אפשרויות לאשר תכנית בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית בשנת 2006 תוקנה התוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה ובה נקבע כי אחת האפשרויות לאשר תכנית בקרקע חקלאית, למטרה לא חקלאית, הינה אם התכנית אושרה על ידי הולקחש"פ במישרין או אם היא מקיימת את כל הוראותיה של תכנית מתאר שאושרה על ידי הולקחש"פ. לחילופין ניתן לאשר תכנית כאמור אם התכנית אושרה על ידי המועצה הארצית או ועדת משנה, מקום בו אישור זה נדרש לפי תמ"א או תמ"מ. מדובר בפרשנות תכליתית המתחייבת לאור העקרונות הקבועים בין היתר בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לעניין זה נזכיר כי מקום בו ניתן לפרש את הדין בשתי פרשנויות האחת מנוגדת לזכות הקניין והשנייה תומכת בה, אנו מצווים לפרשו באופן השני כפי שכבר נפסק - "לבסוף, לא ניתן להתעלם מכך שפרשנות זו של הועדה המקומית עומדת בקנה אחד עם המגמה המיטיבה עם זכות הקניין של התושבים, ע"י הענקת פירוש המאפשר למשיבים למצות בצורה מירבית זכויות בקרקע. ברור הוא, כי לו הייתה זכות זו עומדת בניגוד גמור לכוונת התכנית או פוגעת באופן קשה באחרים, לא היה בכך כדי לסייע. במגמה זו, לאור האמור לעיל, יש גם כדי לתמוך בהחלטתה של הועדה המקומית, כפי שנאמר: "כמובן אם תכליתה של תב"ע ניתנת לפירושים שונים, כולם סבירים ובתוכם גם פירוש המשמר את קנינו של הפרט מבלי לפגוע באינטרס ציבורי שהוא בתחום התכנוני, אין לראות מדוע לא יאמץ הפרשן המשפטי את הפירוש הזה ואולי הוא אפילו מחויב בו". עת"מ (ת"א) 1041/98 שוב נ' הועדה המקומית ת"א, פד"מ כרך ב, חלק 2, 1998, תשנ"ח-נ"ט." עת"מ 1568/02 רימרמן נגד ועדת ערר מחוז מרכז. חקלאותקרקע חקלאית