביעה נגד הנתבע. 14. התובעת לא חזרה לעבוד החל מחודש אוקטובר היא סברה שהיא זכאית לשמירת היריון (סברה שהתבררה כלא נכונה) ולא שבה אל עבודתה ולכן אנו קובעים שהתובעת עזבה את מקום עבודתה בסוף חודש ספטמבר 2010. על תובעת היה לשוב אל מקום עבודתה ולא לעשות דין לעצמה ולהישאר בביתה כפי שפעלה. התובעת לא נתנה כל הסבר מפני מה לא התייצבה לעבודה. 15. מכתב הפיטורים ניתן לבקשת התובעת ובלחץ בני משפחתה ולכן משקבענו שהתובעת לא פוטרה היא לא זכאי לפיצויי בגין העדר שימוע. התובעת לא הוכיחה שחוק שוויון הזדמנויות חל בעניינה ולכן אנו דוחים את התביעה לפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, זאת בנוסף לקביעתנו שהתובעת היא זו שעזבה את העבודה. 16. באשר לתביעת התובעת לקבל פיצוי בגין 60 ימים אחרי הלידה, משקבענו שהתובעת לא שבה אל העבודה כבר מחודש אוקטובר 2010, אין מקום להחיל עליה את האמור בחוק עבודת נשים האמור בסעיף 9(ג)(1א) לחוק עבודת נשים ולכן גם אינה זכאית לחלף הודעה מוקדמת. 17. התובעת טענה כי בתקופת עבודתה לא שולמו לה כל זכויותיה מכוח חוקי המגן לפי הפירוט הבא: שכר עבודה שלא שולם עבור חודשים יוני , יולי וספטמבר 2010 בסך של 9,452 ₪. ימי מחלה עבור חודש ספטמבר 2010 בסך של 3,071 ₪. דמי הבראה עבור 11 יום בסך של 4,015 ₪. פדיון חופשה שנתית עבור ל- 33 ימי עבודה בסך של 5,478 ₪. הפרשות לפנסיה בסך של 6,619 ₪. 19. התובעת טענה כי לא שולמו לה משכורות עבור חודשים יוני, יולי ו-7 ימי עבודה במהלך חודש ספטמבר 2010. בגין חודשים אלו הונפקו לה תלושי משכורת אך היא לא קיבלה שכר. לטענת הנתבע, היא לא התייצבה לעבודה ותלושי השכר הונפקו ע"י הנהלת החשבונות בלחץ של בני משפחתה. משהמעביד הנפיק תלוש שכר, חזקה שהעובד זכאי לקבל את האמור בתלוש, ומשלא הוכח אחרת, התובעת זכאית לשכר עבור חודשים אלו בסך של 9,450 ₪ (לפי חישוב של 4,145 ₪ לחודשים יוני ויולי ולשבעה ימים בחודש ספטמבר). 20. לטענת התובעת, הנתבע לא שילם לה דמי הבראה בכל תקופת עבודתה, הנתבע טען כי שילם לה בחודש יוני סך של 1,500 ₪ אשר שולמו לה במזומן אך הנתבע לא ביסס את טענתו זו באמצעות אסמכתאות, משכך אנו קובעים בהתחשב בתקופת עבודת התובעת כי היא זכאית ל-8 ימי הבראה ובסה"כ סך של 2,920 ₪ (לפי 365 ₪ ליום הבראה). 21. התובעת טענה כי לא הופרשו לה תשלומים עבור קרן הפנסיה, הנתבע בסיכומיו מודה כי לא הפריש תשלומים לקרן פנסיה עבור תקופת עבודתה של התובעת. התובעת טענה בסיכומיה כי היא זכאית להפרשה לפנסיה בשיעור של 6% משכרה, הנתבע לא הציג כל חישוב נגדי לפיכך אנו קובעים כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי עבור 17 חודשי עבודה, בסך של 4,228 ₪ (לפי 6% הפרשות מהשכר החודשי). 22. התובעת טענה כי לא שולמו לה פדיון ימי החופשה, עבור 33 ימים. הנתבע טען כי התובעת ניצלה מידי פעם ימי החופשה, אך הוא לא ניהל רישום של ימי חופשה ובעניין זה מלמדנו ד"ר יצחק לובוצקי בספרו "חוזה עבודה וזכויות העובד" הוצאת ניצן, מהדורת 2008, פרק 14, עמוד 18:" נטל הראיה, כי מלוא החופשה השנתית ניתן בפועל לעובד, מוטל על המעביד, אשר חייב לנהל פנקס חופשה...". מאחר שהנתבע לא ניהל רישום פנקס חופשה בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א 1951 ובהתאם לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשות), תשי"ז -1957, אנו קובעים כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 3,768 ₪ עבור 20 ימים פדיון חופשה שנתית , ימי החופשה נקבעו בהתחשב בתקופת העבודה של 17 חודשים. 23. התובעת טענה כי דמי המחלה עבור חודש ספטמבר 2010, החל מיום 08.09.10 ועד ליום 30.09.10 לא שולמו לה, בסך של 3,071 ₪. מאחר שהנתבע לא הציג כל אסמכתא כי שולמו לה דמי המחלה, אנו קובעים כי הנתבע ישלם לתובעת את הסכום הנתבע בסך של 3,071 ₪. 24. לאור האמור הנתבע ישלם לתובעת: א. שכר לחודשים יוני, יולי ו-שבעה ימים בחודש ספטמבר 2010 בסך של 9,450 ₪. ב. דמי הבראה בסך של 2,920 ₪ ג. הפרשות לפנסיה בסך של 4,228 ₪. ד. פדיון חופשה בסך של 3,768 ₪. ה. דמי מחלה החל בסך של 3,071 ₪. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין כאשר הם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.10 ועד לתשלום המלא בפועל 25. מאחר שסכום התביעה עמד על סך של 145,000 ₪ לאור התוצאה אליה הגענו כל צד יישא בהוצאותיו. 26. ניתן להגיש ערעור תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. הריוןפיטורים בהריוןפיטורים