האם פוטרה העובדת בשל הריונה ? זוהי השאלה העובדתית היחידה הדורשת הכרעה לצורך בחינת זכאותה לכל אחד מן הסעדים הנתבעים על ידה. וזהו הרקע הנצרך ואשר אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים התובעת הועסקה אצל הנתבעת כמזכירה החל מיום 29.1.2012. בין בטרם קבלתה ובין בסמוך לאחר מכן, הרתה התובעת. על פי המוסכם בין הצדדים , עבדה התובעת חמישה ימים בשבוע, כאשר בימי שישי נדרשה לעבוד לסירוגין עם המזכירה האחרת של הנתבעת- הגב' מירי זוסמן. עובר ליום שישי ה-15.6.2012 , שהיה יום שבו היה על הגב' זוסמן לעבוד, חלתה זו. על כן ביקש מר פמיני, מנהל הנתבעת , מן התובעת כי תבוא היא במקומה של הגב' זוסמן ככל שתדרש לכך. התובעת הסכימה לכך. ביום 15.6.2012 לא הופיעה התובעת לעבודה. ביום שני ה-18.6.2012 בשעות הערב נערכה חתונה משפחתית אצל התובעת. לפיכך ביקשה ממר פמיני יום קודם לכן , להעדר באותו יום, כך סוכם- וכך ארע בפועל. מאידך, ולנוכח ארוע משפחתי אצל הגב' זוסמן , ביקשה זו להעדר מהעבודה ב-19.6.2012 ומר פמיני נענה לכך. לפיכך הוסכם כי התובעת תתיצב לעבודה באותו יום, שכן אחרת המקום לא יהיה מאויש. ביום 19.6.2012 לא התייצבה התובעת לעבודה. נסיונות הנתבעת לאתרה עלו בתוהו. התובעת פנתה למוקד רפואה דחופה ב 22.6.2012 בשעות הערב או הלילה, וקיבלה אישור מחלה לגבי הימים 18-21/6.12. (נספח א ' לכתב התביעה) באחד מימי המחלה על פי האישור, יצר בעלה של התובעת קשר עם הגב' זוסמן והודיע על מחלתה (על סוגיית תוכנה המדויק של ההודעה ומועדה, נעמוד בהמשך). התובעת חזרה לעבודתה ביום 22.6.2013. באותו יום נקראה לשיחת שימוע. בסיום השיחה הובהר כי התובעת מפוטרת (בשאלה מי יזם הפיטורין קיימת מחלוקת), וביום 24.6.2012 קיבלה התובעת מכתב פיטורין שהעתקו צורף כנספח ב' לכתב התביעה התובעת המשיכה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת וסיימה אותה ביום 27.6.2012. עיקר המחלוקת בין הצדדים 14. לטענת הנתבעת פוטרה מעבודתה בשל הריונה עליו הודיעה למר פמיני מנהל הנתבעת בראשית החודש החמישי להריונה, כאשר בעקבות כך השתנה יחסו אליה. התובעת ציינה ארוע שבו התנהלה שיחה קשה בינה לבין מר פמיני, לאחר שהלה ביקש ממנה לקרוא לו בטלפון מתוך מסמך מסוים והיא לא הצליחה לרדת לסוף דעתו, ובשל כך ספגה ממנו צעקות (להלן: "ארוע ההקראה"). לדבריה, בהמשך ארוע זה ולאחר שבעקבות כך סיימה הגב' זוסמן את המשימה, שאלה גב' זוסמן את מר פמיני האם יש להתנהגותו זו כלפי התובעת קשר להריונה. 15. בעדותה טענה התובעת כי בין ארוע ההקראה לבין פיטוריה חלפו שבוע עד שבוע וחצי (עמ'12 ש32-33) . 16. בנסיבות אלה, טוענת היא , כי היא זכאית לפיצוי בשל הפרת סעיף 2 לחוק שוייון הזדמנויות בעבודה, לפיצוי בגין עגמת נפש, כאב וסבל , אבדן הזדמנויות , אבדן קידום מקצועי, צפיה והסתמכות; שכר עבודה עד מועד הלידה , בתקופת חופשת הלידה (בגין הפסד דמי לידה) ולאחר חופשת הלידה. 17. מנגד טוענת הנתבעת כי אין כל קשר בין פיטורי התובעת לבין הריונה. התובעת פוטרה בשל פגמים בתפקודה ובעיקר בשל כך שזלזלה בעבודתה בכך שבין היתר ב15.6.12 לא דאגה לוודא את הצורך בהתיצבותה לעבודה עקב מחלת הגב' זוסמן ובפועל לא הגיעה על אף שהתחייבה להגיע. מיד בסמוך לכך ארע מקרה דומה , כאשר התובעת לא התייצבה לעבודה ב19.6.12, לטענתה בשל מחלה, אך גם על כך לא טרחה להודיע אלא לאחר זמן. לדברי הנתבעת היו ארועים נוספים רחוקים יותר בזמן, שבהם זלזלה בעבודתה ולא הגיעה ללא שהיא טורחת לתת התראות לכך. בשל שני הארועים מחודש 2012 יוני (להלן: "ארועי יוני"), ובהתחשב במקרים קודמים שארעו, שקל מר פמיני לפטרה. לאחר שבשיחת השימוע לא בטאה התובעת כל הבנה, לדבריו, וכל כוונה לשנות מדרכיה, פיטר אותה. לפיכך, טוענת הנתבעת, אין התובעת זכאית לאיזה מן הסעדים להם טוענת. דיון והכרעה המסגרת המשפטית 18. בטרם נבחן את טענות הצדדים נעמוד על המסגרת המשפטית הרלבנטית. על פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988: 2.(א) לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, היותם הורים, ..., בכל אחד מאלה: ...(5) פיטורים או פיצויי פיטורים; על פי סעיף 9 לחוק : (א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 - ..(2)לענין פיטורים מהעבודה - אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו." 19. משכך, ובענין דנן , על התובעת הנטל להראות כי לא היתה בהתנהגותה סיבה לפיטורין. ככל שעמדה בנטל זה, יועבר הנטל לנתבעת להוכיח כי הפיטורין אינם בקשר להריונה ולפיכך אינם מפלים. האם עמדה התובעת בנטל המוטל עליה? 20. התובעת טענה כי היתה עובדת חרוצה ומסורה ובצעה עבודתה לשביעות רצונו של מר פמיני. מאידך גיסא- מר פמיני טען כי היו לו השגות על אופן תפקוד תובעת אך לא זה היה הגורם שהפריע לו וכדבריו- "כאשר ראיתי בהתנהלות ובהתנהגות שלה איך היא מתייחסת למקום העבודה שלא מגיעה למקום העבודה ולא עונה וראיתי שאי אפשר לסמוך עליה..." (עמ' 15 ש' 20 ואילך) הגיע לכלל מסקנה כי יש לפטרה. 21. שני הצדדים ביקשו מהגב' זוסמן כי תגיש תצהיר מטעמם, ולשניהם סרבה. הנתבעת הזמינה את הגב' זוסמן (שכבר אינה עובדת אצלה) לעדות. בחקירתה הנגדית נשאלה זו "האם הרגשת שהיחס של אודי השתנה כלפי התובעת מאז שהיא הודיעה על ההריון שלה?" והשיבה כך: " אני יודעת בגדול שיחסי העבודה לא היו תקינים בלי קשר. לא היו יחסי עובד ומעביד נורמלים. לא יכולה להצביע על יום או לפני או אחרי. בגדול לא היו יחסי עבדוה תקינים... לא יודעת אם ממש מההתחלה . בגדול לא היו יחסי עבודה תקינים." (עמ' 6 ש 18-22 ) 22. הנתבעת יצאה חוצץ כנגד התנהלותה של הנתבעת בכל הקשור להעדר התיצבות לעבודה ללא שהיא מודיעה על כך . לדברי מר פמיני , עוד קודם לארועי יוני, היו בעבר מקרים בהם התובעת פשוט לא התייצבה לעבודה ללא כל הודעה. הוא ציין שני ארועים, האחד, אי הגעה ביום שישי כשלטענת התובעת סברה כי הגב' זוסמן צריכה להגיע, והמשמעותי ממנו- באחד מימי א' עוד בראשית תקופת עבודת התובעת שבו התובעת לא התייצבה לעבודה ביום ראשון וכשנשאלה מדוע נמקה זאת בכך שבשבת היתה באשדוד ובעלה רצה להשאר שם (עמ' 11 ש' 14 ואילך וסעיף 5 לתצהיר). הגב' זוסמן זכרה שהיו פעמים בהן התובעת לא התייצבה לעבודה ולא ידעה להגיד אם הדבר היה באישור אם לאו. כן ציינה שהיתה פעם אחת שהיא (הגב' זוסמן) ניסתה להשיג את התובעת ללא הצלחה (עמ' 5 ש'14). התובעת בחקירתה הנגדית העידה, שאולי היה משהו בתחילת העבודה עם הודעה מוקדמת , וכי אין הוכחה ובסיס לטענות הנתבעת.(עמ' 10 ש' 7 ואילך). אכן מר פמיני לא ידע לנקוב בתאריכי הארועים שמראשית תקופת העבודה ואולם איננו מוצאים פגם בכך. מטבעם של יחסי עבודה , וודאי אצל מעסיקים המעסיקים עובדים בודדים, שאין הם מציינים כל ארוע שארע בעבודתם. לדידנו ,אף אין לצפות מהם לערוך תרשומת על כל ארוע של איחור או חיסור, דבר המטיל נטל בלתי סביר על התנהלותו השוטפת של המעסיק. דבריה של הנתבעת ביחס לנושאים אלה הינם מעורפלים ונראה שנוח לה להסתמך על העדרו של מסמוך או תארוך מטעם הנתבעת במקום ליתן גרסה משלה. דבריה של הגב' זוסמן בדבר העדרות של הנתבעת בראשית תקופת העבודה (אף אם לא ידעה לציין אם הדבר נעשה באישור או בלעדיו- ומטבע הדברים אינה זו שצריכה להיות מודעת לכך), מחזקים את טענת מר פמיני כי אכן היה לפחות ארוע אחד כזה. אם כן, אף אם לא היו ארועי העבר נימוק לפיטורין, ניתן לראות בהם רקע להם , לצורך בחינת התנהלותה ומעשיה של התובעת. 23. אשר לארועי יוני- כאמור אין חולק כי ב15.6 לא התייצבה התובעת לעבודה וכי לא ניתן היה ליצור עמה קשר. הסברה של התובעת לענין זה מורכב משני חלקים: א. במועדי ם הרלבטיים התגוררה בדירה בקומת קרקע שבה אין קליטה של סלולר. עקב כך הושארו מכשירי הטלפון הנייד שלה ושל בעלה מחוץ לבית על החלון אך באופן זה לא תמיד שמעו שיחות ולכן יתכן שניסו להשיגה ולא הצליחו. אליבא דבעלה של התובעת , אחת לכמה שעות היו בודקים אם היו שיחות וחוזרים אל מי שהתקשר. (ר' עדות התובעת בעמ' 10 ש' 30 ואילך ועדות מר אמסלם בעמ' 8 ש' 17 ואילך) ב. באותו יום שישי , לא היה זה תורה של התובעת לעבוד, אלא של הגב' זוסמן, ולא היה ברור אם זו אכן לא תתיצב לעבודה בשל מחלה וסוכם כי יודיעו לתובעת כי תתיצב לעבודה, במידת הצורך. בסופו של דבר לא התייצבה כי לא הודיעו לה וכדבריה "זה לא יום שהחסרתי מתוקף עבודתי וחרגתי ולא הגעתי". 24. עצם הסברה של התובעת מהווה אסמכתא לטענתו של מר פמיני כי התובעת זלזלה במקום העבודה שלה. כאשר היה ברור לה כי יתכן שעליה להופיע לעבודה בשל מחלת הגב' זוסמן, והיא הסכימה לכך ,הרי שאין כבר כל חשיבות לכך שלא היה זה במקור יום שבו היה עליה לעבוד . עובד אחראי שמתחייב לעבוד , ידאג לברר האם אכן נדרש להתייצב . קל וחומר כאשר הוא יודע כי יש קושי ליצור עמו קשר (ומה משמעות איפה לסיכום כי יודיעו לתובעת?) במקרה דנן צפייה סבירה של מעסיק כי העובד שהתחיב לעבוד על פי הודעה ולא ניתן ליצור עמו קשר, ייזום הוא את הקשר כדי לברר האם עליו להתייצב לעבודה למחרת היום. התנהלותה של התובעת בענין זה מגלה כי אינה מפנימה את המחויבות הנדרשת למקום העבודה. ב"כ התובעת מעלה בסיכומיו טענות באשר לאי התאמות שבין גרסאותיו של מר פמיני במכתב השימוע, בתצהיר ובעדותו בבית הדין. אכן ישנן אי התאמות קלות כאלה , אך אין להן משקל בבחינת הארוע עצמו. לעיל עמדנו על ההתרחשויות כפי שהיו לשיטתה של התובעת עצמה בעדותה ( סיפת עמ' 10 ) וקביעתנו מתיחסת לגרסת התובעת בלבד. 25. מיד בסמוך לכך שוב לא הופיעה התובעת ולא הודיעה על מחלה. לטענתה של התובעת חשה ברע עוד ביום החופשה שלה- יום שני ה-18.6 בעת החתונה המשפחתית, ולמחרת "הייתי מרותקת למיטה. ל-7 ברכות לא הלכנו כי לא הרגשתי לא טוב. הרגשתי לא טוב והייתי עסוקה בעצמי ופחדתי שיש לי בעיות בהריון. הלכתי למוקד לילה. אמי חששה ונחתי ואכלתי ואמרה שאם זה לא יעזור שאלך לרופא. רציתי להגיע לרופאת נשים שהיא בימי חמישי, אמרתי שבכל מקרה אני חייבת שרופא יראה אותי ואני לא יכולה בלי שרופא יראה אותי והלכתי למוקד לילה אך הייתי מרותקת למיטה". תאור זה של מצבה של הנתבעת אין בו ולו קצה קצהו של הסבר מתקבל על הדעת לכך שהתובעת לא הודיעה כבר בבוקרו של יום ה-19 בחודש כי תעדר מעבודה- בין בעצמה ובין באמצעות בעלה או אחר. (למשל- מי שיכולה להפעיל שיקול דעת לאיזה רופא היא מעוניינת להגיע ולהחליט לדחות מועד ההגעה לרופא ביומיים לשם כך, ודאי יכולה להעלות בדעתה שיש להודיע למעביד כי תעדר. ולא נכביר מעבר לכך). יודגש, כי אין מחלוקת כי היה ידוע לתובעת שבאותו יום ,ה-19 בחודש, הגב' זוסמן נמצאת בחופשה ולמעשה בהעדרה של התובעת אין איש מאייש את המשרד. על אף זאת לא מצאה התובעת לנכון להודיע לנתבעת כי לא תגיע לעבודה, וכל הנסיונות ליצור עמה קשר עלו בתוהו. 26. בתצהירו טען מר אמסלם כי בסמוך ליום 20.6.12 הודיע לגב' זוסמן כי התובעת תעדר עד ליום 21 בחודש. בעדותו טען כי אינו זוכר במדויק וכנראה מדובר ב19 או ב20 בחודש. כאשר עומת עם העובדה כי עולה מאישור המחלה נספח ב', שהוצא רק ב20- בחודש בשעות הערב, וכי לפיכך לא יכול היה לדעת את אורך תקופת המחלה המצוין בו קודם לכן, חזר בו מן האמור בתצהירו וטען כי לא ציין בהודעתו לנתבעת כי בידי אשתו אישור מחלה אלא רק דבר קיומה של מחלה. גם אם נקבל שינוי גרסה זה, הרי מתברר כי ההודעה נמסרה לכל המוקדם ב 20 בחודש. מדברי הגב' זוסמן עולה כי את ההודעה קיבלה כשהיתה במשרד (עמ' 7 ש' 16), מכאן שוודאי לא היה הדבר ב 19 בחודש, היום בו נעדרה. אם כן ברור כי ביום ההעדרות הראשון לא יידעה התובעת דבר העדרותה וטעמיה. זהו ביטוי חוזר לכך שהתובעת העמידה את הנתבעת בפני שוקת שבורה, ללא התראה וללא שהיא מודעת כלל לכך שמחובתה כעובדת כלפי מקום עבודתה ליידע דבר ההעדרות. 27. כעולה מתרשומת השימוע, נושא זה הועלה בפני התובעת אך היא לא התנצלה ואף לא הביעה הבנה לתרעומת ביחס להתנהלותה (אותו חוסר הבנה עלה גם מעדותה כאמור). בנסיבות אלה מקובלת עלינו טענתו של מר פמיני לפיה: "מה שהכריע זה התחושה שלי שהיא מזלזלת במקום העבודה. המקום שמפרנס אותה. לא היה לה שום ערך כלפיו..." (עמ' 16 ש18-19) וכי לא יכול היה להשלים גישה שכזו על השלכותיה. (יוער, בסיכומי התובעת נטען לראשונה, כי תרשומת השימוע לא נערכה בתאריך המקורי. טענה לראשונה בסיכומים אין לקבל. מכל מקום ב"כ התובע הוא שביקש בהליכים המקדמיים לראות את סיכום השימוע, אשר התובעת ידעה כי קיים (ר' גם אישורה לכך בעמ' 10 ש' 10 ואילך), ולא הוצגה כל ראיה לכך שהמסמך שהוגש אינו זה שנכתב בעת השימוע. גם ההבדלים שמצאה התובעת בין דבריו של מר פמיני בעדותו לעומת הנטען בתרשומת השימוע, אף כי אכן קיימים , אין בהם ממש לצורך הקביעה האם נפלו פגמים בהתנהלותה של התובעת כפי שעמדנו עליהם לעיל). מכל מקום, היות ועילת התביעה אינה כוללת עילות הנובעות מפגמים בשימוע, אין גם חשיבות להזקקות לכך. 28. אם כן, ומן הממצאים שבפנינו עולה כי התובעת לא השכילה להרים את הנטל המוטל עליה להראות כי לא היה כל פגם בהתנהלותה או במעשיה , כנדרש בסעיף 9 לחוק . שוכנענו כי היה במעשיה ובהתנהגותה משום סיבה לפיטורין. משכך לא הועבר הנטל על הנתבעת להראות כי הפיטורין אינם קשורים להריון. לפיכך יש לדחות טענת התובעת ואין צורך לדון בשאלה האם הצליחה הנתבעת להרים הנטל (שלא הוטל עליה) להוכחת העדר קשר להריון . 29. למעלה מן הצורך נעיר גם ביחס לקשר שבין הפיטורין להריון, אליבא דתובעת. על פי ההלכה, די בכך שההחלטה בדבר הפיטורין נשענת בחלקה על שיקול פסול, כדי להכתימה כך שהפיטורין יהוו פיטורין שלא כדין בגינם תהיה העובדת זכאית לפיצוי, (ראה ע"ע 363/07 שרונה ארביב נ' פואמיקס, ניתן ביום 26/5/10). 30. התובעת טענה באופן כללי כי מאז הודעתה על ההריון השתנה היחס אליה. טענה זו הופרכה לחלוטין על ידי הגב' זוסמן אשר כאמור טענה כי היחסים היו לא טובים לאורך הדרך, ואנו מעדיפים את גרסתה אשר תומכת בגרסתו של מר פמיני. לא למותר להזכיר לענין זה כי טענת התובעת כביכול ניסה מר פמיני לגרום לה להתפטר עקב הריונה, לא רק שלא הוכחה , אלא נסתרת בין היתר מכך שהתיר לה- לבקשתה- ליטול יום חופשה לחתונת גיסתה- לו היה חפץ לגרום לה לעזוב, וודאי היה נמנע מכך. 31. מעבר לטענה הכללית, מעלה התובעת טענה הנוגעת לארוע ההקראה. לדבריה (בסעיף 14 לתצהירה), במהלך הארוע , לאחר שנטלה הגב' זוסמן את הטלפון מן הנתבעת ושוחחה עם מר פמיני, שאלה אותו לטעם התנהגותו כלפי התובעת והאם הדבר קשור להריון. מאידך העידה הגב' זוסמן כי שאלה זו ששאלה את מר פמיני כלל לא נשאלה באותה שיחת טלפון ואף לא בנוכחותה של התובעת , אלא בשיחה נפרדת שעליה סיפרה אחר כך לנתבעת, וכי נושא זה עלה ביחד עם נושאים שונים שהועלו (עמ'3 ש'9-12 וכן עמ' 7 ש' 5-7). גרסה זו באשר למועד התרחשותה של השיחה, סבירה יותר, כאשר ברור כי בארוע ההקראה, היה מר פמיני לחוץ בנסיון לפתור בעיה נקודתית מרחוק . העובדה כי התובעת טענה שהיתה נוכחת בשעת שיחה זו , בעוד לדברי הגב' זוסמן לא כך הדבר, מעלה חשש שמא התובעת היא שנטעה בלבה של הגב' זוסמן את הרעיון לברר נושא זה והיא זו שכיוונה לכך. 32. יצויין כי אליבא דשני שותפי השיחה , מר פמיני הכחיש כל קשר בין כעסו על התובעת לבין הריונה. 33. גם לו היתה מצליחה התובעת להרים הנטל להוכיח כי לא היה פגם בהתנהלותה, אנו סבורים כי לא ניתן להתלות בעצם העלאת השאלה על ידי הגב' זוסמן (בנסיבות דלעיל), כראיה לקיומו של קשר כלשהו בין הפיטורין שנעשו על ידי מר פמיני לבין ההריון. 34. בנסיבות אלה אין התובעת זכאית לפיצוי בגדר סעיף 10 לחוק -בין בגין נזקים ממוניים מכומתים ובין בגין נזק לא ממוני. 35. מכל מקום, התובעת לא הוכיחה כל נזקים שכאלה. התובעת לא צרפה תלושי שכר או אסמכתא אחרת לשכרה (ולענין טענתו של בא כוחה בסיכומיו לפיה גובה השכר לא הוכחש- אנו מפנים לסעיף 29 לכתב ההגנה); התובעת לא הצביעה על כך שלו היתה ממשיכה לעבוד היתה עומדת בתנאי ההכשרה לפי חוק הביטוח הלאומי לזכאות לדמי לידה וגם לא המציאה כל אסמכתא לכך שבסופו של דבר לא קיבלה דמי לידה . היא אף לא טענה כי לא עבדה במקום אחר לאחר פיטוריה, (לפני ואחרי חופשת הלידה). 36. אשר לעילת התביעה בגין נזק נפשי וכיו"ב- לאור מסקנותינו דלעיל , אין מקום לקבוע כי הללו נגרמו ככל שנגרמו , כתוצאה מפגם בהתנהלות התובעת. לא למותר לציין כי התובעת כלל לא טרחה להוכיח את אותם נזקים נטענים מעבר לטיעון בעלמא . בהקשר זה יצויין כי התובעת עצמה הודתה כי ביקשה מכתב פיטורין בתום ישיבת השימוע, מהלך שאינו תואם פגיעה נפשית עמוקה, העולה על עצם אי הנעימות הנגרמת מחוויית פיטורין כשלעצמה. לא זו אף זו, התובעת התייצבה לעבודה בימי ההודעה המוקדמת דבר שאינו מאפיין מי שנפגע כמתואר על ידה . לגבי נזקים ארוכי טווח שנטענו על ידה , התובעת לא טרחה להביא ולו בדל ראיה לכך . עוד ייאמר כי התובעת תבעה שני סעדים שונים (בסעיף 24 (1) ו 24(2) בסך כולל של 100,000 ₪ בגין אותם נזקים בלתי ממוניים. קיומה של עילת התביעה הנפרדת האמורה בסעיף 24(1) מוטל בספק כשלעצמו ומכל מקום , לא הובאו ראיות להוכחת איזה מן הנזקים הנתבעים שם , כאמור. לאור כל זאת נדחית גם תביעתה של התובעת לעניין זה. לאור כל האמור , אנו דוחים את תביעת התובעת. משנדחתה התביעה, תשלם התובעת לנתבעת הוצאותיה בסך 3,000 ₪. יצויין כי בהתחשב בסכומי התביעה יתכן והיה מקום לפסוק לנתבעת סכומים גבוהים מסך זה ואולם בנסיבות הענין ומתוך התחשבות בתובעת , לא יוטלו הוצאות בשיעור גבוה יותר. פיטורים בהריוןשאלות משפטיותפיטורים