תביעה בה טען כי הוא לקוח קבוע של בית הקפה. נכנס לבית הקפה כהרגלו, דרש ממנו מנהל המבקשת, לאחר שביקש לשוחח עמו בחוץ, שלא להיכנס עוד לבית הקפה, זאת "בעצבים ובתנועות גוף מאיימות". מנהל המבקשת אף הורה לעובדיו להימנע מלשרתו. בכך, נטען, הפלתה המבקשת את המשיב על רקע נכותו ופגעה בשמו הטוב. המשיב תבע בכתב תביעתו לבטל את מניעת כניסתו לבית הקפה, ולהורות על פיצויו, ללא הוכחת נזק, לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח- 1998 (להלן - חוק שוויון זכויות), ולפי חוק איסור לשון הרע, בסך 15,000 ₪. להוכחת מוגבלותו צירף המשיב לתביעתו אישור מן הביטוח הלאומי על קביעת דרגת אי כושר של 100% לתקופה של שנתיים ועל תשלום קיצבת נכות. 3. המבקשת הגישה כתב הגנה בו טענה, כי המשיב נהג לפקוד את בית הקפה ולשהות בו כמעט מידי יום במשך שעות רבות. פעמים רבות היה נפגש בבית הקפה עם נערות שנחזו להיות קטינות ולהתגפף עמן בפומבי באופן החורג מן המקובל. עוד נהג לנעוץ מבטים באזורים מוצנעים בגופן של עובדות המקום ופנה אליהן, לא אחת, בשאלות שיש בהן יותר מרמז מיני. עובדת אחת אף הלינה כי המשיב עקב אחריה בשעות הלילה לביתה. בהקשר זה צוין עוד (והדבר אושר ע"י המשיב) כי המשיב אף נעצר בחשד להטרדה מינית. עוד נטען, כי המשיב נהג להסתגר בשירותי בית הקפה, לפרקי זמן ארוכים, דבר אשר העלה את החשש שמא מנצל המשיב את הפרטיות שבתא השירותים לצורך ביצוע מעשים שאינם חוקיים או אינם מקובלים בבית הקפה. עובדי המקום, אשר ניסו לשמור עם המשיב על יחסים נעימים, העירו בנימוס למשיב על התנהגות זו, אולם המשיב לא חדל מהתנהגויותיו המטרידות. באשר לאירוע שאירע ביום 29.5.11 אישרה המבקשת כי המשיב נתבקש שלא להיכנס לבית הקפה, אך זאת בשיחה שנערכה בפרטיות, מחוץ לבית הקפה, ומבלי להעליב את המשיב. הדבר נעשה על רקע הטרדותיו את עובדות המקום ולקוחותיו, ורק לאחר שהמשיב הפר, פעם אחר פעם, את הבטחותיו להתנהג בדרך נורמטיבית התואמת התנהגות לקוח בבית קפה. המבקשת הדגישה כי נכותו של המשיב, ככל שקיימת, איננה רלוונטית לתביעה. גם אם אכן המשיב נכה, טענה שהוכחשה מחוסר ידיעה, לא נכות זו היא הסיבה לכך שהמשיב נתבקש שלא להיכנס לבית הקפה. נטען גם שהמשיב עושה בנכותו, ככל שקיימת, שימוש ציני על מנת לאפשר לו לנהוג ככל שיחפוץ ול"חסנו" מפני תגובה להתנהגותו המטרידה. 4. בפסק הדין שניתן נתקבלה חלקית תביעתו של המשיב, והמבקשת חויבה לשלם לו פיצוי בסך 2,500 ש"ח. בית משפט קמא בחן תחילה את טענת המשיב להפרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, ולאחר מכן את טענותיו להוצאת לשון הרע. לענין מוגבלותו של המשיב ציין בית המשפט כי המשיב הציג תיעוד חלקי ובלתי מספק בענין זה, אולם כי התרשם, הן מן התיעוד והן מעדותו לפניו, שהמשיב הוא אכן "אדם בעל מוגבלות" כהגדרתו בחוק שוויון זכויות ("אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים"). בית המשפט הוסיף וציין כי בית הקפה הוא "מקום ציבורי" לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן - חוק איסור הפליה), וכי קיים איסור שבחוק לסרב ליתן שירות ציבורי לאדם עם מוגבלות מחמת מוגבלותו. בהמשך לכך נפנה בית המשפט לבחון האם קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין דרישת המבקשת כי המשיב לא יכנס לבית הקפה לבין מוגבלותו, או שמא הדבר קשור להתנהגותו הטרדנית כלפי עובדות ולקוחות המבקשת (כטענת המבקשת). בית משפט קמא קבע כי "שעה שהנתבעת הודתה בכך שהתובע מוגבל ובכך שמנעה את כניסתו מאידך, הרי שניתן לראות את טענותיה כטענת 'הודאה והדחה'... ומכאן שנטל ההוכחה עובר אל עבר הנתבעת". עוד קבע כי גם ס' 6 לחוק איסור הפליה קובע חזקת הפליה מקום שהתובע הוכיח שמקום ציבורי מנע ממנו שירות. בית המשפט קבע כי המבקשת, אשר לא הביאה לעדות את עובדיה ולא הגישה את הקלטת בה נראה המשיב שוהה בשירותים למשך זמן רב, לא עמדה בנטל המוטל עליה. בית המשפט הוסיף וציין כי יש לחייב המבקשת לקבל כל אדם המבקש להיכנס בשעריה מבלי להפלותו, "ולא כל התנהגות חריגה של אדם שאינה עולה בקנה אחד עם הנורמות המקובלות באותו בית עסק, יש בה כדי להקנות לנתבעת זכות הפליה". יחד עם זאת קבע בית המשפט כי אף המשיב תרם תרומה מסוימת להדרתו. באשר לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קבע בית המשפט כי לא מצא כי היתה בהתנהגות מנהל המבקשת משום הוצאת לשון הרע, וכי הדברים שנאמרו על ידו לעובדיו נאמרו במסגרת מילוי תפקידו. 5. בבקשתה לרשות ערעור טוענת המבקשת, כי טעה בית-המשפט קמא עת הניח קיומו של קשר סיבתי בין מוגבלותו הנטענת של המשיב לבין בקשת המבקשת שלא ייכנס בשעריה. עוד היא טוענת כי לא היה מקום להעברת נטל ההוכחה לכתפי המבקשת שכן מוגבלותו של המשיב, שלא הוכחה כנדרש, הוכחשה ע"י המבקשת באופן מפורש. המבקשת מוסיפה ומציינת כי בסניף בית הקפה אליו מתייחסת התביעה התרחש בשנת 2011 אונס אכזרי של קטינה בשירותי בית הקפה, וכי מנהל המבקשת מחויב למנוע מלקוחות מלפגוע פגיעות מיניות או אחרות בעובדים או בלקוחות אחרים. יצוין כי המבקשת הוסיפה וטענה בבקשתה כי פרוטוקול הדיון אינו משקף את שהתרחש בעת הדיון בבית-המשפט קמא, אולם משלא נתבקש תיקון הפרוטוקול אין מקום להידרש לטענות אלה. 6. בתגובתו לבקשה, חזר המשיב וטען כי הגיש לבית המשפט מסמך המעיד על נכותו ועל הקצבה אותה הוא מקבל מן המוסד לביטוח לאומי. כן חזר על טענותיו כמפורט בכתב תביעתו ועל קביעות פסק הדין. 7. לאחר שעיינתי בבקשה, ובחנתי את תיק בית-המשפט קמא החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. 8. תביעת המשיב התבססה על שתי עילות. האחת, טענה להפליה במתן שירות ציבורי מחמת מוגבלותו, לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. והשניה, טענה להוצאת לשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע. בית משפט קמא דחה את התביעה בגין עילת לשון הרע וקיבל את התביעה בגין עילת ההפליה. לענין עילת ההפליה, קיבל בית המשפט את טענתו של המשיב כי הוא "אדם בעל מוגבלות". זאת על יסוד אישור על קבלת קצבת נכות ועדותו של המשיב לפניו. באשר לטענה להפלייתו ע"י המבקשת, ביסס בית המשפט את מסקנתו על הודאת המבקשת כי המשיב מוגבל (ומכאן מודעותה למוגבלותו) ועל הודאתה כי אסרה כניסתו של המשיב לבית הקפה, שילוב טענות המקים, לשיטתו, "חזקת הפליה" שלא נסתרה. מסקנה זו מעלה קשיים. ראשית, בניגוד לקביעתו של בית-משפט קמא, לא באה כל הודאה מצד המבקשת במוגבלותו של המשיב (ור' גם ס' 18 ו-21 לכתב ההגנה). שנית, בית משפט קמא לא ציין על איזו חלופה מחלופות ס' 6 לחוק איסור הפליה נשענת מסקנתו, ונראה, לכאורה, שלא קמו התנאים להקמתה של "חזקת הפליה" לפי הוראה זו (והשווה: בר"ע (י-ם) ג.י.א.ת. ניהול והשקעות בע"מ נ' מור, ניתן ביום 25.9.08). ואולם, גם אם נניח שהמבקשת היתה מודעת ל"מוגבלות" המשיב כהגדרתה בחוק שוויון זכויות, ואפילו נניח כי קמה "חזקת הפליה", סבורני כי יש די בחומר הראיות שהובא לפני בית המשפט, ואשר לא היה עליו חולק, כדי לסתור חזקה זו. ראשית, לא היה חולק כי לא היתה זו כניסתו הראשונה של המשיב לבית הקפה. המשיב, על פי טענתו שלו, היה "לקוח קבוע" של המבקשת (ר' מכתבו למבקשת שצורף לכתב התביעה) ונהג להגיע לבית הקפה "במשך תקופה ארוכה ולעיתים תכופות" (ס' 2 לכתב התביעה). מכך נלמד, כי חרף מוגבלותו של המשיב, לא מנעה המבקשת כניסתו לבית הקפה לעיתים תכופות ולאורך תקופה ממושכת. שנית, לא היה חולק בין הצדדים כי המשיב נתבקש שלא להיכנס לבית הקפה על רקע טענות המבקשת כי המשיב מטריד עובדות ולקוחות, ושוהה שהייה ארוכה באופן בלתי מקובל (שעות) בחדר השירותים. אף לא היה חולק כי טענות אלה הועלו כלפי המשיב מזה זמן, וכי התקיים בענין זה שיג ושיח בין הצדדים. בדיון שנתקיים בבית משפט קמא אף אישר המשיב כי הגיע עם המבקשת לסיכום כי לא יעשה שימוש ממושך בחדר השירותים "ושאני לא אטריד בנות" (בע' 1 לפרוטוקול). עובדות אלה, שאינן במחלוקת, מעלות כי המשיב התבקש שלא להיכנס לבית הקפה, לא בשל מוגבלותו, שהרי היה לקוח "קבוע" בבית הקפה, אלא בשל הטענות האמורות. די בעובדות אלה כדי לסתור את חזקת ההפליה וכדי לקבוע כי לא הוכח כי כניסתו של המשיב לבית הקפה נמנעה על רקע מוגבלותו. 9. יודגש כי המשיב עיגן תביעתו לפיצויים בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ועל טענתו כי נמנעה כניסתו לבית הקפה בשל מוגבלותו. מן העובדות שפורטו עולה , כאמור, כי לא כך הדבר, וכי כניסתו לבית הקפה נמנעה בשל טענות אחרות שהופנו אליו שאינן קשורות למוגבלותו, ואשר אין מקום להידרש להן במסגרת תביעה זו. די בכך כדי לדחות את תביעתו. יצוין עוד, כי המשיב ניסה לקשור את שהייתו הממושכת בחדר השירותים למוגבלותו, אולם מעבר לאישור על תשלום קצבת נכות לתקופה מסוימת, לא הביא המשיב כל ראיה שהיא בהתייחס לטיב נכותו או לטיב מגבלותיו, ולא הוכיח טענה זו. 10. הערעור מתקבל, אפוא. פסק דינו של בית משפט קמא יבוטל, ותביעת המשיב תידחה. ככל שהפיצוי שולם, ישיב המשיב למבקשת את הסכום ששולם לו. לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות. בית קפההפליה / אפליה