החלטת ביניים - סעיף 23 לחוק הבוררות

החלטת ביניים - לא ניתן לאשרה במסגרת סעיף 23 לחוק הבוררות הדן באישור פסק בוררות, להבדיל מהחלטת ביניים. לעניין זה אפנה לספרה של פרופ' סמדר אוטולונגי, "בוררות דין ונוהל": "גם אם נכיר בסמכות הבורר להוציא צווים בדבר סעדים זמניים - עדיין תתעוררנה בעיות בקשר לביצועם, וזאת אם הצד שכנגדו יוצא הצו לא יקיים אותו מרצונו הטוב. האם ניתן יהיה לבקש מביהמ"ש שיאשר את הצו? דומה שלא: החוק מדבר באישור פסק בורר; אך לא נאמר דבר בחוק לגבי אישור צו זמני של בורר שאיננו בבחינת פסק. לא זו בלבד אלא דומה כי ניסוחו של ס' 23 לחוק אפילו שולל אפשרות זו, בקובעו כי פסק בורר שאושר - דינו לכל דבר כדין פסק דין של ביהמ"ש. "פסק דין" נאמר; "החלטה" - לא נאמר. לכן אין דרך בה יוכל ביהמ"ש לאשר צו כזה של בורר... מאותה סיבה עצמה גם לא יוכל ביהמ"ש לבטל החלטת ביניים כזו - עילות הביטול המפורטות בס' 24 לחוק חלות רק לגבי פסק ופסק ביניים אך לא לגבי החלטת ביניים" (עמ' 668). 8. זאת ועוד, ספק אם מלכתחילה היה מוסמך בית הדין ליתן צו עיכוב הליכים, משהחלטה כזו אמורה להינתן על-ידי ביהמ"ש, להבדיל מהבורר, בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, הקובע כי: "הוגשה תובענה לבית-משפט בסכסוך שהוסכם למוסרו לבוררות וביקש בעל דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך". מכאן איפוא שהגורם המוסמך להורות על עיכוב הליכים בבית המשפט הינו בית המשפט ולא הבורר, מה גם שמקובל לסבור כי אף לעניין הוצאת צווים בדבר סעדים זמניים אחרים - הסמכות מוקנית לביהמ"ש. עוד אוסיף כי בענייננו חובר קושי נוסף להחלטת העיכוב המתבטא בכך שאמרוסי אינו הזוכה היחיד בתיק ההוצלפ, והזוכה הנוסף (פדל) אינו כבול כלל בכבלי הבוררות. התוצאה מהאמור לעיל עולה כי דין בקשת הביטול להידחות. מהטעמים שפרטתי לעיל אף דין בקשת האישור להידחות. משדחיתי את שתי הבקשות, לא מצאתי לנכון ליתן צו בדבר הוצאות אף שמבקש הביטול לא התייצב בביהמ"ש. החלטת בינייםיישוב סכסוכיםבוררות