טענה למעמד כדיירת מוגנת וכמי שמאז ומתמיד התגוררה בדירה

טענה למעמדה כדיירת מוגנת, וכמי שמאז ומתמיד התגוררה בדירה, תחילה עם שני הוריה, המנוחה והמנוח, בהמשך יחד עם אביה המנוח ולאחר מכן לבדה. נטען כי התובעת היא ילידת 1944, רווקה וערירית. כמוה כאמה, הדירה משמשת לה גם למגוריה וגם לעסקה בהוראת התעמלות. 3. בדיון שנקבע על ידי ביום 4.4.11 רשמתי כי מלכתחילה, ולנוכח כתבי הטענות, לא היה מקום להגיש התביעה, בסדר דין מהיר וייחודי שנועד למקרים בהם בעליל נהיר כי מדובר בדיירות לא מוגנת. רשמתי כי התביעה תידון בסדר דין רגיל. קצבתי לב"כ הצדדים פסק זמן להגיש בקשות בכתב. משעה שלא הוגשו כל בקשות כאמור הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של התובעת 1 (להלן, גם "לשניאק") ושל התובע 2 (להלן, גם "ויסבך"). מטעם הנתבעת הוגש תצהירה-שלה וכן תצהיריהן של מכרותיה ו/או תלמידותיה, רות רון רוסין, תמרה חרל"פ ושרה זילברשטיין. במצורף להגשת התצהירים האמורים הבהיר ב"כ הנתבעת כי תצהירי התובעים כוללים שינויי ו/או הרחבות חזית אסורים לעומת כתב התביעה. טענה זו חזרה ונשנתה בפתח תצהיר עדותה של הנתבעת. 4. בישיבת קדם משפט ביום 13.2.12 רשמתי את הצהרתו של ב"כ התובעים על פיה הוא מודה כי הנתבעת היא דיירת מוגנת. ועוד רשמתי את עמדת ב"כ הנתבעת כי בתצהירי עדות מטעם ב"כ התובעים קיימת הרחבת חזית וכי אדרש לסוגיה זו בגדר פסק דיני. בעיקר משום הטעם האמור הוריתי כי סיכומי הטענות יוגשו בשני מחזורים. 5. הונח בפניי מחזור סיכומים אחד. כמעשה חסד ניתנה החלטתי ביום 27.2.13 על פיה בחלוף מועד פלוני, ובהעדר הודעה ו/או פעולה, אסיק כי אין בדעת ב"כ התובעים להגיש סיכומי תגובה. בהמשך הדרך, ובהעדר כל הודעה או תגובה נוספת, הוריתי בהחלטתי מיום 24.4.13 כי בדעתי ליתן פסק דיני על יסוד החומר שבפניי. וגם בעקבות החלטתי זו, ועד עצם הרגע הזה, לא ראה ב"כ התובעים לנקוט בכל מהלך. נהיר כי לדברים האמורים נודעת משמעות מפליגה. אבאר זאת להלן. התנהלות דיונית נפסדת של בעלי הדין 6. מלכתחילה, כך ביארתי, אמורים היו התובעים להגיש התביעה נגד הנתבעת בסדר דין רגיל ולא בסדר דין מהיר כפי שניתן בהתאם לפרק ט"ז.4 לתקנות סדר הדין האזרחי. לימים, כמסתבר, החליטו התובעים, בוודאי כזכותם, להכיר בנתבעת כדיירת מוגנת. אף ברור כשמש כי משאלו הם פני הדברים מבקשים התובעים לפנות את התובעת מכוח עילת הפינוי הקבועה בסעיף 131 (10) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, המאפשרת להעניק סעד של פינוי מקום ש"בעל הבית רוצה להרוס את המושכר או את הבניין שבו נמצא המושכר כדי להקים במקומו בניין אחר, או לשנות את המושכר שינוי ניכר או לתקנו תיקון יסודי, וקיבל את רישיון הבנייה הדרוש לכך, והודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף". 7. משכך, אמורים היו התובעים להגיש בקשה לתיקון, ושמא להחלפת כתב התביעה. כאמור קצבתי לב"כ הצדדים פסק זמן שקצבתי להגשת בקשות בכתב. פשיטא לו היו התובעים מגישים בקשה כאמור, סביר להניח שהרשות הייתה ניתנת. או-אז היה מונח בפניי כתב תביעה מתוקן. בגדרו היו טוענים התובעים לעילת הפינוי האמורה ואף שעמדו בכל דקדוקיה ופרטיה של הוראת סעיף 131(10) לחוק הנ"ל. רק אז הייתה צריכה לפנים הגנתה של הנתבעת, לאורו של כתב תביעה מתוקן זה, והיא הייתה טוענת את אשר הייתה טוענת. 8. לימים מגישים התובעים תצהירי עדויות ראשיות, משל הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, בקשה זו נענתה וכתב תביעה מתוקן הוגש. אכן, בקלילות מדהימה, מנסים התובעים בגדר תצהירי עדויותיהם להוכיח את שניתן היה להם להוכיח, רק אילו היו מניחים תשתית של טיעון לכך בגדר כתב תביעה מתוקן שלא הוגש. משמע, כבר בשלב זה ניתן שלא להידרש לתביעת התובעים ולסלקה מעל פניי. שהרי, ככל שעסקינן בכתב התביעה שבפניי, לא זו בלבד שהתובעים אינם מתיימרים להוכיחו, הם מודים בעליל במעמדה של הנתבעת כדיירת מוגנת. וככל שעסקינן בתצהירי העדויות שבפניי הם מתיימרים לאמת כתב תביעה שאינו קיים לנגד עיניי, כל עיקר. מושכלות יסוד אלו נקבעו בפסיקה לא אחת. וכך, ב-ע"א 1653/08 סמיון ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, הורה אותנו כב' השופט הנדל כי נודעת משמעות רבה לטענת הרחבת החזית. שהרי הגם ש"טענה זו דיונית באופיה, אולם היא בעלת משקל רב. זאת לנוכח השיטה האדוורסרית הנהוגה במשפט הישראלי, וביתר שאת - בהליך האזרחי. באחרון, הצדדים הם-הם אשר מגדירים את הפלוגתות. במיוחד הדבר נכון לגבי התובע שלא רק פותח את ההליך, אלא למעשה יוצר אותו על פי הגבולות שבכתב תביעתו". וכן כי "בל נשכח, כי שני צדדים להליך האזרחי. הגיונו של הכלל בדבר שינוי החזית נתחם בשאלת הפלוגתות שהעלו הצדדים בתחילת הדיון, ובצורך לשמור על אינטרס הצד שכנגד, שהכין את מסלול טיעונו בהתאם לטענות שהעלה יריבו. עוד עולה החשש ממצב בו בהיעדר הכלל בדבר שינוי חזית, יתגוננו צדדים מפני טענה שכלל לא הועלתה כנגדם, וכך עלול שיוענק לתובע יתרון בלתי הוגן, שייהנה מיצירתיות חברו" (סעיף 5). 9. ואם תמצי לומר שהנתבעת טמנה לתובעים פח יקוש, הרי הדברים חסרי שחר. מלכתחילה הנתבעת הבהירה את עמדתה, חזור, שנֹה ושָלֵש. הן בתצהיר הנתבעת, הן בהודעת ב"כ הנתבעת שנלוותה לכך והן בישיבת קדם המשפט. חרף כל אלו ממלא ב"כ התובעים פיו מים, ואינו נוקט בכל מהלך. והמעגל נסגר לנוכח ההתנהלות הדיונית בהעדר ניצול זכותו של ב"כ התובעים להגיש סיכומי תגובה. והרי לנוכח הנתונים האמורים, פשיטא זו הייתה הסיבה המובהקת על שום מה היתרתי מחזור סיכומים שני. בגדר סיכומי טענות ב"כ הנתבעת הוא ביאר בעליל את שנפרס מעלה, לעניין הרחבת חזית אסורה ובלתי מותרת. זו הייתה ההזדמנות האחרונה הבלתי חוזרת של ב"כ התובעים לעשות מעשה דיוני, זה או אחר. שמא, ולו כמהלך-מאסף נואש להגיש בקשת תיקון או להגיע להסדר דיוני מוסכם אחר. שמא להסביר בסיכומי תשובה מטעמו במה שוגה ב"כ הנתבעת בטיעוניו המשפטיים ועל שום מה, לטעמו, לא הייתה הרחבת חזית. כאמור בכך לא די. תחת ליתן פסק דין על יסוד הנתונים שעמדו בפניי חזרתי והוצאתי החלטות שהוצאתי. כמבואר גם בעקבותיהן, למרבה הצער, עדיין "לא ירד האסימון". 10. כך, ככל שעסקינן בתובעים. כך, ושוב למרבה הצער, אף ככל שעסקינן בהתנהלותה הדיונית הנפסדת של הנתבעת. ואכן, לאחר שב"כ הנתבעת מדבר גבוהה-גבוהה על חשיבות הסוגיה של הרחבת חזית, וכמבואר אימצתי טיעון זה במלואו, הרי בגדר סיכום טענותיו הוא נוטל חירות לעצמו, ובאופן נרחב ובוטה, להגניב ראיות ולהרחיב חזית. וכך, בסעיפים 97-93 הוא מבאר שההליכים התכנוניים שיזמו התובעים נפסקו ביוזמתם, ואף מצרף מסמכים המאמתים זאת, וכל זאת ללא כל בקשת רשות מבית המשפט. וכך, בסעיפים 130-120 מביא ב"כ הנתבעת נתונים עובדתיים לרוב הן באשר לטיבם של המושכר ושל הבניין בו הוא נמצא, הן באשר למצבה הבריאותי והנפשי הירוד של הנתבעת. אף כל זאת, הגם שזכר לכך לא נמצא בתצהירי עדות מטעם ב"כ הנתבעת. משמע, כך סתם וללא הנד עפעף, מוכיח ב"כ הנתבעת כי את אשר הוא נאה דורש (מחברו), הוא מאוד לא נאה מקיים (מעצמו). 11. אך שוב חזרנו להתנהלותם הדיונית של התובעים. משאלו היו פני הדברים, בוודאי התבקש ליתן להם ביטוי בסיכומי תגובה מטעם התובעים. בסיכומי תגובה אלו, כך יש להניח, היו התובעים מוחים, ולכאורה בצדק, על אותה הגנבת ראיות ומבקשים מבית המשפט להתעלם ממנה. ושמא התובעים היו מגלים דעתם, במפורש, כי הם מסכימים ומשלימים עם הגנבת ראיות זו. ומשום יתרונה הדיוני של הנתבעת, או-אז רשאי היה ב"כ הנתבעת להגיש סיכומי תשובה לסיכומי התגובה, והיה טוען את אשר היה טוען. 12. ואולם משום מחדלו של ב"כ התובעים להגיש סיכומי תגובה, שומה עליי להתחבט ולהתלבט. שמא חרף העדרם של סיכומי התשובה לא אדרש להגנבת הראיות האמורה מטעם ב"כ הנתבעת; שמא משום העדרם של סיכומי התשובה אסיק כי ב"כ התובעים מסכים ומשלים עמה. כפי שאבאר בהמשך, וממילא, דין התביעה להיכשל מכל מקום, ולכל אורכה ורוחבה. הדבר ייתר את הצורך ליתן מענה חד וברור להתחבטות זו. לכך אגיע עתה. לעניין עילת הפינוי - דיון והכרעה 13. עד הנה ביארתי על שום מה אין להידרש כל עיקר לתביעה שבפניי, משום שלא מונח בפניי כתב תביעה כדין המבסס את עילת הפינוי, על דרך הטיעון. מעבר לדרוש, הגם שלא לכל אורך ורוחב היריעה, אצביע על כך כי אף אם חומר הראיות שבפניי היה בעקבות כתב תביעה מתוקן כדבעי, לא היו התובעים מגיעים אל המבוקש. 14. פסיקה ארוכה ונרחבת, לעניינו של סעיף 131(10) לחוק הנ"ל, מצביעה על כך שעל מנת להוכיח עילה זו שומה על התובע לשכנע בקיומם המצטבר של ארבעה תנאים: ראשית, שהמושכר או הבניין מיועדים להריסה; שנית, כי במקום הנכס שייהרס יוקם בניין אחר או שיתוקנו בו תיקונים יסודיים; שלישית, כי התקבל רישיון לבנייה; רביעית, כי קיימת נכונות להעמיד לרשות הדייר סידור חלוף להנחת דעתו של בית המשפט (וראו, לדוגמה, ת.א. (ת"א) 19959-02-10 אפרת יובלים בע"מ נ' דוד דבך, כב' השופטת ברקוביץ). די בכך שהתובע אינו משכיל להוכיח, ולו תנאי אחד מן התנאים האמורים, על מנת שהתביעה תיכשל. בנדוננו לא זו בלבד שהתובעים כושלים, ולו בתנאי אחד, לטעמי הם אינם משכילים להוכיח, ולוּ אחד מארבעת התנאים האמורים. 15. התנאים הראשון והשני מורים אותנו שהבניין מיועד להריסה או שבעל הבית מעוניין לבצע בו שינוי ניכר או לתקנו תיקון יסודי. אכן, אין חובה להרוס את הבניין, ודי אם בית המשפט ישתכנע שיש לשנות אותו שינוי ניכר או לתקן אותו תיקון יסודי. ואולם קיימת חובה דיונית וראייתית מצד התובע לנקוט עמדה: האם הבניין מיועד להריסה; או שמא הבניין אינו מיועד להריסה ורק יתבצע בו שינוי ניכר ותיקון יסודי. 16. בפרשה שבפנינו נמסרות על ידי התובעים שתי גרסאות סותרות שאינן יכולות לעמוד האחת בצד השנייה. שהרי בעוד שבסעיף 15 לתצהירו של ויסבך הוא רושם ש"רוכשי הבניין מבקשים בפועל להרוס את הבניין...", הרי לשניאק, בסעיף 7 לתצהירה, רושמת כי "בפועל הבניין לא יהרס, אבל לכל דבר ועניין יראה כאילו נהרס הבניין ונבנה מחדש בצורה שונה, מחוזקת ומורחבת". שתי הגרסאות אינן יכולות, כאמור, לעמוד האחת בצד רעותה ומקובלת עליי טענת ב"כ הנתבעת כי "הטענה האחת מוציאה את הטענה האחרת" (סעיף 47). 17. מעבר לכך, ובאורח מהותי, מכלול הגרסאות האמורות ניתן על ידי לשניאק וויסבך, ואינו נסמך על כל ראיה אובייקטיבית וחיצונית. וכך, כב' השופט ישי קורן ב-ת.א. (ת"א) 150865/09 איזראילוב נ' כהן, מביא מדבריה של כב' השופטת כנפי-שטייניץ בפרשה שנדונה בפניה דברים הנכונים אף למקרה שבפניי. היא קבעה שם ש"התובעת, תחת להביא בפני בית המשפט עדות סדורה ונתמכת במסמכים ובאישורים מתאימים להוכחת תוכניותיה לבנייה, כמו גם אפשרותה להוציאן אל הפועל, בחרה להסתפק בהוכחת היתר ההריסה שניתן לה. רק בתגובה לדרישת הנתבעים, המציאה לבית המשפט קטעי מסמכים אשר לא היה בהם כדי לתת לביהמ"ש תמונה ברורה ומובנת של תוכניותיה לבנייה, של השלב בו מצוייה בקשתה לשינוי תכנית המיתאר, ושל יכולתה לעמוד בדרישות שהוצבו לה כתנאי למתן היתר בנייה ובאיזה מועד" (סעיף 12). 18. ואכן בפרשה שבפניי לא שזפה עיני, ולו מסמך תכנוני אחד ממנו יכול הייתי לשקול האם אכן הבניין מיועד להריסה, האם הוא מיועד לשינוי יסודי וכל כיוצא באלה. ב"כ התובעים סבור היה כי על מנת להוכיח דבר מהותי זה די לו באמירתה הסתמית של לשניאק כי "במסגרת התוכנית אשר הוגשה ואושרה לפרסום בוועדה המקומית לתכנון ובנייה בחיפה, שונה הבניין שינוי מהותי ואין כל אפשרות לשימור הדירה בה מתגוררת הנתבעת כדירה קיימת" (סעיף 5). וכן כי "בפועל הבניין לא יהרס, אך לכל דבר ועניין יראה כאילו נהרס הבניין ונבנה מחדש בצורה שונה, מחוזקת ומורחבת" (סעיף 7). ברי שבאמירה סתמית זו, שהגם שהיא ניתנת על ידי מי שהיא אדריכלית במקצועה, אך היא גם מבעלי הבניין ובעלת אינטרס - לא סגי. אכן לתצהיר אמורה הייתה להיות מצורפת "התוכנית אשר הוגשה". לתצהיר אמור היה להיות מצורף אישור רשות התכנון. משכל אלו היו עומדים לנגד עיניי, וממילא לנגד עיניה של הנתבעת, מן הסתם הנתבעת הייתה מביאה את ראיותיה באשר למשמעות התכנונית של התוכנית האמורה, ועד כמה היא הולמת את דרישות סעיף 131(10) לחוק הנ"ל, וכתוצאה מכך אף אני הייתי מכריע כשם שהייתי מכריע. ולא בכדי, בשורה של פרשות שהובאו בפניי, נלמד כי מסכת הראיות כללה חוות דעת של מומחים מטעם בעלי הדין באשר למשמעות התכנונית הנגזרת. ככל שחוות דעת אלו היו ניצבות לנגד עיניי, שמא הייתי ממנה מומחה מטעם בית המשפט. 19. התנאי השלישי, כאמור, מורה אותנו כי יש להוכיח כי התקבל רישיון לבנייה. אכן פסיקת בתי המשפט הקלה בהוכחתו של תנאי זה. וכך, למשל, הכירה הפסיקה בהתקיימותו של התנאי כאשר מעיקרא היה בידי בעל הבית היתר בנייה שתוקפו פג בשל הסחבת בה נהג הדייר (רע"א 847/06 הרב יוסף חיים מונדרי נ' שיינפלד חברה לבניין והשקעות בע"מ), או במקרה בו בידי בעל הבית היה רישיון הריסה אך טרם ניתן היתר בנייה (ת.א.(ת"א) 150953/09 קרן נ' עמנואל). 20. משעה שכאמור לא הונח בפניי, ולו מסמך תכנוני אחד, אין בפניי כל היתר שהוא, לא לבנייה ולא להריסה, אף לא מסמך המביע אישור עקרוני לתוכנית זו או אחרת. מנגד, וכמבואר על דרך של הגנבת ראיות, לסיכום טענות ב"כ הנתבעת צורפה הודעת ב"כ התובעים לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה במחוז חיפה, וכן אישור של ב"כ התובעים לעורכי דין פלוניים, ממנו למדתי כי "המבקשים משכו את התוכנית נשוא העררים. בהתאם, בוטל הדיון הקבוע בתיק". עסקינן במסמך מיום 26.7.12. לאורו של מסמך זה אני מתקשה להבין הכיצד ב"כ התובעים, בסיכום טענותיו שהוגש ביום 19.9.12 דהיינו בעקבות המסמך האמור, יכול היה לרשום כי "במקרה שלפנינו הכינו כאמור התובעים תוכנית מפורטת לשיקום המבנה, קיבלו היתר להפקדתה מהוועדה המקומית וממתינים למתן היתר בנייה, המתנה טכנית מטבעה" (סעיף 26). בוודאי שמשמעות הדברים מועצמת לנוכח המחדל להגיש סיכומי תגובה. דומה שלא ניתן היה ליתן כל תגובה, לאורו של המסמך מיום 26.7.12. לא אשכיל להבין הכיצד לאורו של מסמך זה לא ביקשו התובעים אף למשוך את התביעה שבפניי. 21. עתה נניח, בניגוד לאשר נפסק עד הנה, כי התובעים היו משכילים לצלוח את שלוש המשוכות במניין ארבעה התנאים של סעיף 131(10) לחוק הנ"ל. או-אז היה עליהם להוכיח את התנאי הרביעי על פיו בעל הבית "הודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף". בעניין זה מצהיר ויסבך כי "אם וככל שתפונה הנתבעת, ניתן יהיה לפצותה, אם תוכר זכאותה, הן בתשלום כספי והן בהעמדת דיור חליפי מתאים" (סעיף 17). הא ותו לא. ונניח שבדעתי להיות קשוב לעניין זה. האם פירט ויסבך מהו גובה "התשלום הכספי"? האם נקב ויסבך במען המדויק של ה"דיור החליפי"? האם התובעים צירפו חוות דעת מפורטת ממנה אשתכנע כי אותו תשלום כספי, הוא אכן בגובה הולם, האם המען של אותו דיור חילופי, אף הוא מען הולם? דומה, בעניין זה, שהתובעים כלל לא החלו במלאכה. ודוקו: איש לא מנע מב"כ הצדדים להגיע להסדר דיוני על פיו יפוצל הדיון באופן שאדרש לתנאי הרביעי, רק לאחר הכרעה עקרונית בזכאותה הנטענת של הנתבעת. ומשכך חייבים היו התובעים להביא מסכת ראיות ברורה ונרחבת לעניין זה. או-אז, כך יש להניח, הייתה הנתבעת מביאה ראיות לסתור. כבר עתה אבהיר כי אם הנתבעת לא הייתה עושה כן וסבורה הייתה כי די לה בטענתה בסעיף 18 לתצהירה כי "בגילי המתקדם ובמצבי הנפשי והרפואי, אינני יכולה להעלות על דעתי אפשרות שלא אמשיך להתגורר ולעבוד בדירה עד יומי האחרון", דומה שהיא הייתה שוגה בכך. הגם שלא מן הנמנע שבגדר הכרעתי, אם באשר לגובה התשלום הכספי ואם באשר להלימתו של הדיור החילופי, אולי הייתי שוקל אף את הנתון האמור. ואולם אין לי צורך להעמיק חקר בכל אלו שעה שהתובעים, מבחינתם, לא מביאים בפניי באורח רציני תחילתה של תשתית עובדתית שיש להתמודד עמה. סוף דבר 22. לנוכח כל אלו בדעתי לדחות את התביעה. לנוכח הנסיבות סבור הייתי שיש לחייב את התובעים בהוצאות משפט בסך 12,000 ₪. רק משום התנהלותה המקוממת של הנתבעת, שאחרי שטענה בהרחבה לעניין הרחבת חזית חטאה באותו חטא, ובאורח נרחב, אזכה בהוצאות משפט כדי מחצית מן הסך הנ"ל. הנתבעת יכולה הייתה להגיע אל המבוקש, גם אלמלא הרחבת החזית המיותרת הזו. 23. לפיכך הנני דוחה את התביעה. הנני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ הנתבעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור. דייר מוגן (הגנת הדייר)