ערעור צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 הצו מתבקש להפסיק כל פעילות בשימוש בסטיה או בניגוד להיתר או תוכנית, אותה עושים המשיבים במקרקעין הידועים כגוש 7824, חלקות 94, 27, 28 ובחלק מחלקה 34 או בסמוך להן (להלן: "המקרקעין") והמצויים במרחב תכנון טייבה על דרך של הפעלת תחנת מעבר לפסולת "שרונים" (להלן: "השימושים האסורים"). בנימוקי הערעור מציין ב"כ המערערת, כי החלטת בימ"ש קמא שגויה ואינה יכולה להיוותר על כנה, שכן, אתר שרונים פועל בניגוד לכל דין וללא היתרים לפי חוק. עוד נטען, כי בית משפט קמא שקל בין היתר, שיקולים מנהליים שאינם בסמכותו ואינם רלבנטיים לאכיפת החוק, בימ"ש קמא זקף לחובת המערערת את השיהוי שרבץ לפתחה בכך שאפשרה לשרונים לפעול במשך שנים טרם נקטה פעולות אכיפה. עוד נטען, כי בית משפט קמא טעה משקבע כי המערערת פועלת משיקולים זרים ובשל כך שינתה עורה והחלה להתנכל למשיבים. עוד נטען, כי בימ"ש קמא על אף שקבע כי סעיף 239 אינו סנקציה עונשית, אלא נועד למנוע הפרות מתמשכות, החליט, בסופו של יום, היפוכו של דבר ואפשר למשיבים להמשיך בשימוש לא חוקי. עוד נטען, כי בימ"ש קמא טעה, משנתן משקל לאינטרס ההסתמכות של המשיבים להמשיך בביצוע העבירה אל מול השיהוי שנקטה המערערת בצעדי האכיפה. עוד נטען, כי בימ"ש קמא לא הצביע על נסיבה קיצונית, יוצאת דופן, בגינה קמה מניעות כלפי רשויות האכיפה, כלפי המערערת ועצם את עיניו פעם נוספת מהתמיכה הבלתי מסוייגת שקיבלה המערערת מהמשרד להגנת הסביבה. עוד נטען, כי על המערערת לא חלה החובה להצביע על מפגע או מטרד כלשהו, גם לא היה על המערערת להביא חוות דעת מומחה לאור מבחני ההלכה הפסוקה לצורך מתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק. מוסיף וטוען ב"כ המערערת, כי רמת ההוכחה על פי סעיף זה קלושה למדי ודי בקיומו של יסוד סביר להניח כי במקום מבוצעת עבודה או נעשה שימוש במקרקעין בדרך ובנסיבות שיש בהם עבירה לפי סעיף 204 לחוק. עוד נטען, כי בימ"ש קמא טעה וחרג מסמכותו משקבע שיש לבחון פעולות המשיבים אל מול הצורך הסביבתי בקיומו של אתר מסוג אתר שרונים. לטענת ב"כ המערערת, צורך כזה אם קיים יידון בפני מוסד תכנוני מתאים ובמקרה זה מדובר בוועדה המחוזית אשר דחתה התוכנית. ב"כ המשיבים מבקש לדחות הערעור, מציין כי המערערת בבית משפט קמא ביקשה להראות קיומן של נסיבות עובדתיות המצדיקות הוצאת צו סגירה שיפוטי בלא להמתין לתום הליך משפט פלילי המתנהל כנגד המשיבים. בעבר ניתנו למשיבים היתרי בניה ורישיונות עסק. המפעל אושר על ידי הוועדה המחוזית והוגדר כמפעל חיוני, סגירתו עלולה לגרום לאסון סביבתי. בקשת המערערת לסגור המקום בצו מינהלי לפי חוק רישוי עסקים נדחתה וכן נדחתה בקשתה להפסקת אספקת חשמל על פי חוק התכנון והבניה. בבית משפט קמא, העלתה המערערת לעדות מהנדס הוועדה המקומית מר ג'ומעה שנחקר על תצהירו, פקח בניה טיבי שנחקר על תצהירו ופקח יחידה סביבתית מר אפרים רגב שנחקר על תצהירו. כל העובדות שנטענו על ידי עדים אלה קרסו בחקירה נגדית והטענות העובדתיות אותן טענה המערערת בבימ"ש קמא נזנחו בערעור זה. המהנדס ג'ומעה הודה כי התוכנית עברה המלצה של הוועדה המקומית לפני 10 שנים, המהנדס הודה כי פרסום התוכנית נעשה כנדרש וכי וועדת ההתנגדויות החליטה לתת תוקף לתוכנית. המהנדס גם הודה כי לאחר ההחלטה לתת תוקף לתוכנית הוא זה שסיכל כניסת התוכנית לתוקף בדרישה שהעלה לפרסום מחדש. בגין כך חולקים המשיבים על הטענה כי השימוש שנעשה במקום הינו בלתי חוקי וכי לא ייתכן כי רשות מקומית לאחר שנתנה היתרי בנייה ושימוש, וכן רשיונות עסק תסכל כניסת תוכנית לתוקף לאחר שזו אושרה סופית בתמיכתה המלאה. היא תעכב את סיום ההליך התכנוני ובמצב דברים זה תטען כי השימוש הינו בלתי חוקי ויש להפסיקו בצו שיפוטי. עוד נטען על ידי ב"כ המשיבים, כי הפקח אפרים רגב הודה בחקירתו כי הוצא דו"ח אחד ביולי 2011 ובאותו דו"ח לא צוינו מטרדים, לא מטרדי ריח וגם לא אחרים והפקח רגב אישר, כי מטרדי ריח בעיר טייבה יכולים להגיע ממקורות שונים כמו ביוב פתוח הזורם לנחל, זיבול שדות והודה הפקח כי אין בידיו דו"חות בגין תלונות על מטרדי ריח שהגיעו. לא בכדי קבע בימ"ש קמא, כי המערערת לא הצביעה על מפגע או מטרד המחייב הפסקת פעולת האתר מיידית, ולא בכדי קבע כי לא הוגשה חוות דעת מקצועית מטעם המערערת ממנה עולה הצורך הדחוף להפסיק פעילות האתר שזכה לברכת הדרך של הרשויות השונות לאורך שנים. עוד נטען, כי המשרד לאיכות הסביבה הצהיר בוועדה המחוזית כי התוכנית למקום בו עסקינן חשובה מבחינה סביבתית ותמך באישורה. המשרד להגנת הסביבה לא טען מעולם כי המפעל גורם מפגעים ויש להורות על סגירתו. המשרד לאיכות הסביבה לא הכין כל חוות דעת מקצועית בעניין זה. לגופו של עניין דין הערעור להידחות: 1. סעיף 239(א) לחוק בעניין צו הפסקה שיפוטי מציין: "נעשתה עבירה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שי שבהם משום עבירה לפי סעיף 204, בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית המשפט לצוות על הנאשם, או על מי שנראה לבית המשפט אחראי לביצוע העבירה, ועל כל מי שעובד בשירותם - להפסיק את העבודה או השימוש (להלן - צו הפסקה שיפוטי), ותקפו של הצו יהיה עד לביטולו או שינויו על ידי בית המשפט". בפסק דין ע"פ(נצ/17851-04-12), חמת גדר בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז הצפון 12.3.12), עמד בית משפט על החשיבות שבבחינת ההצדקה למתן צו לפי סעיף 239 הנ"ל ועל הנטל המונח על מבקש הצו להוכיח כי מן הראוי להפסיק השימוש. וכך נקבע: "כאשר מוגשת בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי שנים לאחר שהחל השימוש, בטענה כי שימוש זה איננו חוקי ויש להפסיקו, מוטל על המבקשת הצו להראות כי יש לה ראיות לכאורה, טובות למדי, המבססות טענתה, כי אף בטרם יברר בית המשפט לעומק את טענות ההגנה, מן הראוי להפסיק את השימוש. ... הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר תלוי ועומד הליך פלילי, במסגרתו אמורות להתברר, בין היתר, טענות הנאשם באשר לחוקיות השימוש, (להבדיל מטענותיו לגבי הטלת האחריות הפלילית עליו), ובמקום לפעול בנחישות לבירור ההליך הפלילי לגופו, מפנה המשיבה את מרצה להוצאת צו הפסקה, המבוסס על ראיות לכאורה. ... להבדיל מפרשת שוויצר ויד שלום, בהן הייתה אי החוקיות בולטת וזועקת (בפרשת יד שלום לא הייתה מחלוקת כי אין היתר לשימוש חורג והשאלה היחידה הייתה האם השיהוי מצדיק דחיית הבקשה להוצאת הצו), הרי בענייננו, חולקים המשיבים על טענת אי החוקיות. כך גם הלכת שוויצר, פסק הדין המנחה, מדברת במקרים בהם אי החוקיות הינה ברורה ומובהקת. צודקת המשיבה בטענתה, כי תכלית ההוראה הינה להביא להפסקתה של פעילות בלתי חוקית, ללא קשר לבירור אשמתו של מאן דהוא. מתן הצו גם איננו מותנה בהגשת כתב אישום כנגד מבצע העבירה. יחד עם זאת, קיימת הצדקה למתן הצו כאשר הפרת החוק הינה זועקת ונעשית לעין הציבור, ללא הפרעה. במקרה שלפני, כאשר הפעילות ה"לא חוקית" מתבצעת במשך שנים, ומכוח החלטת בית המשפט קמא העיסוקים העיקריים באתר ימשכו, מאחר והצו לא יחול עליהם, ההצדקה למתן הצו, בטרם תבורר לעומק אי החוקיות, הינה פחותה ומוטלת בספק רב". נוכח האמור לעיל הישים לענייננו, אין להתעלם מהחלטת וועדת הערר לתכנון ובניה מרכז 153/12 חברת מפעלי חיזור שרונים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ואח' שניתנה ביום 2.7.12, הממצה העובדות הנוגעות לשאלות המתעוררות בערעור זה ובשל חשיבות הדברים, אני מוצאת לצטט מהחלטת הוועדה וכך נפסק: "בהקשר זה יצוין כי תחנת המעבר עובדת במקרקעין מזה למעלה כעשור, ברובה של התקופה בברכת הרשות המקומית. אין גם חולק על כך שהרשות המקומית אישרה בשעתו שימוש חורג במקרקעין לצורך פעילות התחנה, וחזקה עליה כי לא אישרה שימוש חורג במבנים שלא כדין. לפיכך במקרה דנן קיים ספק, ולו לכאורי, אם הבניה תואמת את ההיתר המקורי, אם לאו, שכן כאמור, הרשות אישרה בשעתו, שימוש חורג בנכס וכן רישוי עסקים וחזקה עליה כי פעלה כדין. לא זו אף זו, לא מצאנו סיכון בטיחותי בעצם הפעלת התחנה, פעילות שאושרה הן על ידי הועדה המקומית והן על ידי הועדה המחוזית במסגרת תכנית טב/2935. דומה כי הרשות מאסה בתחנה ובמיקומה, וממועד זה חל שינוי בגישתה. לעניין זה כבר קבענו כדלקמן: בערר 287/07 דנישרא רניטל נדל"ן בע"מ נ' וועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה כי: "ועדה זו הביעה דעתה לא אחת בדבר הוודאות התכנונית המחייבת. בנסיבות ענייננו, בהן נרכשה קרקע על סמך מידע שניתן בועדה המקומית בדבר זכויות הבניה המותרות, הוצא היתר בהסתמך על אותה פרשנות, (הגם שלדידנו כמפורט די בזכויות על פי תוכנית 8 כמפורט לעיל), חויב ושולם היטל השבחה (לאחר הכנת שומה מוסכמת מטעם הועדה המקומית עובר לרכישה). בנסיבות אלה, לא ייתכן כי הועדה המקומית תהפוך בין לילה את עורה, תשקוד ותחבר פרשנות חדשה, אשר פוגמת פגיעה משמעותית ביותר בזכויותיהם הקנייניות של בעלי קניין בתחומה וזאת מבלי לנקוט בהליך תכנוני כדין, הליך אשר טומן בחובו תוצאות פיסיקליות העומדות מנגד להיטל ההשבחה שחויב ונגבה בשעתו". הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח אישורה של תכנית בסמכות הועדה המחוזית על פיה התחנה יכולה להתקיים במקרקעין עד סוף שנת 2012 וזאת חרף עמדת הועדה המקומית." כך גם לא נעלמו מעיניי קביעותיה הנכונות של כב' השופטת טלמור במסגרת החלטתה, לבטל צו הפסקה על פי חוק רישוי עסקים. ראה חברת מפעלי שרונים בע"מ נ. ראש העירייה הממונה, עיריית טייבה, ע"א נתניה 34564-08-11 , 17.7.12, "ברם, כפי שנפסק לא אחת, מעודם לא הסתפקו בית המשפט בנימוק יחיד זה, ודרשו להוכיח נסיבות שתצדקנה עקיפתו של ההליך המשפטי, ותתגברנה על גורם הזמן. עיקר השיקול הוא סכנה לציבור, מטרד בלתי נסבל, תנאי תברואה קשים וכו'. בענייננו לא נטען בנימוקי הצווים המינהליים דבר לענין סכנה לציבור, מטרד בלתי נסבל, תנאי תברואה קשים וכיוב' וכך גם לא הועלו טיעונים שכאלה בתגובת המשיבה לבקשה בכתב, תגובה אליה לא צורף תצהיר המעיד על כך ולא הובאו ראיות ממשיות כלשהו להוכחת סכנה ממשית לציבור." 2. לא אוכל לקבל טענת ב"כ המערערים כי בית משפט קמא חרג מסמכותו משקבע בהחלטה נשוא הערעור כי יש לבחון פעולות הרשות אל מול הצורך הסביבתי בקיומו של אתר מסוג שרונים. בית המשפט אינו יכול לעצום עיניו ולהתעלם ממהות העיסוק המתנהל באתר שרונים אך ורק משום שהליך הערעור כאן נושק למישור מנהלי ואמור להיבחן אך ורק בפני בית משפט מינהלי. פינוי פסולת מהעיר טייבה ומישובים נוספים המפנים פסולת לאתר המשיבים הוא צורך חיוני ונעשה מידי יום. אי אפשר לחיות בלא פינוי פסולת, גם לא יום אחד בלבד. ברור כי סגירת האתר בצו בית משפט וקיומו של הצו, הלכה למעשה, ייצור מכוח הכורח פתרונות אחרים בלתי חוקיים ואז יימצא בית המשפט אולי "מתקן עוולה" ליצירת "עוולה אחרת" ולכך בית המשפט לא יתן יד ובוודאי שלא על דרך מתן צו לפי סעיף 239, כמבוקש בערעור. עיון מעמיק בהחלטת בימ"ש קמא מלמד כי ההחלטה נכונה לאור כל העובדות שהובאו ונדונו בפני בית משפט קמא לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה. בניהחוק התכנון והבניהצו הפסקה שיפוטיערעורצוויםתכנון ובניה