ערר לא לאשר תיקון לתכנית הבינוי מכוח תכנית יוטעם, אין מדובר בהחלטת הוועדה המקומית לאשר בקשה להיתר בניה או תכנית לפי פרק ג' לחוק בסמכות הוועדה המקומית, אלא בתיקון נספח בינוי בלבד. נציין כי ועדת הערר שמעה ערר קודם באותו הנושא (ערר 6134/11), ואף קבעה בהחלטתה תנאים להמשך ההליך הראוי. המשיבה 1 קיימה לעמדתה את תנאי ועדת הערר וקיבלה החלטה חדשה, כאשר העוררת חולקת הן על העמידה בתנאי החלטת ועדת הערר וכן מעלה טענות כנגד ההליך וכנגד ההחלטה גופה. אלא, שמאז הדיון וההחלטה שנתקבלו בערר הראשון, נתקבל בבית המשפט העליון פסק הדין בעניין עע"מ 317/10 אהוד שפר נ. הוועדה המקומית רמת השרון ואח' () (להלן: "עניין שפר"). כפי שנפרט בהרחבה להלן ההלכה שנפסקה בעניין שפר שינתה באופן מהותי את גדר סמכויותיה של ועדת הערר. בנסיבות אלו, הנושא הראשון בו יש לדון הינו נושא סמכות ועדת הערר לדון בערר המתנגדת לשינוי בתכנית הבינוי, ונפרט: סמכות ועדת הערר בהתאם לפסק הדין בעניין שפר בעבר שררה מחלוקת לגבי היקף סמכותה של ועדת הערר לדון בעררים של מתנגדים כנגד החלטת הוועדה המקומית וזאת לגבי בקשות להיתר או הליכים אחרים בהם לא ננקט הליך של בקשה להקלה או בקשה לשימוש חורג. בנושא זה, גרסו חלק מבתי המשפט לעניינים מנהליים כי לוועדת הערר סמכות לדון בערר על כל החלטה של הוועדה המקומית וזאת לאור סעיף 12ב' לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (לעיל ולהלן: "חוק התכנון והבניה"). לעמדה זו ר', למשל, עת"מ (ירושלים) 616/07 רוני בראון ואח' נ. הוועדה המקומית מטה יהודה ואח' () (להלן: "בראון"): "מוטב אפוא, לא רק מבחינת הפרוצדורה והסדר הטוב, אלא גם מבחינה מהותית, לבכּר את הוראת סעיף 12ב לחוק כפשוטה, ובהתייחס לסתירה לכאורית עם הוראת סעיף 152(א)(1) לחוק, לנקוט בגישה נדיבה ביחס לסמכויותיה של ועדת הערר המחוזית. גם מטעם נוסף, מבחינה פרשנית, ראוי לכאורה ליתן את הבכורה להוראת סעיף 12ב על פני הוראת סעיף 152. סעיף 12ב מעניק את הזכות לערור, במסגרת סימן ב1 לפרק ב לחוק, המכונן את ועדות הערר המחוזיות וקובע את סמכויותיהן." וכן ר' עת"מ (באר שבע) 281/01 דוידיאן אבנר נ. ועדת הערר מחוז דרום ואח' (). נציין, כי על סמך פסיקה זו דנה ועדת ערר זו בערר הראשון בעניין שבפנינו. עמדה אחרת של בתי המשפט לעניינים מנהליים גרסה כי סמכות ועדת הערר מוגבלת רק למקרים המנויים בסעיף 152(א) לחוק התכנון והבניה, כלומר רק למקרים בהם מדובר בערר על סירוב לבקשה למתן היתר או בערר של המתנגדים לבקשה להיתר וזאת לגבי המקרים של בקשה להיתר הכוללת בקשה לשימוש חורג או הקלה בלבד. לגרסה זו לגבי סמכות ועדת הערר קיימת ורסיה רחבה יותר, על פיה נקבע כי סמכות ועדת הערר כוללת גם מקרים בהם הערר נוגע להחלטה בבקשה להיתר אשר אמנם לא כללה בקשה לשימוש חורג או הקלה, אולם בפועל הבקשה להיתר אינה תואמת את התכנית, כך שהיה צורך בהליך שכזה. ועדות הערר במחוז ירושלים ובמחוז דרום, פעלו, כאמור, בהתאם לפסק בעניין בראון לעיל, וקבעו כי סמכות ועדת הערר משתרעת על כל ערר על החלטת הוועדה המקומית, יהא נושא ההחלטה אשר יהא. ר', למשל, ערר (דרום) 6052/11 סולאר באיי יורסלף בע"מ נ. הוועדה המקומית איילות ואח' (). כאמור, לאחרונה (כלומר לאחר ההחלטה בערר הראשון) הכריע בית המשפט העליון במחלוקת דלעיל לעניין סמכויות ועדת הערר וזאת בפסק הדין בעניין עע"מ 317/10 אהוד שפר נ. הוועדה המקומית רמת השרון ואח' (). בפסק הדין בעניין שפר דוחה בית המשפט העליון את העמדה הרחבה לעניין סמכות ועדת הערר, עמדה שהייתה כאמור נהוגה על ידי ועדת הערר זו וכן על ידי בית המשפט לענייניים מנהליים במחוז ירושלים. וכך קובע בית המשפט העליון בעניין שפר לעניין דחיית העמדה המצדדת בפרשנות רחבה לסמכות ועדת הערר: "ודוק: על מנת להסיר ספק אדגיש כי איני מצדד בגישה המרחיבה עוד יותר, שננקטה על ידי בתי המשפט בעניין דוידיאן, עניין נס הרים ועניין מדר ולפיה בכל מקרה של התנגדות להיתר בניה, יש להגיש ערר. לטעמי, מקום בו המתנגד למתן ההיתר לא מעלה טענה של סטיה מתכנית, אזי רואים את היתר הבניה כהיתר שניתן ב"מסלול הירוק" ותרופתו של המתנגד אינה בועדת הערר וממילא אין מקום לעיכוב במתן ההיתר." (הדגשה שלי - ג.ה.). כב' בית המשפט העליון מאמץ אפוא את הגישה הקובעת כי רק כאשר יש בבקשה להיתר משום סטייה מהתכנית החלה על המקרקעין קיימת סמכות לוועדת הערר לדון בערר על בקשה להיתר זו, ונצטט: "דרך המלך לתקוף את החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית ליתן היתר בניה כאשר עולה טענה של סטיה מתכנית צריכה להיות בהגשת ערר לועדת הערר." (הדגשה שלי - ג.ה.). חשוב לציין, כי כב' בית המשפט העליון קובע כי סמכות ועדת הערר משתרעת על כל מקרה בו הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, כך שגם במקרים בהם לא ננקט הליך של פרסום הקלה או שימוש חורג, אך בפועל הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, תהא סמכות לוועדת הערר לדון בערר, ונצטט: "הרחבת סמכותה של ועדת הערר כמוצע לעיל - בנוסף למקרים המנויים במפורש בסעיף 152(א)(3) - היא באותם מקרים בהם המתנגד למתן ההיתר מעלה טענה כי ההיתר סוטה מתכנית. או-אז תבחן ועדת הערר את הטענה. היה ותמצא כי ההיתר סוטה מתכנית, תדון ועדת הערר לגופה של התנגדות. היה ותמצא ועדת הערר כי ההיתר תואם את התכנית החלה על האיזור, הרי שבכך יסתיים הדיון." (הדגשה שלי - ג.ה.). לענייננו החידוש הגדול של פסק הדין בעניין שפר הינו שלילת הסמכות הכללית של ועדת הערר לדון בהחלטות הוועדה המקומית לפי סעיף 12ב' לחוק התכנון והבניה וקביעת חובה למציאת מקור ספציפי לזכות הערר. מקור שכזה אכן יכול להיות סעיף 152(א)(3) לחוק התכנון והבניה, העוסק בזכות ערר כאשר קיים הליך של בקשה להיתר, לרבות ההרחבה המצוינת בפסק הדין, כאשר נדרש פרסום הקלה למרות שלא התבצע פרסום שכזה. מקור אחר מצוי בסעיף 112 (א) לחוק התכנון והבניה המתיר זכות ערר: "(א) על החלטת הועדה המקומית בדבר אישור תכנית שבסמכותה כאמור בסעיף 62א או דחייתה, רשאים לערור בפני ועדת הערר: ניתן אפוא לסכם את הלכת שפר לגבי סמכות ועדת הערר בנושא זה ולומר, כי על מנת לקבל זכות ערר, על העורר להראות זכאות להגשת ערר מכוח סעיף ספציפי בחוק התכנון והבניה ואין די באמירה הכללית לגבי סמכויות ועדת הערר מכוח סעיף 12ב' לחוק התכנון והבניה בכדי להקנות זכות ערר על החלטת הוועדה המקומית תהא אשר תהא. מן הכלל אל הפרט עיון בערר שבפנינו מגלה כי זה עוסק בהחלטת הוועדה המקומית לאישור "תכנית בינוי", שאינה תכנית סטטוטורית כמובנה בפרק ג' לחוק. תכנית בינוי זה בוודאי שאינה מהווה בקשה להיתר בניה, ולכן אין תחולה לסעיף 152(א)(3) ואף לא לגישה המרחיבה של בית המשפט בעניין שפר לגבי בקשות להיתר. יובהר, זכות ערר מכוח סעיף 152(א)(3) תינתן למתנגד בשני תנאים מצטברים: ההחלטה של הוועדה המקומית הינה בנושא בקשה להיתר בניה, וכאשר הבקשה להיתר בניה מגלה סטייה מהתכנית החלה. במקרה שלפנינו כאשר כלל אין בקשה להיתר, הרי אין תחולה לסעיף 152(א)(3) ומכאן אין זכות ערר. נציין כי בעניין זה במחיקת הערר לא נפגעות הזכויות הדיוניות של העוררת, היות ומכוח תכנית הבינוי שאושרה לא ניתן לבצע בניה, אלא יש צורך בהנפקת היתר בניה. לפיכך, ככל שאכן תוגש בקשה להיתר בניה, וככל שזו תהיה סוטה מהתכנית, הרי אז תקום זכות הערר לעוררת. תכנית הבינוי אף אינה מהווה תכנית סטטוטורית אשר על אישורה קיימת זכות ערר מכוח סעיף 112(א) לחוק התכנון והבניה. יוטעם, סעיף 112(א) מעניק זכות ערר על אישור תכנית בסמכות הוועדה המקומית, כלומר תכנית לפי פרק ג' אשר עוברת את ההליך הסטטוטורי של: הפקדה, התנגדויות, אישור שר הפנים וכו'. סעיף זה אינו עוסק "בתכנית בינוי" אשר מאושרת מכוח הוראה בתכנית לפי פרק ג'. סיכום לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי אין לועדת הערר סמכות לדון בהחלטה העוסקת בתכנית בינוי שאינה תכנית סטטוטורית. עוד נציין, כי היה ותוגש בקשה להיתר, הרי אז תקום זכות ערר לעוררת כל עוד זאת תראה כי הבקשה להיתר סוטה מהתכנית הסטטוטורית החלה על המקרקעין. בנסיבות אלו, ולאור ההלכה החדשה בעניין עע"מ 317/10 אהוד שפר נ. הוועדה המקומית רמת השרון ואח' (), דין הערר להימחק על הסף. אשר על כן, הערר נמחק מחוסר סמכות. אין צו להוצאות. תוכנית בניהבניהערר