עתירה כנגד סירוב משרד הבינוי והשיכון, למכור את הדירה שבה היא מתגוררת כדיירת על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998 ("חוק הדיור"), הנמצאת ברחוב גאולים 76/2 בזכרון יעקב והידועה כחלקה 15/2 בגוש 11296 ("הדירה"). לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את העתירה. העותרת מתגוררת בדירה מאז 1967 ומעמדה הוא של דיירת על פי חוק הדיור. בשנת 1983 רכשו העותרת ובעלה המנוח מן המשיב דירה אחרת באותו בניין שבו נמצאת הדירה ("הדירה השנייה"). לימים, לאחר שהמנוח הלך לעולמו, העבירה העותרת את מחצית הזכויות בדירה השנייה לבנה ואילו המחצית האחרת עברה, על דרך ירושה, לבתה. בשנת 2009 פנתה העותרת למשיב בבקשה להכרה במעמדה כ"חסרת דירה" לצורך רכישת הדירה, שבה כאמור היא מתגוררת. ביום 1.6.09 נדחתה בקשתה לראות בה כחסרת דירה בנימוק שמדובר ב"בעלי דירה במהלך מגורים בשיכון הציבורי, אותה העבירה לילדיה מטעמים השמורים עמה, אין לה בעיית דיור ולא נמצא מקום לחריגה" (נספח ה' לתשובת המשיב)(אי בהירות במקור, א"ק). ביום 12.7.11 פנתה העותרת באמצעות באת כוחה אל חברת עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ("עמידר") על מנת שזו תפעל אצל המשיב אשר, כלשון הפנייה, "דחה בעבר בקשה קודמת משנת 2009". על הפנייה השיבו באי כוחה של עמידר שחזרו על הנימוק שעמד ביסוד החלטת המשיב, היינו שהעותרת הייתה בעבר בעלת דירה ואינה זכאית לרכוש דיור ציבורי נוסף. לאחר חילופי מכתבים הגישה העותרת תביעה נגד עמידר (ת"א 44763-09-11) אשר נדחתה בפסק דין שניתן ביום 2.1.12 מן הטעם של חוסר סמכות עניינית והיעדר יריבות עם עמידר. על רקע דחיית התובענה נגד עמידר הוגשה בחודש פברואר 2013 העתירה הנוכחית. העותרת השתיתה את עתירתה על הוראות חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998 ("חוק זכויות הרכישה"), והיא טוענת שלאור הגדרת המונח "זכאי" בסעיף 1 של חוק זכויות הרכישה היא זכאית לרכוש את הדירה. עוד טוענת העותרת, כי העובדה שהיא ובעלה המנוח רכשו בעבר, קודם לכניסתו לתוקף של חוק זכויות הרכישה, את הדירה השנייה, אינה יכולה למנוע את זכותה לרכוש עתה את הדירה, וכי מכל מקום מצגים שנעשו, על פי הטענה, על ידי עמידר ועל ידי המשיב מונעים מן המשיב לכפור בזכותה של העותרת לרכוש את הדירה. המשיב טוען שההחלטה בעניינה של העותרת ניתנה עוד בחודש יוני 2009 ולכן יש לדחות את העתירה על הסף מחמת השיהוי הניכר בהגשתה. עוד טוען המשיב שחוק זכויות הרכישה טרם נכנס לתוקף והעותרת אינה יכולה להסתמך על הוראותיו. בנוסף נטען כי בתקופה שבין 1.9.08 ל-31.12.10 נערך מבצע "דירה משלי" שנועד לעודד את דיירי השיכון הציבורי לרכוש את דירותיהם ("המבצע"), אלא שפנייתה הראשונה של העותרת, לאחר ההחלטה שניתנה בעניינה בשנת 2009, הייתה בחודש יולי 2011, ומכאן שאפילו הייתה העותרת זכאית לרכוש את הדירה על פי תנאי המבצע, היא איחרה את המועד לעשות כן. לעצם העניין טוען המשיב שגם לפי תנאי המבצע לא הייתה העותרת זכאית לרכוש את הדירה, שכן היא אינה עונה על הגדרת "זכאי" לפי סעיף 1.7 של תנאי המבצע. טענת המשיב שהעתירה הוגשה בשיהוי ולכן יש לדחותה מטעם זה בלבד מקובלת עליי. החלטת המשיב הדוחה את בקשתה של העותרת להכיר בה כחסרת דיור וכזכאית לרכוש את הדירה נדחתה בהחלטה מחודש יוני 2009, ומאז ועד הגשת התובענה נגד עמידר בחודש ספטמבר 2011 לא נקטה העותרת כל צעד כדי להעמיד את ההחלטה לביקורת שיפוטית. תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א-2000 קובעת כי במקום שלא נקבע מועד להגשת עתירה "... תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". על הוראה זו נאמר "עידן זה (של שיהוי שאינו תחום ואינו מוגדר בזמן, א"ק) חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים. משהותקנו תקנות סדרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך"" (עע"מ 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' משרד הבטחון (24.3.02) וראו גם עע"מ 1330/09 דנון נ' המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה (27.4.11)). העותרת לא טענה ולא הראתה עילה שמכוחה יש לעשות שימוש בסמכות הנתונה לפי תקנה 3(ג) ולהאריך את התקופה להגשת העתירה, ולכן כאמור יש לדחות את העתירה מטעם זה בלבד. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה גם לטענות העותרת לעצם העניין. העותרת הסתמכה על חוק זכויות הרכישה, והמשיב טען שהחוק טרם נכנס לתוקף. נראה לי שבעניין זה הדין הוא עם העותרת. חוק זכויות הרכישה נחקק אומנם בשנת 1998, אולם בסדרה של דברי חקיקה הידועים כ"חוק ההסדרים", שנחקקו בשנים שלאחר מכן, נדחתה כניסתו לתוקף מעת לעת. דבר החקיקה הרלוונטי האחרון הוא חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), תשע"א-2010 אשר השעה את כניסתו לתוקף של חוק זכויות הרכישה עד יום 31.12.12, ומכאן שהחוק נכנס לתוקפו ביום 1.1.13. אלא שבכך אין כדי להושיע את העותרת, שכן המשיב צודק בטענתו שלפי הגדרת "זכאי" בסעיף 1 לחוק זכויות הרכישה אין לעותרת זכות לרכוש את הדירה. בסעיף 1 לחוק זכויות הרכישה נקבע כי "זכאי" הוא "מי שמתגורר כדין או על פי חוזה, תקופה של חמש שנים רצופות לפחות, בדירה ציבורית, ואין ולא היו בבעלותו, או בבעלות קרובו, מהמועד שבו חתם על חוזה להשכרה ציבורית, דירה או מקרקעין אחרים, ששוויים עולה על 350,000 ₪". אין מחלוקת שבשנת 1986 רכשו העותרת ובעלה המנוח דירה של הדיור הציבורי, והעובדה שהזכויות בדירה זו הועברו במשך הזמן לילדיה של העותרת אינה יכולה להביא לתוצאה שכיום היא יכולה להיחשב כחסרת דיור וכמי שאין ולא הייתה בבעלותה דירה. העותרת צירפה לכתב העתירה חוות דעת שמאי שלפיה שווי הדירה השנייה הוא 625,000 ₪ והיא טוענת כי, על כל פנים, בכל זמן רלוונטי היו בידיה רק מחצית מן הזכויות בדירה השנייה ששוויין - לפי הערכת השמאי - הוא 312,500 ₪ ולכן, לפי הסייג שבסיפא של הגדרת "זכאי" בחוק זכויות הרכישה, יש לקבוע שהגדרה זו חלה גם לגביה. טענה זו לא ניתן לקבל. ראשית, מפני שנראה שהמשיב צודק כשהוא מצביע על כך שטענות העותרת המסתמכות על חוק זכויות הרכישה נטענו לראשונה בגדר הליך זה, ולכן יש לקבוע כי העותרת לא מיצתה את ההליך המנהלי. חובת מיצוי ההליך המנהלי היא תנאי מוקדם להגשת עתירה (עע"מ 317/10 אהוד שפר נ' מורן סקאל יניב, פסקה 8 (23.8.12)), ומחדלה של העותרת לעשות כן צריכה להביא לתוצאה של דחיית העתירה; שנית, הצגת העותרת כמי שבזמן הרלוונטי היו לה זכויות בדירה השנייה ששוויין הוא 312,500 ₪ בלבד היא טענה מלאכותית שלא ניתן לקבלה. כאמור לעיל, מחצית הזכויות בדירה השנייה הועברו, על דרך מתנה, לבנה של העותרת והמחצית האחרת עברה, על דרך ירושה, לבתה. ניתן לשער כי אלמלא העברות אלה, היו בידי העותרת - לאחר שבעלה המנוח הלך לעולמו - כדי שלושה רבעים של הזכויות בדירה השנייה ששוויין עולה על 350,000 ₪ וממילא לא הייתה באה בגדר הגדרת "זכאי" בסעיף 1 לחוק זכויות הרכישה. אוסיף עוד כי מקובלת עליי טענתו של המשיב שדירות הדיור הציבורי הן משאב במחסור (ויש אומרים, מחסור חמור) וכי לכן על המשיב להקפיד ולנהוג בצורה שוויונית בכל הנוגע לקביעת זכויות וזכאויות בדיור ציבורי (עע"מ 8616/06 מוריס כהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (16.12.07); ועע"מ 210/08 פרויס הסגיל והדי נ' משרד הבינוי והשיכון ירושלים (24.12.08)). על רקע זה אין למצוא דופי בעמדתו של המשיב עת דחה את בקשת העותרת להכיר בה כזכאית לרכישת הדירה. טענתה האחרת של העותרת שלפיה היא זכאית לרכוש את הדירה על יסוד מצגים של עמידר לאורך השנים מאז רכישת הדירה השנייה, היא טענה סתמית ואני דוחה אותה. העותרת טענה שהמצגים שהוצגו הם בבחינת הבטחה שלטונית, אלא שעל מנת להקים זכות מכוחם היה עליה להביא בפירוט ובדיוק את טיבם של המצגים, מתי ועל ידי מי הוצגו, שאם לא כן לא ניתן כלל לבחון את תקפותם ואת האפשרות להסתמך עליהם (בג"ץ 1040/10 ‏עיריית אשקלון נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה כ"א (19.10.10)). בטענותיה של העותרת אין דבר המאפשר להגיע למסקנה כי הוצגו בפניה מצגים העולים כדי הבטחה שלטונית, ומכאן שאין מנוס מדחיית הטענה. בשאר טענותיה של העותרת לא מצאתי ממש. העתירה נדחית. העותרת תשלם למשיב שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪. מכירת דירהבניהמשרד הבינוי והשיכוןמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)