האחריות לקיום הוראות תקנות על מזמין העבודה, מקום שבו מועסק יותר ממבצעי בנייה אחת באתר הבנייה. המערערים הם שיזמו את ביצוע עבודות הבנייה והם שהתקשרו עם מספר קבלנים בתחומים שונים, כגון קבלן טיח, אלומניום, חשמל ועוד. על כן, בנסיבות אלה מוטלות על המערערים כל החובות המוטלות על מבצעי הבנייה בהתאם לתקנות, כל עוד הם לא מינו מנהל עבודה מוסמך. לו היו ממנים מנהל עבודה, היה זה בודק את תקינות הפיגום. 6. עוד קבע בית המשפט קמא, כי יש להחיל במקרה דנן את הכלל "הדבר מדבר בעדו". שכן, הפיגום היה בשליטת המערערים ובנכס השייך להם. בנסיבות אלה, קריסת הפיגום מעידה על כך כי הם לא נקטו אמצעי זהירות על מנת למנוע את התאונה. כפועל יוצא מכך, הנטל להוכיח העדר התרשלות מוטל עליהם. הם לא נשאו בנטל זה, בניגוד לתובע, אשר הוכיח כי התנהלותם נעשתה תוך התרשלות. 7. באשר לאשם התורם, קבע בית המשפט קמא כי אין להשיתו על התובע. הוא ביצע את עבודתו בהתאם להוראות שקיבל ממעבידו, תוך שימוש באמצעיו הדלים. הוא לא ביצע שום פעולה חריגה או רשלנית, בעטייה יש לייחס לו רשלנות תורמת שהיא. 8. בית המשפט קמא הטיל את החבות ביחס לתובע, על המערערים והמעביד בצוותא, כאשר כולם ביחד חבים יחד ולחוד בתשלום הפיצויים שנפסקו לזכותו. בסופו של יום, העמיד בית המשפט את סכום הפיצויים לו זכאי התובע, על סך 738,523 ₪, כאשר מסכום זה נוכה סכום תקבולי המל"ל בסך של 529.024 ₪. המערערים והמעביד חוייבו לשלם את ההפרש בסך 209,499 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 49,000 ₪. ב. הערעור: 9. ערעורם של המערערים מתמקד בשתי נקודות עיקריות. הנקודה האחת נוגעת לקביעת שיעור נכותו התפקודית של התובע, אשר הועמדה על שיעור של 30%. הנקודה השניה מתייחסת להתעלמותו של בית המשפט קמא מעקרון האשם. המערערים מלינים על כך כי דווקא התובע, אשר נמצא על ידי בית המשפט קמא כמי ששיקר בעדותו, זכה בסופו של דבר בתביעתו, חרף האשם הרבתי הרובץ לפתחו באשר לקרות התאונה. הוא הדין, באשר לאשמו של המעביד - שהינו האדם החב חבות מושגית וקונקרטית ביחס לנזקי עובדיו. 10. באשר לנקודה הראשונה, מפנים המערערים לחומר הראיות, ובין היתר לסרט בו נצפה התובע כשהוא עובד עבודה פיזית קשה. על כן, לטענתם, היה על בית המשפט להסיק מסקנות באשר לפגיעה בכושר תפקודו ולקבוע נכות תפקודית נמוכה משמעותית מאשר נקבע. על פי הראיות שהוצגו, וכן חקירתו הנגדית של התובע, ניתן להסיק כי נכותו התפקודית הינה נמוכה. עדותו לעניין זה היתה מגמתית ובלתי אמינה. על כן, על ערכאת הערעור להתערב בקביעת בית המשפט קמא, ולהפחית בהתאם את שיעור הפיצויים, בהתאם לשיעור הגריעה הנכון מכושר השתכרותו. 11. טענתם השנייה של המערערים, נוגעת לקביעת האשם. לטענתם, הם אינם בעלי מקצוע ואינם מנוסים בעבודות בגובה. מאידך, המעסיק שהינו קבלן מנוסה, שלח את התובע שהינו עובד מנוסה בעבודה בגובה, מבלי לציידו ולהדריכו באשר לכללי העבודה אשר ימנעו את נפילתו. לכך יש להוסיף כי התובע עצמו שהינו עובד מנוסה, נהג בפזיזות, אולם יזכה לקבל פיצויים דווקא ממי שאינם מנוסים בתחום עבודות הבנייה וכל חטאם בכך שהזמינו מספר קבלנים לבצע עבודות עבורם, מבלי לדאוג למנהל עבודה. לטענתם, הם לא התקינו את הפיגום, הם לא הדריכו את התובע כיצד לבצע את מלאכתו, ואין בידם כל ידע וניסיון באשר למניעת תאונות. התובע עצמו לא טען בבית המשפט קמא כי יש להתייחס אל המערערים כאל "מזמין". כאמור, טוענים המערערים כי המעסיק הינו קבלן מנוסה, אשר פעל ברשלנות "פושעת", אשר שלח עובד ללא תיאום וללא בדיקה בסיסית. גם התובע הינו עובד מנוסה, אשר יש להשית עליו אחריות למעשיו הפזיזים. הוא יכול היה לבדוק בעצמו את הפיגום, בטרם החליט מיוזמתו לעשות בו שימוש. בנסיבות אלה, פסק דינו של בית המשפט קמא פוגע קשות בעקרון האשם, בהתעלמו מרשלנותם "הפושעת" של המעסיק והעובד - רשלנות המנתקת קשר סיבתי אפשרי , ולו תאורטי, בין קיום מנהל עבודה באתר, לבין מניעת הנזק. התעלמותו זו של בית המשפט, הביאה להשתת החבות עליהם ללא כל הצדקה. 12. טענה משנית שבפי המערערים, נוגעת לחיובו של המערער מס' 2. מערער זה אינו אלא בנו של המערער מס' 1. המערער מס' 1 הינו בעל הקרקע ומזמין העבודות שבוצעו עליה. מאידך, כל שניתן לטעון לחובת המערער מס' 2, הינו כי הוא לא התריע בפני התובע על הפיגום הרעוע. לעניין זה, נטען בתצהירו כי הוא התריע בפועל. וכי מכשנמצאה עדותו אמינה, היה מקום גם להאמין לגרסתו בעניין הפיגום. לטענתו, לא יהיה זה נכון וצודק להשית עליו אשם אך ורק מחמת היותו בנו של בעל הבית, בו בוצעו עבודות השיפוץ ולא מעבר לכך. מאידך, יצאו מעביד ועובד רשלן נקיים מכל חבות. 13. לסיכום, טוענים המערערים, כי ראוי ונכון לחלק את הנזק לפי עקרון האשם. כל אחד מן המעורבים ישא בשיעור הנזק כפי אשמו. המעביד, שהינו קבלן מנוסה בתחום הבנייה, נמצא חייב ברשלנות פושעת ולכן יש להשית עליו את מלוא הנזק. על העובד - התובע, שהינו פועל בכיר ומנוסה, נכון להשית אשם תורם משמעותי. מנגד, בעל הבית - שהינו חקלאי ובנו שהינו עורך דין - שניהם המערערים שלפנינו - לא הם שגרמו לתאונה נשוא הערעור, ולא היה נכון להשית עליהם כל אשם. ג. טענות המשיבים: 14. המשיב מספר 1, שהינו התובע (העובד), טוען כי דין הערעור להדחות, שכן עניינו בעיקר בשאלות עובדתיות, אשר הוכרעו על ידי הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור לא תתערב בהן. עמדתו הינה כי הקביעות הנוגעות הן לאחריות המערערים, והן להעדר אשם תורם, עניינן, כאמור, בקביעות עובדתיות. לגוף העניין, המערערים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי לא דבק בהם אשם, ואף לא עלה בידם להוכיח כי יש ליחס לו אשם תורם. שיעור הפצויים נקבע על ידי בית המשפט תוך קביעת שיעור נכות תפקודית נמוכה מנכותו הרפואית. זאת למורת רוחו של התובע. קביעה זו באה לאחר שבית המשפט צפה בסרט ולאחר ששמע את הראיות. על כן, אין אף להתערב בפסיקת שיעורי הפיצויים. 15. המשיב מספר 2 - שהינו מעסיקו של התובע, מצטרף לטענות המערערים ככל שהם נוגעות לקביעת נכותו התפקודית של התובע. מנגד, תומך המעסיק בקביעותיו של בית המשפט קמא באשר להשתת החבות על המערערים כמזמיני העבודה, אשר לא דאגו למנות מנהל עבודה באתר. לו היו אלה ממנים מנהל עבודה, הרי מנהל זה היה מקפיד על הבטיחות במקום ובודק את הפיגום, תוך שהוא נותן הוראות לתובע הכיצד לבצע את העבודה. לטענת המעסיק, נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט קמא, אשר הטיל עליו חבות כלשהי. לשיטתו, אחריותו לאירוע הינה מינורית. התובע הינו ראש צוות המועסק אצלו בעבודות שיש - הינו פועל ותיק ומנוסה. על כן, על התובע עצמו היה לדאוג לשיטת עבודה בטיחותית לאור ניסיונו הרב בעבודה. התובע ביצע את העבודות מבלי לבצע בדיקות, על פי החלטתו ושיקול דעתו הבלעדי, תוך שהוא מודע היטב לסיכונים ולדרישות הבטיחות באתר העבודה, ומחובתו היה להיזהר בעת ביצוע העבודה כעובד ותיק ומנוסה. בנסיבות אלה, היה מקום להשית עליו אשם תורם נכבד בשיעור המגיע כדי חמישים אחוז. ד. דיון: 16. כאמור, הערעור שבפנינו מופנה כלפי שני ראשים עיקריים בפסק דינו של בית המשפט קמא. הראש הראשון נוגע לקביעת שיעור הפיצויים, תוך קביעת שיעור גריעה גבוה יחסית מכושר השתכרותו של התובע. הראש השני, נוגע לשאלת אשמו התורם של התובע ואשמו של מעסיקו וחלוקת הנטל בין שני אלה לבין המערערים. 17. לא מצאנו כל מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא באשר לגריעה משיעור השתכרותו של התובע ונזקיו האחרים. בית המשפט קמא שמע את הראיות הנוגעות לכושר השתכרותו של התובע, ופסק על פי שיקול דעתו. לא מצאנו בין טיעוני המערערים, כל טיעון של ממש המלמד על כך כי בית המשפט קמא שגה שגיאה מן הסוג שערכאת הערעור תתערב בה. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב על נקלה בפסיקת הפיצויים ובבחינת אומדן ראשי הנזק - אשר קביעתם נעשתה בידי הערכאה הדיונית - רק במקרים קיצוניים, בהם נתגלתה טעות חריגה וקיצונית בראשי הנזק יעשה כך (ראה ע"א 11152/04 פלוני נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (16.10.06); ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסת חשמל בע"מ נ' יאסין, תק - על 2011 [3] 3274; ע"א 1093/07, בכר נ' פוקמן (28.12.06). כפועל יוצא מכך, לא תידרש אף ערכאת הערעור לדיון נפרד בכל אחד מראשי הנזק השונים ובסבירות הפיצוי שניתן בגינם, אלא די יהיה - ברוב המקרים - בבחינת הסכום הכולל שנפסק לניזוק - אם אך סביר הוא והגיוני (ע"א 7297/06 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' כעביה (20.7.09); ע"א 5745/09 ד.א נ' א.י (14.7.11). 18. מן העבר האחר, יש לזכור כי שיעור נכותו הרפואית של התובע אינו נמוך. כעולה מחוות דעתו של פרופסור צינמן, נפילתו של התובע מגובה של 7 מטר גרמה לו לפריקת כתף ושברים שונים, וביניהם בצוואר עצם זרוע ימין; שבר מרוסק בשני מקומות בשורש כף ידו הימנית וכן שבר בקרסול. הטיפול בשברים, ובמיוחד בכתף הצריך ניתוח מסובך, אשר לא צלח ודרש תיקון נוסף. גם השבר בפרק כף יד ימין, התחבר באופן גרוע, עם אי סדירות ניכרת וקיצור. המומחה מטעם בית המשפט קבע אף כי חרף הסרט שהוצג, בו נראה התובע עובד, לא נחזו תנועות יד מעבר לגובה הכתף, וכן לא נראית תנועה של פרק כף יד ימין. המומחה קבע את שיעור נכותו הצמיתה של התובע באשר לפגיעת הכתף בשיעור 20%. 10% נוספים בשל שבר ברדיוס הדיסטלי שהתחבר בצורה גרועה, וכן 5% נוספים עקב שבר באולנסרטלואיד שלא התחבר. שקלולם של אחוזי הנכות מביאנו לנכות רפואית משוקללת בשיעור של 31.6%. לפגיעות דלעיל יש משמעות תפקודית. במיוחד שעה שעסקינן באדם שעיקר עיסוקו הוא בעבודת כפיים. בנסיבות אלה, אין למצוא כי נפלה כל שגגה בקביעתו של בית המשפט קמא, אשר תחייבנו לסטות מכללי אי ההתערבות המפורטים לעיל. 19. אף לא מצאנו כל שגגה- מן הסוג המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור- בקביעת ראשי הנזק השונים, בחלוקתם ובאומדנם. על כן, לא נתערב בקביעותיו ואמדניו אלה של בית המשפט קמא. 20. שונה המצב באשר לקביעת שיעורי האשם. טענותיהם של המערערים באשר לחלוקת האחריות כפי מידת האשם, והעדר אשמם, יש בהן אולי כדי למשוך את הלב, אולם הן עומדות בניגוד להנחיות המחוקק, כפי שביאר בית המשפט קמא. תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה) התשמ"ח - 1988 (להלן: "תקנות הבטיחות") הותקנו לשם מניעת מצב בו יעבדו באתר בניה אחד מספר קבלני משנה, כאשר לא יהא גורם מרכזי מוסמך, אשר ירכז ויכוון את עבודתם, תוך הקפדה על שמירת כללי הבטיחות באתר. על כן, קובעת תקנה 2 כי מלאכת הבנייה תתבצע תחת הנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה. מינויו של מנהל העבודה מוטל על "מבצע הבנייה". זה האחרון מוגדר בתקנה 1 כ"קבלן ראשי" או "מזמין". "מזמין" מוגדר גם כבעל הנכס. יוצא איפוא, כי שעה שאין באתר קבלן ראשי, והעבודה מבוצעת על ידי קבלני משנה, חב בעל הנכס בחובותיו של המזמין למינוי מנהל עבודה. וכן קובעת תקנה 6[ג] לתקנות הבטיחות, גבי מצב בו זומנו מספר קבלנים: "(ג) הטיל המזמין את ביצוע פעולת הבניה על יותר מקבלן ראשי אחד, יראו את המזמין כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות על מבצע הבניה מוטלות עליו". הנה כי כן, "המזמין" - שאינו אלא בעל הקרקע כפי תקנה 1, הוא החב בחובות המוטלות על מבצע עבודה על פי התקנות. על תכליותיה של ההוראה עמד כב' השופט (כתוארו אז) ריבלין בע.א. 3805/01, דואני נ' מלחי, תק - על 2003 (2) 872: "בבסיסה של תקנה 6 מונחות שתי תכליות עיקריות. התכלית המרכזית היא תכלית של בטיחות. תקנה 6 נועדה, בראש ובראשונה, לתרום לצמצום הסיכונים הבטיחותיים הנובעים ממלאכת הבניה. הטלת האחריות למילוין של הוראות הבטיחות על גורם אחד ויחיד מקטינה את החשש ליצירת סכנות בטיחותיות כתוצאה מחוסר תיאום בין פעולות הבניה וגזרות הבניה השונות. אכן, סיכון בטיחותי שנוצר בגזרה אחת עלול ליצור סיכון בטיחותי גם בגזרה אחרת. לפיכך, ישנה חשיבות רבה להימצאותו של גורם אחד שיהיה אחראי, בכל גזרות הבניה, לקיומן של הוראות הבטיחות. זאת ועוד, פיצולה של עבודת הבנייה לגזרות שונות, תוך הצמדתו של אחראי שונה לכל גזרה, עלול ליצור מצב בו אין אדם הנושא באחריות, או מצב בו שניים או יותר מטילים את האחריות זה על כתפיו של זה". 21. על כן, משמצינו כי המערערים, שהינם מזמיני העבודה, לא דאגו למינוי אדם אשר יפקח על העבודה, חרף העסקתם של מספר קבלני משנה באתר, יש לחייבם בגין תוצאות מחדלם. במקרה בו עסקינן, רואים אנו בבירור כי לפחות קבלן השיש (המעסיק) חדר לגיזרת פעילותו של קבלן הטיח, ועובדו עשה שימוש בפיגום שהתקין זה האחרון - מבלי שנמצא כל גורם מפקח אשר יתאם את בטיחותו של הפיגום. במצב זה, עלול היה להיווצר סיכון בשימוש בפיגום שהקמתו טרם הושלמה, או שהוא לא הובטח. על שום כך, הפר מזמין העבודה את חובת הזהירות שלו כלפי כל אחד ואחד מן העובדים העובדים בגזרה. שכן, סיכונים שיצר קבלן אחד, עלולים להתממש דווקא ביחס לעובדיו של קבלן אחר. 22. חובת זהירות זו, הוטלה על מזמין העבודה ללא כל קשר למקצועיותו. אשמו נגזר מכך שלא דאג למינוי מנהל עבודה. מילוי חובתו זו של המזמין אינה כרוכה במקצועיות. בהתאם, משחדל מזמין העבודה למנות מנהל עבודה, ימצא כמי שהפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, בדרגת אשם גבוהה. 23. ברם, בכך לא תמה מלאכתנו. גם משנמצא לנו כי המזמין הפר את חובת הזהירות שלו, אין אנו פטורים מחובת בחינת אשמו של המעסיק - ואשר זה נקבע כדבעי על ידי בית המשפט קמא (ראה פסקה 27 לפסק הדין מיום 22.11.10) ואשמו התורם של העובד - הנפגע. 24. בנקודה זו, של בחינת אשמו התורם של התובע, נפרדת דרכנו מדרכו של בית המשפט קמא. כעולה מחומר הראיות (ראה עדות התובע בעמוד 22 - 23 לפרוטוקול מיום 2.6.08 ומתצהיר המעסיק), אין התובע אדם חסר דעת וחסר ניסיון בביצוע עבודות מן הסוג בהן עסק. מסעיף 4 לתצהירו של המעסיק (וכן עדות התובע עצמו), עולה כי המדובר בבעל מקצוע ותיק ומנוסה. אין להתייחס לעובד כמותו כאל אדם חסר דעת, המבצע מלאכתו - גביה לא קיבל הוראות הולמות - כאוטומט. בית המשפט קמא קבע בפסק הדין החלקי, על דרך הסתם כדלקמן, מבלי להתייחס לכישורי התובע, מעמדו וניסיונו: "על פי נסיבות המקרה כפי שהוכחו לפני, התובע הגיע למקום לצורך ביצוע העבדוה של הרכבת מספר לוחות שיש. רק אז הוא גילה שהעבודה צריכה להתבצע בגובה. מאחר שבמקום היה מותקן פיגום שנראה קשור ותקין, עלה התובע על הפיגום והתחיל בביצוע העבודה. תוך כדי כך התמוטט הפיגום וכתוצאה מכך נפל התובע ונפגע. נסיבות אלו מטילות, כאמור, אחריות על המעביד ועל מבצעי הבניה, אך אין בהן כדי להטיל על התובע אשם תורם בשיעור כלשהו. התובע ביצע את עבודתו בהתאם להוראות שקיבל ממעבידו, תוך שימוש באמצעים הדלים שעמדו לרשותו. הוא לא ביצע שום פעולה חריגה רשלנית שבגינה יש לייחס לו רשלנות תורמת כלשהי. טענת יוסף שהוא הודיע לתובע שהתקנת הפיגום טרם הושלמה ושביקש ממנו לא לעשות שימוש בפיגום נדחתה על ידי מבחינה עובדתית, ולכן אין בטענה זו כדי לשמש בסיס להטלת אשם תורם כשלהו לפתחו של התובע". (סעיף 33 לפסק הדין החלקי). בית המשפט לא טרח לבדוק את מקבילית החובות שבין הצדדים ואת כישוריהם המקצועים של הצדדים והתרשלותם. וכך נאמר בפסיקה ביחס לאשם תורם, במערכת יחסים בין מעסיק לעובדו, בע"א 110/80 גבאי נ' וליס, (27.1.82): "אכן, מהמעביד יש לדרוש הרבה יותר מאשר מאת העובד, בכל הנוגע לנקיטת אמצעי זהירות וקביעת שיטת עבודה ודרכי הכשרה ופיקוח הרצויים למניעת תקלות. אולם עם כל זאת, יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את מידת האחריות לתאונה הספציפית. אם לא כן, היה הדבר, הייתה מוטלת על המעביד אחריות מוחלטת בכל הנוגע לתאונת עבודה, והרי לא היא. המבקש לסתור השקפתו של בא כוח המערערים, על המשתמע מכך, לא יתקשה למצוא ולהצביע על קיומם של פסק דין שעל פיהם הוטלה אחריות לתאונה במלוא היקפה דווקא על עובד, או שהאחריות הוטלה על המעביד ועל עובד גם יחד" . אעיר כי איני רואה הבדל מהותי בין מעסיק לבין מזמין עבודה לעניין זה. ואילו בע"א 655/80, מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו (21.4.88), מצינו: "...מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה על העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העבודה את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו ... ...עם זאת, יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובדה ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד". 25. הנה כי כן, אין בפסיקה הוראה גורפת, שיש בה כדי לפטור עובד מאשם תורם בכל מקרה ובאופן אוטומטי, חרף המגמה להקל בדרישות עימו. לטעמנו, אף מדיניות משפטית ראויה, אסור שתביא למצב בו עובדים יראו עצמם כחסינים מפני אשם כלשהו, רק מחמת היותם עובדים. על העובדים לקבל על עצמם אחריות למעשיהם, ואם יתרשלו, מחייבת מדיניות זו כי ישאו בתוצאות אף מבחינת האשם וחלוקת נטל הפיצויים. הטלת האשם באופן בלעדי על המעסיק, ללא כל קשר לאשמו של העובד, יהא בה כדי לשדר מסר בלתי ראוי מטעמו של בית המשפט, כאילו הכל מותר, והאחריות תוטל אך ורק על המעסיק במלואה. על כן, מצאנו בפסיקת בית המשפט העליון, כפי שהובאה לעיל, כי כל מקרה יבחן לנסיבותיו. בהתאם, אף התנהלותו של העובד תבחן, שמא חטא גם הוא ברשלנות של ממש, אשר תובא בחשבון שעה שבאים אנו לקבוע את חלוקת האחריות לתאונה. במקרה שלפנינו, קבע בית המשפט קמא כי העובד/התובע הגיע לאתר העבודה ומצא כי לא סופקו לו כלים הולמים. הוא עלה על הפיגום "שנראה קשור ותקין". לא נמצא כי הוא ניסה לבחון למצער את יציבותו, כפי שניתן היה לצפות מכל עובד סביר, וודאי עובד בכיר ומנוסה כפי התובע. בית המשפט קמא אף התעלם מן העובדה כי התובע עצמו טען בתצהיר עדותו הראשית כי הגיע לאתר והחל לעבוד בצורה מאולתרת על הפיגום שנמצא במקום, תוך שהוא מתקין במקום חבל לצורך העלאת חומרי בניין (ראה סעיף 10 לתצהירו). 26. בנסיבות אלה, רואים אנו כי התובע עצמו, לא מילא אחר חובות הזהירות הבסיסיות שהוא חב כלפי עצמו - לבדוק האם תנאי העבודה הולמים - והאם לא קיים סיכון כלשהו בפיגום - שלא הותקן על ידו, ולא היה מוכר לו - ולא להתחיל בעבודה קודם שהבטיח לעצמו תנאי עבודה הולמים ובטוחים, כפי שכל בעל מקצוע סביר במצבו היה נוהג. על כן, אין לי אלא לקבוע, כי בנסיבות שהובאו, חטא גם התובע ברשלנות של ממש, אשר יש להביאה בחשבון במאזן האשם, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לקרות התאונה. 27. סבורני כי שקלולם של כל הנתונים שהובאו בפנינו בתיק זה, מחייב הטלת אשם תורם בשיעור של 20% על התובע. הואיל ובית המשפט קמא קבע את סך נזקיו של התובע בסך 738,529 ₪, הרי לו תשמע דעתי, יופחת מסכום הפיצויים האמור, סך של 147,704 ₪ בגין אשמו התורם. 28. פרט לאמור לעיל, לא מצאנו כי נפלה כל שגגה נוספת בפסק דינו של בית המשפט קמא, המחייבת את התערבותה של ערכאת הערעור, לרבות ביחס לטענה כי לא היה מקום לחיוב המערער מספר 2- טענה אשר לא הושמעה בביהמ"ש קמא. סוף דבר - לאור האמור לעיל, נקבע בזאת כי פסק דינו של בית המשפט קמא יתוקן, באופן שהנתבעים יחובו בתשלום פיצויים כולל בסך 61,795 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. נוכח התוצאה אליה הגענו, אין אנו מוצאים מקום להטיל הוצאות נוספות בערעור זה. בנימין ארבל, שופט כב' השופטת, נחמה מוניץ: מסכימה. נחמה מוניץ, שופטת כב' הנשיא, השופט יצחק כהן - אב"ד: מסכים. יצחק כהן, נשיאאב"ד הוחלט איפוא פה אחד כאמור בחוות דעתו של כב' השופט בנימין ארבל. מזמין עבודה