חלפו מעל 45 יום בין מתן פסק הבוררות לבין הגשת הבקשה לביטולו

בהתאם, ומכוח הוראות סעיף 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן "החוק"), אם אכן מדובר ב"פסק" בוררות, דין הבקשה להידחות ולו רק בגין סיבה זו בלבד. אומנם, לטענת המבקש, מזכה אותו החוק באורכה מעבר ל- 45 ימים האלה, לאחר שהגיש בקשה לבוררים ביום 5.12.12, בהתאם להוראות סעיף 22 לחוק, לתיקון החלטתם, ובמקרה כזה, מורה סעיף 27(ב) לחוק כי התקופה של 45 יום תתחיל מהיום שהבורר נתן את החלטתו בבקשת התיקון האמורה; ומאחר שהבקשה לתיקון נדחתה בהחלטת הבוררים מיום 12.12.12, הרי שהגשת בקשת הביטול ביום 6.1.13 הוגשה במועד. ברם, אין לקבל טענה זו, מאחר שהבקשה "לתיקון" שהוגשה לבוררים ביום 5.12.12 אינה אלא בקשה לבוררים שיחזרו בהם מהחלטתם מיום 15.11.12, שהיא ההחלטה נשוא הבקשה הנוכחית, ועל כן, מועד מתן הפסק לצורך החלת הוראות סעיף 27(א) לחוק נשאר כמות שהיה, קרי, 15.11.12 (השוו: בר"ע 37/74 כללביט (סוכנויות לביטוח) בע"מ נ' "רמד" בע"מ, פ"ד כח(2) 165). אי לכך, אין בבקשת "התיקון" האמורה כדי להעניק למבקשים שלפניי אורכה כלשהי, מכוח סעיף 27(ב) לחוק, בתקופת 45 הימים אשר החלה מיום 15.11.12, ומסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות, כאמור לעיל. ברם, כפי שיפורט להלן, החלטת הבוררים נשוא הבקשה כלל אינה פסק בוררות, ועל כן, בבקשה כפי שהוגשה נפלה טעות מהותית אף לגופו של עניין, ועל כן גם בגין כך דינה להידחות. ואפרט: הבוררות שבין הצדדים התנהלה בקשר לתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 29.10.07. בהמשך ההליך הוסכם בין הצדדים כי הסכסוך יועבר להכרעה בדרך של בוררות, ובהתאם, נחתם הסכם בוררות ביום 10.11.08, בו מינו הצדדים שני בוררים, עו"ד נורית מזובר-רז ועו"ד יעקב קמינסקי. הבוררות התנהלה באיטיות: בשנת 2009 הגישו הצדדים את ראיותיהם, תוך שהסכימו שהמצהירים לא ייחקרו על תצהיריהם, ובכל זאת רק בשנת 2010 הגישו שני הצדדים את סיכומיהם; באוגוסט 2010 התקיימה ישיבת בוררות, בה ביקשו הבוררים מן הצדדים שיגישו השלמות בעל פה לטיעוניהם; לשם כך התקיימה ישיבת בוררות נוספות בתחילת שנת 2011, או אז ביקשו הבוררים מן הצדדים שיגישו מסמכים נוספים; ומסמכים האמורים הועברו לבוררים ב- 5.6.11. בכך לא תם ההליך, וביום 24.11.11 העבירו הבוררים לצדדים רשימת שאלות להבהרות נוספות, ובתגובה ביקשו הצדדים מן הבוררים שייקבע מועד לדיון לצורך מתן תשובות; ובשלב זה, נודע לצדדים לראשונה כי עו"ד קמינסקי, אחד מן הבוררים, עזב את הארץ, והצדדים הבינו כי אין סיכוי של ממש כי עו"ד קמינסקי יחזור ארצה תוך זמן סביר, אם בכלל; כך שלמעשה, כהונתו כבורר הגיעה לקיצה. ביום 27.3.12 הגיש המשיב תביעה מחודשת לבית המשפט המחוזי, תוך שציין בתביעתו את בטלות הליך הבוררות בעקבות עזיבת אחד הבוררים לחו"ל. ביום 25.7.12 העבירה עו"ד מזובר-רז בשם הבוררים פניה לשני הצדדים בבקשה שיאשרו את החזרה לידיהם של כל החומר שהגישו, עקב "הפסקת הליכי הבוררות והעברת התיק לבית המשפט". לאחר מספר התכתבויות נוספות בין הבוררת לבין הצדדים, הוציאה עו"ד מזובר-רז אליהם מכתב, מיום 15.11.12, בה היא מסכמת את חוסר הפעילות בבוררות משך התקופה שקדמה למכתב, וקובעת כדלהלן: "נוכח כל השתלשלות העניינים והפסקת ההליך בפועל מבלי שבאה במשך חודשים ארוכים כל בקשה לחדשו, אנו רואים את התיק כסגור". מכתב זה הוא המכונה על ידי המבקש כ"פסק בורר", והוא ה"פסק" נשוא הבקשה שלפניי. דעת לנבון נקל, כי אין בהודעת הבוררים מיום 15.11.12, אליה מתייחסת בקשת הביטול, כל הכרעה לגופו של הסכסוך שבין הצדדים, אלא הודעה על סיום הליך הבוררות, הא ותו לא. בנסיבות אלו, אף אם המבקש רואה את עצמו נפגע מהחלטה זו, ומבקש לבטלה, הרי הדרך שבה נקט - הגשת בקשה לביטול פסק בורר - איננה הדרך הנכונה, מאחר שכאמור, ההחלטה אשר את ביטולה הינו מבקש, איננה פסק בורר כלל וכלל, אלא מדובר בהחלטה טכנית באשר להמשך ניהול ההליך ולא במהותו. לכן גם אין להתמודד עם תוצאות ההודעה באמצעות התייחסות לעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק, אשר כלל אינן מיועדות למתן מענה לפגיעה לבעל דין הנגרמת, לטענתו, מהחלטת בורר הנוגעת להמשך ניהול הליך או להפסקתו. אומנם, אם ראה המבקש את עצמו נפגע מהחלטה זו, זכותו להגיש בקשה מתאימה ככל שהיה רואה לנכון, בין אם בדרך של בקשה להורות לבוררים כי עליהם לחזור ולהמשיך את הליך הבוררות וכי "התפטרותם" החד צדדית תידחה, ובין אם בדרך של בקשה למינויו של בורר חלופי במקום עו"ד קמינסקי, אשר אינו נמצא בארץ, ומועד חזרתו אינו ידוע. ברם, בבקשה המקורית כפי שהוגשה, הסעד היחידי המבוקש הינו ביטולו של "פסק" הבוררים, בטענה שביטול ההליך מצידם מהווה חריגה מסמכות, שהיא עילה לביטול לפי סעיף 24(3) לחוק, וכי עקב הודעת הבוררים על הפסקת ההליך, לא הכריעו בסכסוך לגופו, שהיא עילה לביטול לפי סעיף 24(5) לחוק. כאמור, סעיף 24 לחוק הבוררות כלל אינו רלבנטי להודעה האמורה של הבוררים, אשר לא ניתן להגדירה כפסק בוררות כלל וכלל, ועל כן, עילות הביטול האמורות אינן יכולות להועיל למבקש; וכאמור, אין בבקשה המקורית כל בקשה חלופית לסעדים כדוגמת אלה המצוינים לעיל, לביטול ההתפטרות או למינוי בורר חלופי. לאחר שהתקיים דיון לפניי, ביקש ב"כ המבקש להגיש השלמה לטיעוניו, על מנת לתת מענה להערות בית המשפט ולטיעוני ב"כ המשיב כפי שעלו בדיון; ובהשלמה שהגיש, הינו מעלה לראשונה בקשה חלופית שימונה בורר חלופי. מקובלת עלי טענת ב"כ המשיב כי המדובר בשינוי חזית, ובנוסף לכך, הרי שבמסגרת בקשה לביטול פסק בורר אי אפשר לבקש מינויו של בורר חלופי. זאת ועוד, לדברי ב"כ המשיב, לפני שגמר אומר להגיש תביעה מחודשת לבית המשפט המחוזי ב- 27.3.12, פנה מספר פעמים לב"כ המבקש, בעקבות קבלת המידע על עזיבתו של עו"ד קמינסקי מן הארץ, ונענה שוב ושוב בשלילה. לסיכום, אפוא, הודעת הבוררים מיום 15.11.12 איננה פסק בוררות לצורך הוראות חוק הבוררות, ועל כן, הליך של ביטול פסק בוררות ועילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק, אינם רלוונטיים. מדובר בבוררות אשר הופסקה, אם כי בשלב מתקדם, עקב עזיבת אחד הבוררים את הארץ, ואם ניתן היה בשעתו לתקן מצב זה, הרי שניתן היה לעשות כן רק באמצעות בקשה למינוי בורר חלופי (ואינני רואה כל אפשרות שבית המשפט היה נענה לבקשה לבטל את "התפטרותו" של עו"ד קמינסקי, וזאת אף אם היה מקבל בית המשפט את העמדה - אשר אינה ברורה ומובנת מאליה - כי ניתן עקרונית לכפות על בורר להמשיך בתפקידו אף כשמבקש להתפטר; מאחר שהבורר האמור אינו נמצא בארץ, ומקום הימצאותו כלל אינו ידוע, כך שלא היה ניתן לאכוף כל החלטה מהסוג הזה); והמבקש לא ביקש כל מינוי חלופי בבקשת הביטול כפי שהוגשה. ודוק: איני מביע כל דעה באשר לשאלה העקרונית האם עזיבת עו"ד קמינסקי את הארץ חייבה את המסקנה כי הסכמת הצדדים להכריע את הסכסוך שביניהם בדרך של בוררות הגיעה לסיומה וכבר אינה מחייבם; אלא, שהבקשה אינה מתייחסת נכונה למהותה של הודעת הבוררים עליה הוגשה הבקשה, ועל כן הוגשה מכוח הוראות חוק אשר אינן רלוונטיות לנסיבות המקרה. מן הסיבות האמורות, דין הבקשה להידחות והיא נדחית בזה. אני מחייב בזה את המבקש בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. יישוב סכסוכיםבוררות