יחסי עבודה הסתיימו לאחר אי העברת סכום כסף משמעותי שנגבה מלקוחות

יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו לאחר שהתובע לא העביר לידי הנתבעת סכום כסף משמעותי שגבה מלקוחותיה. השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים הינה האם פוטר התובע או התפטר. 2. האירוע שבגינו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים רוב העובדות בתיק זה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, ובכלל זה העובדות הנוגעות לאי העברת סכום הכסף כאמור. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי את התשלומים שגבה התובע מן הלקוחות, במזומן או בהמחאות, העביר לנתבעת באמצעות נהגי הנתבעת שהיו מגיעים לירושלים כפעמיים בשבוע. אחד מלקוחות הנתבעת (להלן - צדקיהו) נהג דרך קבע לשלם במזומן עבור הסחורה שקיבל. זאת בעקבות חוב גדול שהצטבר ללקוח זה בעבר. צדקיהו שילם בכל פעם סכומים הנעים בין 400-1,000 ש"ח (עדות התובע בע' 8 ש' 29-31, ועדות מר אבי לוי, מנכ"ל הנתבעת, בע' 16 ש' 6-7, ובע' 20 ש' 15). בחודש יולי 2012 התברר לנתבעת כי לא קיבלה תשלומים מצדקיהו עבור סחורה שקיבל בסך של כ-12,000 ₪. הנתבעת פנתה לצדקיהו, וזה הבהיר כי כל התשלומים הועברו לנתבעת באמצעות התובע זה מכבר. צדקיהו אף פירט את התשלומים ששולמו ואת המועדים שבהם שולמו (ע' 16 ש' 17-21). 3. התובע אינו מכחיש כי הסכום הנ"ל אכן לא הועבר לידי הנתבעת. אולם לדבריו לפני חג הפסח הצטבר אצלו סך של 12,722 ש"ח שנגבה מצדקיהו במזומן. מאחר שבסמוך לחג הפסח ובמהלכו לא הגיעו נהגי הנתבעת לירושלים, נותר הסכום ברכבו, ולאחר חג הפסח, כאשר ביקש להעביר את הסכום לנתבעת, התחוור לו כי הכסף נעלם וככל הנראה נזרק על ידו ביחד עם מסמכים ופסולת שהיתה ברכב (ע' 6 ש' 23-32, ע' 7 ש' 1-5). התובע אף פנה לצדקיהו וביקש ממנו כי לא יספר לנתבעת שהכסף שולם לו (ע' 12 ש' 13-15). 4. גרסתו זו של התובע תמוהה ביותר, הן משום שמדובר בסכום כסף גבוה למדי, וקשה להניח כי השאיר סכום זה ברכבו, ובמיוחד כאשר ברור שאין מדובר בסכום שנגבה במועד אחד אלא במשך תקופה לא קצרה (ראו עדות מר לוי בע' 16 ש' 7-10). לא עלה בידי התובע להסביר מדוע לא העביר כל תשלום במועדו, כאשר מעדותו שלו עולה כי הסכומים ששולמו לו היו לכל היותר בסך של 1,500 ₪ (ע' 9 ש' 1-4). יתר על כן, התובע לא טרח ליידע את הממונים עליו אצל הנתבעת כי הוא מחזיק בידיו סכום לא מבוטל, וכי לא עלה בידיו להעביר לידם את הכסף מטעמים שונים, ולא מצא לנכון ליידע אותם כאשר "גילה" כי הכסף "נעלם". כאשר נשאל על כך בחקירה הנגדית התחמק ממתן תשובה (ע' 12 ש' 18-32). לא זו אף זו. לא היתה זו הפעם הראשונה שבה בחר התובע שלא להעביר את הכספים שגבה מלקוחות לידי הנתבעת, כפי שיפורט להלן. 5. האירוע בחודש פברואר מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי בחודש פברואר התגלה חוסר של 4,000 ₪ בסכומים שנדרש צדקיהו לשלם. לאחר שנעשתה בדיקה עם צדקיהו, התברר כי התשלומים הועברו לתובע. מר איציק בן מור, סמנכ"ל שיווק אצל הנתבעת, זימן את התובע אליו לשיחה, ובמהלכה הודה התובע כי לקח את הכסף. בעקבות זאת הודיע מר בן מור לתובע על פיטוריו. אלה בוטלו לאחר התערבותו של מר אבי לוי (ע' 5 ש' 27-32, ע' 6 ש' 1-18, ע' 19 ש' 4-32). נדגיש כי בדיון המוקדם טען התובע כי בחודש פברואר לא היתה שום טענה על העלמת כסף אלא רק ויכוח עם איציק לגבי תשלומים באיחור (ע' 2 ש' 25-30). בעדותו הציג התובע גרסת שונה, על פיה מדובר בסכום של 3,000 ₪ ומשהו בלבד, וכי הכסף היה בידו יומיים בלבד (ע' 5 ש' 28- ע' 6 ש' 5). גם במקרה זה אין מדובר בתשלום אחד שעוכב, כפי שניסה התובע לטעון, אלא בכמה תשלומים שלא הועברו לידי הנתבעת במועד, ולא היה זה עיכוב של יומיים בלבד, כפי שטען התובע (ראו עדות מר בן מור בע' 21 ש' 22-23). כך עולה גם מעדותה של גב' עדי לוי, האחראית על גביית הכספים בחברה: "ש. ספרי לבית הדין מה היה בחודש פברואר. ת.יש לנו לקוח צדקיהו שעובד על בסיס מזומן. הייתה מגיעה אליו סחורה והיה נהוג שאחרי קבלת הסחורה אייל היה גובה ממנו את הכסף. ראיתי שכמה פעמים הכסף לא הגיע, כל פעם שאני מדברת איתו (אייל) הוא אומר לי או שהגיע למקום והמקום היה סגור, או שלא פגש את הנהג, כל מיני כאלה וכאלה דברים. אחרי שזה הגיע לחוב של 4000 ₪, הלכתי לאיציק שהוא הבוס שלי, ואמרתי לו שמשהו שם לא מתנהג נכון. הגיע נהג עם סכום של 500 ₪ מחוב של 4000 ₪ אז איציק להתקשר לצדקיהו והבנתי ממנו שהוא קיבל את ה-4000 ₪. ואז איציק התקשר לאייל שהגיע למשרד שם את המפתחות ולא יודעת מה קרה שם בחדר, אין לי מושג, מה היה מעבר לזה" (ע' 23 ש' 15-22, ההדגשה הוספה- ד.פ.). נוסיף עוד כי בדיעבד התברר לנתבעת כי התובע לקח לכיסו גם סך של 400 ₪ במזומן מתשלום שגבה מבר באגט. סכום זה הוחזר אף הוא לאחר תום יחסי העבודה. 7. מן האמור לעיל עולה כי התובע החזיק בידיו תשלומים שגבה, אף כי לפחות פעמיים בשבוע היו נהגי הנתבעת בירושלים וניתן היה להעביר את התשלומים לנתבעת באמצעותם (מוסכמה 4 דיון מיום 18.4.13). זאת ועוד, התובע אישר כי הוא מחזיק בידיו סכום כסף נכבד רק בשימוע, כשלושה חודשים לאחר שהכסף "נעלם" לדבריו (ע' 12 ש' 25-26). התובע לא הבהיר מדוע עד אז לא יידע את הנתבעת על האובדן, בפרט כאשר הנתבעת באה לשווא בטענות ללקוחותיה כי אינם משלמים את חובם כנדרש (ע' 2 ש' 1-5). התובע אישר כי לא פעם אבי סייע לו כאשר היה בקשיים כלכליים. על כן לא ברור מדוע לא פנה אליו בבקשת עזרה כאשר "נעלם" הכסף, שמהווה פי שתיים ממשכורתו (מוסכמה 3; ע' 12 ש' 18-26). מסקנתנו הינה, איפוא, כי התובע נטל לידיו כספים של הנתבעת באופן מכוון, לא הודיע על כך שהוא מחזיק בידיו כספים שאינם שלו, ולא החזירם אלא לאחר שנתפס בקלקלתו. מדובר במעשים חמורים ביותר. הנתבעת נתנה אמון בתובע והפקידה בידיו סכומי כסף לא מבוטלים. התובע מעל באימון שניתן בו, וחזר על מעשיו אלה פעם נוספת, וגם לאחר שהנתבעת נתנה לו הזדמנות נוספת להיטיב את דרכיו. 8. האם פוטר התובע או התפטר? התובע זומן לשימוע ביום 22.7.12 בפני מר בן מור ומר לוי. לטענתו במהלכו הודה כי איבד את הכסף ואין לו איך לשלם, ואמר: "זה הסיפור שלי תיקח אותו ותעשה איתו מה שאתם רוצים, אתם רוצים לעשות אותי גנב, מה שתחליטו בחדר הזה זה מה שיהיה ואם אני צריך להיות מפוטר תפטרו" (ע' 7 ש' 25-27). בהמשך, ועל פי גרסת התובע, נלקחו ממנו מפתחות הרכב, ונאמר לו שיינתן לו מכתב פיטורים תוך כמה ימים. התובע הוסיף כי אבי הביע נכונות לשלם לו פיצויי פיטורים אולם חזר בו לאחר שהתברר לו כי התובע עבר לעבוד בחברה מתחרה. 9. הנתבעת טוענת מנגד כי כאשר הגיע התובע לישיבה, הניח את מפתחות הרכב, הפלאפון והמסופון על השולחן והודה כי טעה (ע' 20 ש' 12-13). כך העיד מר לוי בעניין זה: "הוא בא לשימוע ואמר, הדבר הראשון שאמר, הוא בא עם אוטו נקי, ידע בדיוק מה קרה, ידע בדיוק לאן הוא הולך, אמר שבא לתת את הדין ולשים את המפתחות " (ע' 15 ש' 19-22). גם מעדותו של מר בן מור עלתה תמונה זהה: "ש. כשגילית בפעם השנייה שחסר כסף, וזימנת אותו למשרד, מה הוא אמר בפתח הישיבה בשימוע. ת. אמר עשיתי טעות, הוא הגיע הפעם מוכן, להבדיל מהפעם הראשונה שהיה צריך לפנות. עם רכב מרוקן, עם משפט פתיחה, ומבחינת התשובות שהיו לו לספק. אני פתחתי את השימוע והמשפט הראשון הוא אמר 'עשיתי טעות אני מודה, הנה המפתחות, אני מבין מה עשיתי אני שם את המפתחות אין לי מה להגיד' זה המשפט הראשון שלו אחרי שאני הבהרתי לו למה זימנתי אותו" (ע' 20 ש' 9-13). התובע אף אישר בעדותו בעקיפין את דבריהם של מר לוי ומר בן מור, כי הגיע לשימוע מתוך כוונה להתפטר, ולאחר שהוציא את חפציו מן המכונית. בראשית עדותו העיד התובע כי: "מי שהיה נוסע איתי באוטו, יכול היה לראות את האוטו שלי שהוא מלא ניירות ופסולת" (ע' 6 ש' 27-28). עם זאת, בהמשך העיד כי כאשר הגיע לישיבת השימוע היה האוטו נקי: "ש. בפעם השנייה שהגעת, למה הגעת עם אוטו ריק. ת. לא היה לי שום דבר באוטו. ש. אבל הרגע אמרת שהיה הרבה מסכמים וניירות וביום שבאת לשימוע, השארת את האוטו נקי. ת. איזה ציוד? אני סוכן. ש. כסף והכל. ת. שום דבר, אני באתי לחברה" (ע' 11 ש' 24-29, ההדגשה הוספה- ד.פ.) 10. נוכח האמור, ובשל כלל עדותו של התובע שלא היתה מהימנה, יש לקבל את גרסת הנתבעת כי גם אם היתה כוונה לפטר את התובע, הרי שהתובע הקדים את הנתבעת והתפטר בעצמו. לא נעלמה מעינינו העובדה שמר לוי התכוון לשלם לתובע פיצויי פיטורים אך חזר בו (ע' 15 ש' 1). אין לראות בכך חיזוק לטענת התובע כי פוטר. מר לוי הדגיש בעדותו כי התלבט בעניין זה, ולבסוף לאחר התייעצות הגיע למסקנה כי אין זה ראוי במקרה זה לשלם לתובע פיצויי פיטורים לנוכח מעשיו החמורים, והמסר שיהיה בכך לכל עובדי החברה (ע' 15 ש' 5-15ׂ). מכל מקום, גם אם נאמרו לתובע דברים בעניין זה, אלה לא השתכללו לכדי הבטחה מחייבת לתשלום פיצויי פיטורים. לפיכך נדחית התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. 11. ניכוי שכר התובע טוען כי בחודש 7/2012 נוכה משכרו סך של 2,800 ₪ שלא כדין. הנתבעת לא הכחישה כי הסכום נוכה, אך טענה כי מדובר בניכוי יתרת חוב של התובע בגין תשלומים שנגבו מצדקיהו ולא הועברו לידי הנתבעת. לפיכך, מדובר בניכוי כדין (סעיף 54 לכתב ההגנה). סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 אמנם קובע כי ניתן לנכות משכרו האחרון של העובד כל חוב שהוא חב למעבידו, אולם אין מדובר בכל סכום שהוא, על פי שיקול דעתו של המעביד, אלא בסכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת (דב"ע (ארצי) נד/101-3 יעקב עמנואל - שופר סל בע"מ, פד"ע כח' 241 (1995), עע (ארצי) 33791/11/10 נובכוב מיכאל נגד ר-צ פלסט בע"מ, ניתן ביום 24/05/2012). במקרה דנן התובע החזיר לנתבעת סך של 12,722 ₪ (מוסכמה 5, דיון מיום 18.4.13). הנתבעת טענה כי סכום זה אינו מהווה את מלוא הסכום שגבה התובע מצדקיהו, ועל כן נוכה משכרו יתרת הסכום. טענה זו לא הוכחה כלל. על כן אין מדובר בניכוי כדין, ועל הנתבעת להשיב לתובע סך של 2,800 ₪. סוף דבר- התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת- נדחית. הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,800 ₪ שנוכו משכרו שלא כדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.2012. נוכח חומרת מעשיו של התובע, ומאחר שזכה רק בחלק קטן מתביעתו, ישא כל צד בהוצאותיו. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. יחסי עבודהלקוחות