2. המערער, אשר משמש כנציג ציבור בביה"ד לעבודה בתל אביב, הגיש ביום 11/10/12 בקשה לבית הדין הארצי, לקביעת בית הדין שיידון בערעור שבכוונתו להגיש על החלטת הועדה. על פי החלטת כב' הנשיאה ארד, ככל שבכוונת המערער להגיש ערעור, יוגש זה לבית הדין לעבודה בחיפה. בהתאם להנחיית הנשיאה, הוגש ביום 13/11/12 הערעור שבפני. עיקר טענות המערער 3. לטענת המערער בערעורו, השיהוי בהגשת הערעור נבע מסיבות משפחתיות כבדות משקל, שלא פורטו, ואשר מצטרפות למצבו הרפואי כמתואר בערעור. 4. לגופו של עניין טען המערער, כי שגתה הוועדה משקבעה לו 10% לפי סעיף 4(3) ולא קבעה לו נכות בשיעור 65% לפי סעיף 4(6) לתקנות בשל מחלת הסכרת ממנה הוא סובל, והמלווה בסיבוך של מחלת כלי דם כליליים, זאת בנוסף לנכות שנקבעה לו בשל מחלת לב לפי סעיף 9(1)(ג)IV. לטענתו, מחלת הלב הופיעה אצלו כ-8 שנים לאחר שאובחן כחולה בסכרת. די בעובדה שהופיע אצלו אחד הסיבוכים למחלה כדי לזכותו בנכות לפי סעיף 4(6) לתקנות. בענייננו, די בכך שאחת הסיבות להתפתחות מחלת כלי דם היא הסכרת, כפי שקבעו בעניינו הועדות עצמן, כדי לחייב את הוועדה לקבוע לו נכות של 65% לפי סעיף 4(6)ה לתקנות. המערער מפנה לפסק הדין בעניין אלעזאזמה (ע"ע 27272-05-10 מד"י ואח' נ' מוחמד אלעזאזמה ואח') כתימוכין לטענתו. 5. לאחר שבתשובת המשיבה הועלתה הטענה כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת האיחור בהגשתו, לא הגיש המערער תצהיר בתמיכה לטענות שהעלה בערעורו בנוגע לנסיבות האישיות בגינן הוגש הערעור במועד שהוגש, אלא, טען בפנינו במעמד הדיון טענות אחרות המצדיקות, לטעמו, את קבלת הערעור במועד שהוגש. 6. כך טען, כי לא נתקבלה אצל המערער הודעה כי באפשרותו לערער על ההחלטה אלא רק מכתב מיום 9/6/10 המודיעו כי החלטת הוועדה היא סופית. אמנם, על פי החלטת בית המשפט העליון בבג"ץ הסה מ-8/08 (בג"ץ 7078/08 בנימין הסה נ' מד"י-משרד האוצר) ניתן לערער על החלטת הועדה, אולם תקנה 18(ג) לפיה החלטת הועדה היא סופית נותרה בעינה, ואף במכתב המשיבה שנתיים לאחר פרסום פסק הדין לא נאמר למערער כי ניתן לערער על החלטת הועדה. הדבר מהווה הטעייה וחוסר תום לב מצד המדינה. 7. עוד טען, כי הטענה לא הועלתה בהזדמנות הראשונה ע"י המשיבה, כשהגישה 2 בקשות להארכת מועד להגשת תגובתה. 8. הוסיף וטען המערער, כי קיים השתק שיפוטי כאשר המוסד לביטוח לאומי טוען להיעדר יריבות שכן הערעור על הועדה לעניין מס הכנסה אינו לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי, ואילו המדינה טוענת ההיפך. 9. עוד טוען המערער, כי אין מקום להעלאת טענת התיישנות גורפת ע"י המדינה, עוד בשנת 1999 ניתנה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה כי אין לטעון להתיישנות גורפת ללא אישורו מראש, אם כי בשנים האחרונות חלה מגמה שונה. עיקר טענות המשיבה 10. לטענת המשיבה בתגובתה, דין הערעור להידחות על הסף משלא הוגש תוך 60 יום מקבלתו אצל המערער, כמתחייב מהוראות סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי ותקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות התשל"ז-1977) שהוחלו למעשה על ערעורים כגון זה שבפנינו מכוח בג"ץ הסה. מדובר בשיהוי ממושך של שנה וחצי, לא התבקשה ולא התקבלה ארכה להגשתו של הערעור ואין מקום לעשות כן הואיל המועד להגשת הערעור נקבע בחיקוק. 11. הטענה הועלתה בהזדמנות ראשונה לאחר שנבדק התיק לגופו ובמסגרת כתב התשובה. 12. אין להישמע לטענה כי המערער לא הכיר את בג"ץ הסה ובפרט שהיה מיוצג. לא ניתן להכשיר איחור של שנה וחצי מעת קבלת ההחלטה. 13. אין ממש בטענת ההשתק השיפוטי, הביטוח הלאומי אכן אינו צד נכון בערעורים מסוג זה אולם לעניין זכות הערעור ומועדי הגשת הערעור חל סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי מכוח בג"ץ הסה. 14. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי הערעור הינו כנגד קביעה רפואית של הועדה הרפואית ולפיה מחלתו הכלילית של המערער אינה סיבוך של מחלת הסכרת, ובקביעות רפואיות אין זה מסמכותו של בית הדין להתערב. 15. לטענת המשיבה, תנאי להכרה בסכרת כסכרת עם סיבוכים ולקביעת 65% נכות בגינה הינו, קביעה רפואית שאחת מהמחלות המנויות בסעיף 4(6) מהווה סיבוך של הסכרת. הסעיף דורש כי אותן מחלות יהיו סיבוך של הסכרת, משמע, שיהיה קשר סיבתי רפואי בין הסכרת ואותן המחלות. אף המשיבה מסתמכת על פסק הדין בעניין אלעזאזמה לעיל וכן מפנה לעל"ח (ת"א) 15729-09-12 משה דוש נ' מס הכנסה (פס"ד מיום 30/6/13, טרם פורסם). הכרעה 16. אפשרות הגשת ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי, על החלטת הועדה הרפואית לעררים לעניין מס הכנסה, חרף קביעת תקנה 18(ג) לתקנות מס הכנסה (קביעת אחוז נכות) התש"מ-1979 (להלן: תקנות מס הכנסה), נקבעה עוד בבג"ץ הסה וכן בעניין יריב (בג"צ 3628/08 ציון יריב נ' מדינת ישראל ואח' ( 06.05.09). בבג"ץ 570/09 אלכסנדר וינאפל ואח' נ' משרד האוצר ואח' חזר בית המשפט הגבוה לצדק על הלכה זו ואף דחה את העתירה להורות על ביטול תקנה 18(ג) לתקנות מס הכנסה או להורות על תיקונה תוך שקבע: "בית משפט זה כבר קבע בעבר כי בנסיבות דומות לאלה ששטח בפנינו העותר, הנוגעות להחלטת ועדה רפואית לעררים לענין סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה, ניתן לפנות בערעור לבית הדין האזורי לעבודה (עניין הסה; עניין יריב)... האפשרות הנתונה לעותר להביא את טענותיו להכרעה בפני בית הדין האזורי לעבודה, כאמור, משמעותה היא כי קיים סעד חלופי ככל שהדבר מתייחס לעניינו הפרטני, וממילא אין בית משפט זה נזקק לעתירה בהתקיים סעד חלופי (בג"צ 7190/05 לובל נ' ממשלת ישראל ( 18.1.2006); בג"צ 6136/06 פרי נ' היועץ המשפטי ( 10.09.2006). אשר לסעד המבוקש בהיבט העקרוני, נראה שסעד זה התייתר, משקיימת זכות ערעור לערכאת בית הדין לעבודה." 17. לאחר פסק הדין בענין הסה, נפתחה בפני המערער האפשרות לערער על החלטת הוועדה לעררים "בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי". מכאן, שעל המערער היה להגיש ערעורו בהתאם למועדים החלים על ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי, היינו, תוך 60 יום מקבלת ההחלטה. מועד זה הינו מועד הקבוע החיקוק ואין לבית הדין סמכות להאריכו. בעניין זוהר ואח' נ' מס הכנסה (על"ח (ב"ש) 14407-04-12 )קבע בית הדין האזורי בעניין דומה: "זכות לערעור איננה זכות אוטומטית. ר' בג"צ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה. בעניננו הזכות לערעור ניתנה בסמכותו השיפוטית של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ ולכן היא מוגבלת בהתאם למה שקבע. מכל מקום, ונוכח השיהוי הממושך בהגשת הערעור בענייננו (ולצורך העניין נראה במועד פניית המערער לבית הדין הארצי כמועד הגשת הערעור), דין הערעור להדחות על הסף." (ההדגשה הוספה). 18. אין לקבל את טענת המערער כי לא ידע על הצורך בהגשת הערעור תוך 60 יום לפי בג"ץ הסה. המערער ידע כי ערעורו הוגש באיחור ולפיכך טען בו מלכתחילה בנוגע לשיהוי בהגשתו, אם כי טענותיו לא פורטו ולא נתמכו בכל ראיה או תצהיר. אף אם לא היה יודע המערער על אפשרות הגשת הערעור לבית הדין, הרי שמצופה היה כי ככל שסבור היה שנפגעו זכויותיו, יפנה לבג"ץ ותוך זמן סביר, מה שלא נעשה. הגשת ערעור בחלוף כשנה וחצי ממועד ההחלטה, אינו יכול להיחשב לזמן סביר ובמיוחד משלא ניתן כל טעם לשיהוי זה. 19. אין גם לקבל טענת המערער כי טענת המשיבה לעניין מועד הגשת הערעור לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, משהופיעה בפתח תגובתה לערעור. אין לראות בהודעה על ייצוג או בבקשה להארכת מועד להגשת התגובה עד לאחר שיתקבל כל החומר הרלוונטי משום "הזדמנות ראשונה" לצורך העניין. 20. אין מדובר בענייננו בהשתק שיפוטי משאין כל חולק כי המוסד לביטוח לאומי אכן אינו הצד הנכון לערעורי ועדות מס הכנסה, אם כי אלו מתבררים, על פי קביעות הבג"ץ, לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי. 21. לנוכח כל האמור, דין הערעור להידחות על הסף מחמת האיחור בהגשתו. 22. למעלה מן הצורך, דינו של הערעור להידחות אף לגופו. הועדה הרפואית נשוא הערעור קבעה בהחלטתה: "לתובע השמנת יתר, יתר לחץ דם, הפרעה בבלוטות המגן, עליה בכולסטרול ובגליצרידים וסוכרת. אין כל צל של ספק שמבחינה רפואית מדעית ולפי סקירות בספרות שלא הסוכרת היא הגורם העיקרי שגרם למחלת לב כלילית אלא חלק קטן מהגורמים שהביאו לתהליך הטרשתי שגרם לפגיעה הלבבית. לכן אי אפשר לייחס לסוכרת בלבד את מחלתו הקרדיאלית של התובע ולכן אי אפשר לקבוע נכות של 65% על סוכרת וסיבוכים. הועדה מציינת שלחץ הדם ולעליה בשומנים בדם ולהשמנה חלק ניכר אפילו יותר מן הסוכרת בפגיעה הלבבית..." המדובר בקביעה רפואית בה אין בית הדין מתערב. 23. באשר לטענת המערער כי בכל מקרה בו נמצא כי הופיעה אילו מהמחלות המנויות בסעיף 4(6) בחולה סכרת, ללא קשר לשיעור השפעת מחלת הסוכרת על התפתחות המחלה, יש לקבוע נכות של 65%, הרי שדינה של טענה זו להידחות. סעיף 4(6) קובע כי "סוכרת אשר הופיעו בה אחד או יותר מן הסיבוכים..." הנכות הינה 65%. מהאמור עולה כי על המחלות להיות סיבוך של הסכרת, היינו, שנגרמו כתוצאה ממנה. נדרש קשר סיבתי רפואי בין הסכרת והופעת המחלה הנטענת להיות סיבוך הנובע ממנה. הבחינה אינה כרונולוגית ואוטומטית, כפי שמציע המערער, אלא רפואית, ובעניין זה אמרה הוועדה את דברה. 24. גם בפסק הדין בעניין אלעזאזמה לא נקבע כי הבחינה היא כרונולוגית, אלא מהותית, נדרש שהמחלה תהיה סיבוך של הסכרת וכתוצאה ממנה (ר' סעיף 24 לפסק הדין). 25. אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. מיסיםרפואהנכותנכות צמיתהמס הכנסהחוקי מס הכנסהועדה רפואיתערר