פיצוי בגין אי מתן העתק מחוזה עבודה תביעת התובעת לתשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, פנסיה, דמי חגים, פיצוי בגין אי מתן העתק מחוזה עבודה, ופיצוי בגין אי הודעה על תנאי עבודה. וזהו הרקע אשר אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים: התובעת היא עובדת זרה אשר הגיעה לעבוד בישראל במתן שירותי סיעוד. הנתבעת 1 נזקקה לשירותי סיעוד בשל מצבה הרפואי. הנתבע 2 (להלן: ג'וזף) הוא בנה של נתבעת 1, הוא נתן את הוראות העבודה לתובעת, הוא ששילם לתובעת חלק משכרה ופיקח על עבודתה מעת לעת. הערה בפתח הדברים מצאנו לנכון, בראשית הדברים, לציין את חומרת מה שעלה בראשית חקירתה הנגדית של התובעת. אז נתברר כי התובעת אמנם חתמה על תצהירה ואולם, לא זו בלבד שאינה יודעת מה כתוב בו והוא כלל לא הוקרא בפניה, אלא שאף מעולם לא מסרה גרסתה לבא כוחה. הלה הגיש תביעה ואף תצהיר זה על דעת עצמו ללא שטרח כלל לברר עמה מהן העובדות, כל זאת כאשר לדברי התובעת את סיפורה רק לקו לעובד. מדובר בהתנהלות חמורה ביותר אשר מקומה לא יכירנה במסגרת הליך משפטי כלשהו. לבד מכך, ברי כי בנסיבות העניין אין עומד בפני בית הדין כל תצהיר של התובעת ודי היה בכך בכדי לדחות את מלוא תביעתה, ככל שלא הוכחה מתוך העדויות האחרות. רק למעלה מן הצורך נתייחס, במידת הנדרש, לטענות התובעת בתצהירה. מועד תחילת יחסי עבודה בין הצדדים התובעת טענה כי החלה לעבוד אצל הנתבעים בתאריך 27.7.09. (סע' 4 לתצהיר). הנתבעים טענו כי התובעת החלה לעבוד ביום 1.9.09 (סע' 7 לתצהיר ג'וזף) וכפי שמצוין בתלושי השכר שנמסרו לה על ידי חברת כח האדם. ב"כ התובעת בסיכומיו הודה בכך שהתאריך ה- 1.9.09 הוא המועד הפורמאלי של תחילת העבודה (כפי שמופיע בתלושי השכר, בצילום הדרכון של התובעת שבו מצוין כי אשרת העבודה היא מיום זה, וכך עולה ממכתב ההשמה של התובעת), אלא שלטענתו התובעת החלה בפועל לעבוד עוד בטרם ניתן לה אישור העסקה, וניסיון החיים מלמד שלוקח זמן לקבל את האישורים המתאימים לעבוד, מה שמתאים לגרסת התובעת שהחלה לעבודה כבר ביום 27.7 והאישור נתן לה ביום 1.9. ב"כ התובע הוסיף כי הנטל להוכיח מתי החל העובד לעבוד אצלו מוטל על המעסיק. נקדים ונאמר כי לטעמנו לא עלה בידי התובעת להוכיח כי החלה לעבוד אצל הנתבעים ביום 27.7.09. במסמכים שהובאו בפנינו, ושב"כ התובעת הסכים לאמור בהם, נכתב במפורש כי מועד תחילת העסקה הוא 1.9.09. גם העד מטעם הנתבעת, מר ג'ק זנגביל העיד כי הגיע לראשונה לקחת את התובעת מתחנה מרכזית בתחילת חודש ספטמבר. אמנם הוא לא ידע לומר באיזה תאריך במדויק, אך ידע לומר כי מדובר בחודש ספטמבר הואיל וכבר החלה שנת הלימודים (ר' עמ' 17 ש' 28 - עמ' 18 ש' 2). גרסה זו מהימנה עלינו. נטל ההוכחה בנוגע לתקופת העבודה הוא נטל שככלל מוטל על התובע (דב"ע נד/23-3, חיים פרינץ נ' נתי גפן, עבודה ארצי, כרך כז' 1, 154). פסק הדין אליו הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו (דב"ע נו/149-3 פבל רוזנבאום - עמישב שירותים בע"מ) אשר נטען כי לפיו נטל הראיה הוא על המעסיק, קובע בדיוק ההיפך, ולפיו החזקה היא דווקא שתלוש השכר משקף את המציאות, ובעניינו בתלושי השכר של התובעת נכתב שמועד תחילת העבודה הוא 09/09. משכך אנו מקבלים את גרסת הנתבעים כי תחילת עבודת הנתבעת הייתה ביום 1.9.09. בהתאם לכך יהיו קביעותינו להלן. זכאות התובעת לשכר עבודה התובעת טענה כי לא קיבלה שכר עבודה עבור התקופה שבין 28.7.10 לבין 4.8.10, היינו 7 ימים, ותבעה סך של 1,148 ₪ (7*164) בצירוף פיצויי הלנה בסך 2,000 ₪. הנתבעים הודו כי התובעת זכאית לסכום הנתבע על ידה בסך 1,148 ₪ אך טענו כי יש לקזזו כנגד אי מתן הודעה מוקדמת. בח"נ העידה הנתבעת כי קיבלה שכר עבור עבודתה בחודש יולי (עמ' 9 ש' 3-6) כך שטענתה כי לא קיבלה שכר מיום 28 לחודש זה, נסתרה מיניה וביה, יחד עם זאת ב"כ הנתבעים אמר בסיכומיו כי לאור עדות זו מגיעים לה 5 ימים, "בהם הודנו גם בדיון הקודם" (עמ' 22 ש' 17) בעוד בדיון קדם משפט הודה כי התובעת זכאית ל-7 ימים (עמ' 2 ש' 17). משכך אנו קובעים כי על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 1,148 ₪. בנסיבות העניין אנו קובעים כי סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.8.10 ועד התשלום המלא בפועל בלבד. טענת הנתבעים כי יש לקזז את סכום ההודעה מוקדמת - היא טענה נפרדת שתדון להלן, לאחר שנדרש לשאלת נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים. נסיבות סיום יחסי העבודה בכתב התביעה טענה התובעת כי פוטרה לאחר "שהנתבעת 1 כעסה עליה לאחר שבקשה נייר" (סע' 13). בסעיף 11 לתצהירה הוסיפה לענין זה: "מפאת כבוד בית הדין לא ארחיב". הנתבעים טענו מנגד, כי ביום שישי ה- 6.8.10 בקשה התובעת מהנתבע 2 להסיעה לתחנת מוניות לשם נסיעה לתל אביב, וכאשר ירדה מרכבו הודיעה לו התובעת כי אין בכוונתה לחזור לעבוד אצל אמו מבלי שנתנה כל הסבר לכך. הנתבע 2 חשב לתומו כי מדובר ב'מתיחה', אך משלא חזרה התובעת לבית אמו ביום 7.8.10 ניסה להשיגה בטלפון הסלולארי, אך לא עלה בידו להשיגה. הנתבע 2 הוסיף כי ניסה להשיגה במשך השבוע שלאחר מכן, ורק לאחר כשבוע ענתה לטלפון אישה שהזדהתה כחברתה של התובעת, ואמרה כי התובעת לא מתכוונת לחזור לעבוד אצל אמו, ובקשה כי יחדל להתקשר לטלפון של התובעת. בח"נ העידה הנתבעת כי היא זו שבחרה לעזוב (עמ' 9 ש' 15-32): ש. מה זה סיפור הנייר שבגללו הפסקת לעבוד. ת. למה אני עזבתי את העבודה? עזבתי את העבודה אני שפכתי מים והיא אמרה לי תביא נייר והבאתי לה נייר ואז היא אמרה למה זרקת היא קמה בשירותים והתעצבנה הרבה. ואמרתי לה סליחה אם את לא רוצה יש לי עבודה ויש לך מטפלת ואני עזבתי. אני גמרתי לנקות והיא התעצבנה ואני לא אמרתי שום דבר ואמרתי לה אם אמא אם את לא רוצה סליחה אני הולכת צלצלתי לחברה שלי והם אמרו לי לכי לעבודה אחרת. ש. את זוכרת מתי היה זה איזה יום. ת. אני לא יודעת איזה יום זה היה ביום 4.9, משכורת של שבוע. זוגף אומר בואי עוד פעם ואני אמרתי שאני לא רוצה. ש. למה. ת. אמא שלו מתעצבנת. וגם ילדים. ש. מתי אמרת לגוזף שאת לא רוצה לעבוד. ת. אני הלכתי לעבודה אחרת ואז הוא אמר לי לחזור ואני לא רציתי. ש. האם יכול להיות שנסעת ביום שישי כי מוניות במזרח ירושלים לתל אביב יש רק ביום שישי אין ביום רביעי לתל אביב ממזרח ירושלים. אולי יום שישי נסעת. ת. כן. יום שישי נסעתי. ש. ומתי היה הסיפור של הנייר ביום רביעי 4.8. ת. איזה נייר אני לא זוכרת באיזה יום (ההדגשות הוספו - שב"י) כשנשאלה התובעת מדוע לא ענתה לטלפון כשג'וזף ניסה להשיגה, התחמקה ואמרה כי אולי לטלפון לא הייתה בטרייה (עמ' 10 ש' 2) וכשנשאלה מי הייתה החברה שענתה במקומה לטלפון שוב התחמקה וענתה: "חברה שלי אולי לא יודעת מי יש לי הרבה חברים" (שם, ש' 4). נעיר כבר עתה-התרשמנו לאורך כל עדותה של התובעת כי היא איננה דוברת אמת, עדותה הייתה רצופת סתירות והתחמקויות ממתן תשובות ענייניות לשאלות שנשאלה. יותר מכך, בראשית עדותה ניסתה ליצור רושם כאילו אינה מבינה לא עברית ואף כביכול אינה מבינה כלל את הסובב אותה (כך שגם תרגום להודית לא הביא לקבלת תשובות רלבנטיות לשאלות שנשאלה), ואולם אט אט נתברר כי היא מדברת עברית ברמה סבירה ביותר , והיא החלה להשיב, מיוזמתה, תשובות בעברית לשאלות שנשאלו, ברצף ולעתים באריכות יתר, ללא צורך בתרגום. בניגוד לנטען בסיכומי בא כוחה, לא היה מחסום שפתי שהפריע לתובעת בעדותה, אלא שימוש ציני במצג של חוסר הבנה והעדר שפה, שרת אותה על מנת להשיב כפי שמצאה שכדאי - מעת לעת. התובעת לא הסבירה מהו הרקע שבעטיו פוטרה, ולא הוכיחה כי פוטרה. אדרבה -מעדותה ניתן ללמוד כי הנתבעים היו מעוניינים בהמשך העסקתה והיא זו שבחרה שלא להמשיך בעבודה. (ר' עדותה בעמ ' 9 ש' 27 ובעמ' 10 ש' 19 -21). בח"נ טענה לראשונה בליל של טענות בהקשר זה (עמ' 9 ש' 12-14): ת. למה עזבנו את העבודה? אני הלכתי לקנות וסחבתי דברים כבדים וירד לי דם כי חם מאוד. העבודה? כי העבודה לא טובה. ילדים כולם ביחד, כל הילדים של גוזף באים לבית ואני מנקה והם מלכלכים פעם טוענת כי סחבה דברים כבדים והיה לה חם וירד לה דם, באותה נשימה מספרת על כך שהילדים מלכלכים, וסיפור הנייר נשמט. התרשמנו אפוא כי התובעת בחרה מסיבותיה שלה לעזוב את עבודתה אצל הנתבעים, זאת ללא כל הודעה מראש, ולעבור לעבוד במקום אחר. יוער כי גם בסיכומים לא פורטו נסיבות סיום יחסי העבודה, ולטעמנו - לא בכדי. רק בסיכומי התשובה בחר ב"כ התובעת להתייחס לכך וטען כי גרסת התובעת לאירוע עם הנייר לא נסתרה, אלא שלטעמנו גרסה זו היא גרסה ריקה מתוכן, והתובעת לא הוכיחה ולו בראשית ראיה כי פוטרה על ידי הנתבעת 1. כל שהעידה, וגם זאת באופן מגומגם מאד, כי התובעת "התעצבנה עליה" במקרה חד פעמי שארע. גם אם היינו מקבלים גרסה זו של התובעת, ואיננו מקבלים את גרסתה שאיננה אמינה בעניינו כלל וכלל, הרי שאין די רק בכך כדי לקבוע כי מדובר בפיטורים (וטענה להתפטרות בדין מפוטר לא הועלתה בהליך). לא למותר לציין בהקשר זה כי התביעה הוגשה כשנתיים לאחר סיום יחסי הצדדים כאשר במהלכן לא הועלתה כל טענה כלפי הנתבעים אלא בסמוך להגשת התביעה, וזאת אף שברי כי התובעת דאגה לבדוק היטב האם משולם לה כראוי ואף להשוות המשולם לה עם חבריה (עמ' 8 ש' 24-32) (ור' גם עדותו של הנתבע בח"נ (עמ' 15 ש' 22-29) בענין זה.).שתיקה זו מחזקת את המסקנה כי התובעת ידעה היטב שאין בפיה כל טענה באשר לנסיבות עזיבת העבודה . משכך אנו קובעים כי התובעת התפטרה, ולא פוטרה על ידי הנתבעים. לעניין המועד שבו ארעה ההתפטרות בכתב התביעה, בתצהיר ובמכתב מקו לעובד מיום 24.6.12 (שצורף כנספח לתצהיר התובעת) טענה התובעת כי המועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים הוא 4.8.10. אולם בח"נ העידה התובעת לראשונה כי התאריך הוא 4.9.10. טענה זו אשר נטענה לראשונה במסגרת החקירה נגדית סותרת את גרסתה המקורית של התובעת עצמה והתרשמנו כי כל מטרתה היא להתמודד עם טענת הנתבעת כי אינה זכאית לפיצויי פיטורין אף מן הטעם שלא חלפה שנה מאז תחילת העסקתה ועד סיומה. ב"כ התובעת ניסה בסיכומים לטעון כי "בין כך ובין כך, מאחר ומדובר בדיוק לגבי היום בחודש ברור שהשינוי נובע מאי ידיעה או בלבול של מי מהצדדים שהרי עברו מעל שנתיים ימים מאותו מועד". טענה זו יש לדחות מכל וכל, והיא אף עומדת לו לרועץ, שהרי ככל שכך הדבר, יש להעדיף הגרסה שבאה לידי ביטוי בפניה הראשונית ביותר - במכתב מקו לעובד. עוד יוסף, כי לו היה ממש בטענה, לא הייתה טוענת לחסר בתשלום שכר בסוף יולי - ראשית אוגוסט, אלא גם לאחר מכן. לטעמנו מדובר בביטוי נוסף לאי מהימנות גרסתה של התובעת. התובעת חזרה בח"נ 3 פעמים על כך שמועד סיום העבודה היה ב-4.9.10, בניגוד לגרסתה הקודמת. מכל האמור מסקנתנו היא כי התובעת התפטרה וזאת ללא כל הודעה מוקדמת ביום 4.8.10. זכאות התובעת לפיצויי פיטורין משקבענו כי התובעת התפטרה הרי שאיננה זכאית לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. למעלה מן הצורך נציין, כי משקבענו שהתובעת עבדה מיום 1.9.09 ועד ליום 4.8.10, הרי שכלל לא השלימה התובעת שנת עבודה, ובשל כך מכל מקום (אלא אם הייתה מוכיחה כי הפיטורים בסמוך לסוף שנת העבודה נעשו על רקע זה - וזאת לא עשתה בכל אופן) איננה זכאית לפיצויי פיטורים. יתר על כן, השתלשלות העניינים כפי שהובאה בפנינו, מלמדת כי התובעת התפטרה ללא כל מתן הודעה מוקדמת, ולפיכך דווקא היא זו שחייבת בפיצויי הנתבעים בגין אי מתן הודעה מוקדמת. לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, בנסיבות המקרה דכאן (לפי תקופת עבודה של 11.25 חודשים) היה על התובעת לתת הודעה מוקדמת של 19.125 ימים. התובעת העמידה את חישוביה על שכר עבודה יומי בסך של 164 ₪. הנתבעים לא הציגו חישוב נגדי לכך. משכך על התובעת לשלם לנתבעים ברכיב זה סך של 3136 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום 6.8.10 ועד התשלום המלא בפועל. הודעה לעובד בסעיף 4 בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעים לא המציאו העתק מחוזה העבודה לידה וזאת בניגוד לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, ועל כן נתבע סך של 5,000 ₪ ברכיב זה. בסעיף 5 בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעים לא המציאו הודעה על תנאי עבודתה, וזאת בניגוד לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב- 2002, ואף ברכיב זה נתבע סך של 5,000 ₪. בסעיף 19 לכתב התביעה סיכמה התובעת את רכיבי התביעה וסכומם בטבלה, אך השמיטה את הרכיבים שנתבעו בסעיפים 4-5 הנ"ל. כך גם בכותרת התביעה לא נכללו רכיבים אלו בסכום שהוכתר כ"סכום התביעה". התובעת אף לא שילמה אגרה על רכיבים אלו. ראשית יאמר כי למעשה התובעת זנחה תביעתה ברכיבים אלו בכך שהיא עצמה השמיטה אותם בסיכום תביעתה, בכותרת של תביעתה, ואף לא שילמה אגרה בגינם. לפיכך דינן של טענות אלה להדחות. למעלה מן הצורך נבהיר כי גם לגופם של דברים לא מצאנו כי התובעת זכאית לרכיבים הנ"ל. התובעת הודתה בח"נ כי חתמה על חוזה עם חברת אופק, ולשאלת בית הדין הודתה כי "יש לי עותק של מה שחתמתי עם אופק אבל לא הבאתי לכאן. נתתי לקו לעובד" (עמ' 7 ש' 14). יצוין כי הנתבעים ביקשו כי בית הדין יוציא צו לקבלת ההסכם החתום וכך נעשה. ואולם לדברי בא כוחם, בהמשך לצו, ההסכם החתום לא נמצא באופק והוא ביקש לפיכך להמציא את הנוסח הסטנדרטי אשר התובעת טענה כי אינה מכירה. תשובה זו מעוררת תהיה נוכח הבהרתה כי מסמכי אופק ברשותה. לו היו מוצגים בפנינו היה ניתן לבחון האם כוללים המסמכים גם חוזה שנחתם בין הצדדים דנן (כפי שטענו הנתבעים). בנסיבות אלה, העדר הבאת הראיה שהייתה אצל התובעת, משמש כנגדה. מכל מקום, התובעת לא הצביעה על עילה בחוק המקנה לה זכאות לפיצוי בגין כך . בנסיבות אלה , לא מצאנו כי יש מקום לפסוק פיצוי כנתבע. בתקנה 3 לתקנות הודעה לעובד (תנאי עבודה) (צורת הודעה ופרטיה), התשס"ב- 2002, נקבע כי: מעביד של עובד זר, אשר נתן לעובד הזר חוזה עבודה בהתאם לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991 יהיה פטור ממתן ההודעה האמורה בסעיף 2 לחוק, וזאת מבלי לגרוע משאר חובותיו על פי החוק. מכאן לכאורה לא קמה חובה על הנתבעים לתת לתובעת הודעה לפי חוק הודעה לעובד, ככל שניתן לה חוזה עבודה. מכל מקום לא הוכח , ודאי בנסיבות המתוארות לעיל, כי לא נמסר חוזה עבודה (ולצורך זה יחשב כהודעה לעובד), קל וחומר שלא מצאנו כי ככל שלא נמסר, נעשה הדבר ביודעין, תנאי הנדרש לפסיקת פיצוי בגדר סעיף 5(ב)(1) לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב-2002, בנוסחו דהיום. ערים אנו לכך שלא זה הנוסח שחל במועד תחילת עבודתה של התובעת, אך אנו מוצאים כי ראוי ללמוד ממנו על השיקולים הרלבנטיים בפסיקת פיצויים. איננו סבורים כי זהו המקרה בו ראוי לפסוק פיצוי. אשר על כן, מכל האמור לעיל, נדחית תביעת התובעת ברכיבים אלו. פדיון חופשה התובעת טענה כי לא נצלה ימי חופשה המגיעים לה עבור תקופת העבודה - 13 ימים, ועל כן היא זכאית ברכיב זה לסך של 2,132 ₪, ולחילופין תמורת חופשה בסך 4% משכרה המלא. הנתבעים טענו כי השכר שקיבלה התובעת מחברת מנפאואר קר ומהם כלל תשלום בגין חופשה מידי חודש. הנתבעים לא הוכיחו כי ניהלו פנקס חופשה (ר' עמ' 14 ש' 15-20) על כן הנטל להוכיח כי שולם לתובעת ימי חופשה מוטל עליהם. מר ג'ק זנגביל העיד כך (עמ' 17 ש' 8-12): ש. האם קיבלה גם דמי חופשה. ת. מה זה דמי חופשה? לשאלת בית הדין, חופשה שנתית קיבלה?, היא קיבלה חופשה שבועית. אמרו לי מהחברה שהיא צריכה לקבל אבל היא לא עבדה שנה הלכה מעצמה הנתבעים לא הרימו את הנטל האמור, ועל כן על הנתבעים לשלם לתובעת בהתאם לתקופת עבודתה עבור 11.25 ימי חופשה, ובסה"כ סך של 1845 ₪ (164*11.25). דמי הבראה התובעת טענה כי לא שולמו לה דמי הבראה ולכן תבעה 6 ימי הבראה, אלא שבחישוב הדברים תבעה 5.5*365 ₪ ובסה"כ העמידה תביעתה על סך 2,007 ₪. מאחר וקבענו לעיל כי התובעת לא השלימה שנת עבודה, (והדבר אף מתיישב עם התחשיב שערכה)- הרי שתביעתה ברכיב זה נדחית. פנסיה התובעת תבעה ברכיב זה סך של 718 ₪ . התובעת לא פרטה את החישוב לכך, ולא הציגה כל תחשיב . בית הדין אינו משמש לבלר של הצדדים לחישוב הנתבע על ידם. בהעדר כל תחשיב מצד התובעת, תביעתה ברכיב זה נדחית. דמי חגים התובעת טענה כי היא זכאית ל-9 ימי חג. התובעת תבעה ברכיב זה סך של 2,398 לפי 9.75*246 ₪. הנתבעים טענו כי השכר שקיבלה התובעת מחברת מנפאואר קר ומהם כלל תשלום בגין חג מידי חודש. בענייננו, הנתבעים לא עמדו בנטל להראות כי שילמו לתובעת את מלוא דמי החגים המגיעים לה בהתחשב בתקופת עבודתה, אלא הסתפקו בטענות כוללניות ולפיהן קיבלה התובעת מחברת מנפאואר קר ומהם את כלל התשלומים בגין חג מידי חודש. בח"נ מר ג'ק זנגביל העיד כך (עמ' 18 ש' 27-32): ש. מה קרה בחגים, היא נשארה לעבוד. ת. היה חגים של היהודים מוסלמים או של החגים של הבודהה או הנוצרים. או הבודהיסטים. שהיא נכנסת לישראל היא צריכה לחגוג את החגים של מדינת ישראל. היא אמרה לי היום יש לנו חג אם הייתה מבקשת הייתי נותן. ש. איזשהו חג של המוסלמים? בודהיסטים? האם היא יצאה לחגים כלשהם או לא? ת. לא יודע. יכול להיות של החג של היום שלה המורם מן האמור כי הנתבעים לא הוכיחו את תשלום דמי החגים על ידם. יחד עם זאת, התובעת לא פרטה עבור אלו חגים היא עותרת לתשלום, ועל כן אנו קוובעים שזכאותה לדמי חגים היא לפי חגי ישראל. לפיכך אנו מקבלים את דרישת התובעת לתשלום דמי חגים, בהפחתת ימי החג שנפלו בשלושת החודשים הראשונים (שהרי התובעת אינה זכאית לתשלום דמי חג בשלושת החודשים הראשונים) ובסה"כ זכאית התובעת לתשלום בגין 4 ימי חג. שכרה של התובעת כפי שהובא בתביעתה (והנתבעים לא חלקו על כך) עמד על 164 ₪ ליום עבודה ולפיכך התובעת זכאית לסך של 656 ₪ (164*4) ברכיב זה. חלוקת האחריות האם יש מקום לקזז 32% מהסכומים שנפסקו כנגד הנתבעים בשל טענתם כי חלוקת התשלומים ביניהם לבין חברת הסיעוד מנפאוור קר, הייתה ביחס של 68%/32% בהתאמה. נקדים ונאמר כי כתב התביעה המקורי הוגש כנגד הנתבעים וכנגד חברת אופק רגב עובדים זרים בע"מ. לבקשת התובעת נמחקה התביעה כנגד חברת אופק, בשל אי מעורבותה בהיותה "תאגיד העובדים זרים ולא חברת הסיעוד". התביעה לא הוגשה כנגד חברת מנפאוור - קר. לטענת הנתבעים סוכם כי תנאי העסקתה של התובעת יהיו כך שישולם לה מידי חודש סך של 2,900 ₪ ע"י הנתבעים, בתוספת 200 ₪ לשבוע כדמי כיס וביטוח רפואי, וע"י חברת מנפאוור - קר יועבר תשלום של 1,850 ₪ ישירות לתובעת (סע' 6 לתצהיר ג'וזף). ג'וזף הוסיף כי בפועל שילם לתובעת מידי חודש סך של 3,100 ₪ (200 ₪ מעבר למוסכם) וכן את דמי הכיס בסך 200 ₪ ולפעמים אף 300 ₪ ויותר. הנתבע 2 גם טען כי את הכספים שהועברו מחברת מנפאוור - קר בשיק, הוא לעיתים פרע לתובעת באמצעות חלפן כספים, אך מעולם לא נטל לכיסו אגורה מהכספים הללו, ואפילו הוא זה שנשא בעמלת הפירעון ללא שביקש מהתובעת החזר עבור כך. בח"נ נחקרו עדי הנתבעת ארוכות על האופן שבו פרעו את השיקים הרשומים לפקודת התובעת. ב"כ התובעת טען בסיכומים כי מאחר ועולה מהעדויות כי הסכומים ששולמו ע"י מנפאוור - קר, לא הועברו לידי התובעת, ובכלל זאת החלק היחסי ששולם על ידם עבור הזכויות סוציאליות, הרי שאין מקום לטענת הנתבעים כי יש לנכות מהנפסק כנגדם 32%. התובעת לא הגישה תביעה להפרשי שכר עבודה, על הכספים אשר הועברו בשיקים על ידי חברת מנפאוור - קר. ככל שהסכומים הנ"ל לא היו מועברים לתובעת, ברי כי הייתה תובעת הפרשי שכר בגין כך. העובדה כי התובעת לא תבעה רכיב זה מצביעה בבירור על כך שהכספים אכן הועברו לידיה לאחר שנפרעו באמצעות חלפן כספים. לפיכך אין לנו אלא לדחות טענה זו. משכך היה מקום לכאורה לקבוע כי יש לנכות את הסכומים שהשתלמו על ידי מנפאוור - קר, באופן יחסי בעבור הזכויות סוציאליות. אלא שלטעמנו בנסיבות המקרה, הנטל להוכיח מה שולם בעבור כל זכות, שהוא נטל המוטל על הנתבעים להוכיח - לא הורם על ידם. הנתבעים לא הציגו כל ראיה בדבר התשלומים שהועברו לתובעת. כך גם לא הוצג בפנינו כל רישום שערכו הנתבעים על תשלומים ששולמו לה. לעניין זה ג'וזף העיד כך (עמ' 14 ש' 15-22): ש. לעניין חופשה ודמיי הבראה, האם יש לך פנקס או יומן חופשות. ת. אני יש לי אני רושם מה שאני משלם, אח שלי עוזר לי בהוצאות של אימי. אמרתי לעורך דין שאני הולך להביא אבל אני לא יודע איפה שמתי אותו זה היה לפני שנתיים או שלושה. חשבתי שזה אצלי. אח שלי ג'ק ביקש ממני שאשלם חצי חצי כי אימא שלי היא לא כמו האימא שלי. ש. האם יש פנקס כזה כן או לא. ת. יש. לא יודע איפה. ש. אתה יודע שאם אתה טוען משהו חובת ההוכחה היא עלייך. ת. לא מבין ואחי הנתבע, העיד לעניין זה באופן דומה (עמ' 16 ש' 32 -עמ' 17 ש' 1, 8-9): ש. אמרת שהיא מקבלת יותר ממה שמגיע לה, דמי הבראה היא קבילה. ת. מה זה דמי הבראה. לא יודע מה זה. כל שבוע הייתה מקבלת 200 ש"ח. .... ש. האם קיבלה גם דמי חופשה. ת. מה זה דמי חופשה? מכל האמור עולה כי הנתבעים לא רק שלא הוכיחו כי שילמו את זכויות התובעת אלא אף לא ידעו כלל על מה מדובר, ומה היה עליהם להפריש לתובעת. יתרה מכך, מתוך עדותם ברי כי כל שעשו הוא להפחית מן הסכום החודשי שהיו חייבים לשלם לתובעת על פי המוסכם באמצעות אופק, את מלוא הסכום (המשתנה) ששילמה מנפאואר קר, ושילמו את היתרה. דהיינו, אף שכעולה מתלושי מנפאואר קר, כללו התשלומים גם חלקים יחסיים של הבראה וחופשה, גם הם נלקחו בחשבון לצורך תשלום השכר והופחתו אף הם מן הסכומים ששולמו על ידי הנתבעים - אם כן בפועל איינו הנתבעים את החלק היחסי של חופשה והבראה ששולמו על ידי מנפאואר קר והפכוהו למשכורת. לפיכך אין לפטור אותם מחלקה של מנפאואר קר בתשלום הבראה וחופשה. סוף דבר העולה מן המקובץ כי על הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: הפרשי שכר עבודה בסך של 1,148 ₪. פדיון חופשה בסך של 1845 ₪. דמי חגים בסך של 656 ₪. בסה"כ על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 3649 ₪. מסכומים אלו יש לקזז תמורת הודעה מוקדמת שעל התובעת לשלם לנתבעים בסך של 3136 ₪. אשר על כן, על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 513 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.8.10 ועד התשלום המלא בפועל. משהגענו לתוצאה זו לא מצאנו לחייב מי מהצדדים בהוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. חוזה עבודהחוזהפיצויים