נפלה במתחם אטרקציה תיירותית שמפעילה הנתבעת ונחבלה ברגלה. ההליך נסב על שאלת אחריותה של הנתבעת לאירוע הנפילה, כמו גם על שאלת הנזק בר-הפיצוי שנגרם לתובעת בעטיו. א. ההליך והצדדים לו 1. התובעת - ילידת 1980, נשואה ואם לילדים, שהתה בחופשה משפחתית באילת. בתוך כך ביקרה עם בני-משפחתה ביום 29.6.2009 בשעות הערב במתחם אטרקציה תיירותית של קרח יבש שאותו מפעילה ומנהלת הנתבעת 1 בבניין הספירלה באילת (להלן המתחם). 2. במהלך שהותה במתחם, בנסיבות שידונו בהמשך, נפלה התובעת ונחבלה בקרסול רגלה השמאלית (להלן האירוע). התובעת נזקקה לניתוח לקיבוע השבר שאותר ברגלה בעזרת פלטה וברגים. מומחה רפואי מטעמה העריך את נכותה הרפואית בעקבות האירוע בשיעור של 10% לצמיתות. במועד האירוע בוטחה הנתבעת 1 על-ידי הנתבעת 2 בפוליסה לכיסוי נזקי צד שלישי. 3. בהליך דנן עתרה התובעת כי הנתבעות תפצנה אותה בגין נזקיה שיסודם באירוע. הנתבעות לא כפרו בעצם קרות האירוע. המחלוקת נסבה על נושא האחריות לאירוע על רקע טיבו ומכלול נסיבותיו ועל שיעור הנזק בר-הפיצוי שנגרם לתובעת בעטיו. 4. הנתבעות ויתרו על הגשת חוות-דעת מטעמן ולא ביקשו לחקור את מומחה התובעת על חוות-דעתו. מטעם התובעת נשמעו, בנוסף לעדותה שלה, גם עדות בעלה ריאד מוחמד אגבאריה (להלן ריאד) ועדות גיסתה ענאן מוחמד אגבאריה (להלן ענאן). מטעם הנתבעות הובאה עדותו של ששון אביטל, מנהל בנתבעת 1 (להלן ששון). ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צוין אחרת. ב. מישור החבות כפי שיובהר להלן, מצאתי שיש להטיל על הנתבעת 1 (להלן הנתבעת), ובהתאמה גם על נתבעת 2 (להלן המבטחת), את האחריות לאירוע. 1. במתחם מפעילה הנתבעת אתר בו שוררת טמפרטורה קבועה של מינוס 7 מעלות צלזיוס. באתר כמה אטרקציות לרבות דמויות בעלי-חיים אשר מפוסלות בקרח יבש [סע' 10-8 לתצהיר ששון נ/1 ועדות התובעת בעמ' 8 לפרוטוקול ש' 7-6]. בשל הטמפרטורה הנמוכה ששוררת באתר דרך קבע מקבלים המבקרים בו, לאחר שרכשו כרטיס כניסה וטרם כניסתם אל תוך מתחם האטרקציות, פריטי לבוש חם אשר כוללים מעילים, כובעי צמר וגרביים עבים [סע' 8 ל-נ/1; להלן גם פריטי הלבוש]. פריטי הלבוש הללו נועדו ללבישה מעל לבגדים שעימם מגיעים למקום המבקרים [עמ' 8 ש' 12-11]. האזור בו נרכש כרטיס הכניסה ובו גם נלבשים פריטי הלבוש נפרד ממתחם האטרקציות; מן האזור האחד עוברים לאזור השני, שמופרדים זה מזה בדלת, רק לאחר לבישת פריטי הלבוש שמספקת הנתבעת [עמ' 11 ש' 24-21]. 2. גרסת התובעת הייתה כי האזור ששימש ביום האירוע ללבישת פריטי הלבוש שמספקת הנתבעת היה חלק מאוד ולא מותאם לפעולה של לבישת לבוש עליון חם וכבד מן הסוג שבו מדובר. על כן, בעוד התובעת מנסה ללבוש את פריטי הלבוש שנמסרו לה בכניסתה למתחם, החליקה ונפלה [סע' 6-5 ל-ת/1]. זו הייתה גם גרסתם של שני עדי התובעת, בעלה ריאד וגיסתה ענאן [סע' 6-5 ל-ת/3 וסע' 3-2 ל-ת/2]. הוכח להנחת דעתי כי ריאד וענאן אכן נכחו במקום והיו עדי ראיה לאירוע, כמו גם לנסיבות בהן התרחש [עדות התובעת בעמ' 8 ש' 22-16 ועמ' 12 ש' 29 עד עמ' 13 ש' 2; עדות ענאן בעמ' 13 ש' 21; עדות ריאד בעמ' 19 ש' 22-18]. עד הנתבעת לא חלק על כך שהתובעת נפלה בשטח המתחם בעת שניסתה להתלבש [סע' 7 ל-נ/1]. נוכח הודאה זו אין לייחס חשיבות רבה, ודאי לא חשיבות מכרעת, להבדלי-מה בין גרסות התובעת ועדיה בשאלה אם במועד בו נפלה התובעת כבר היה בעלה לבוש, אם לאו, וכן בשאלה אם אחרים שנלוו אל התובעת ומשפחתה למתחם כבר סיימו להתלבש ונכנסו לשטח האטרקציה. הדברים יפים מקל וחומר לאחר שהתרשמתי כי בכל הקשור לתיאור האירוע ונסיבותיו הייתה עדותה של התובעת סדורה, מפורטת וראויה לאמון. 3. התובעת ושני עדיה עמדו על כך שהמשטח במקום שנועד ללבישת פריטי הלבוש היה חלק מאוד. עדותם לא נסתרה בחקירה הנגדית. הדברים אמורים במיוחד בעדות התובעת ועדותו של ריאד, אותן מצאתי מהימנות בסוגיה זו - להבדיל מעדותה של ענאן שאינה כזו. התובעת מסרה כי התחילה ללבוש את המכנס שנתנו לה, שהיה כבד; בלשונה: "התחלתי ללבוש את המכנס נתנו לי את המכנס ללבוש אבל זה היה כבד משום שצריכים להיכנס לקרח, התחלתי ברגל ימין, התכופפתי, פתאום נפלתי" [עמ' 8 ש' 9-7]. בהמשך הבהירה כי המקום שנועד ללבישת הפריטים היה חלק מאוד וכי היא עצמה שמה לב לכך רק כשנפלה. מי שנעל נעלי עקב שם לב לחלקלקותו של המקום עוד קודם לכן - בשל כך שהמשטח הוציא מה שכונה על-ידי התובעת "קול כלשהו", אך היא הגיעה למקום בקבקבים ולא בנעלי עקב [עמ' 8 ש' 25 עד עמ' 9 ש' 7]. גם ריאד הטעים שהרצפה במקום שמיועד ללבישת הפריטים טרם הכניסה לאתר האטרקציות במתחם הייתה חלקה מאוד, כמו שיש [עמ' 19 ש' 16-13]. לדבריו גם הוא, שנעל נעלי ספורט, יכול היה להבחין בכניסתו למתחם שהמקום חלק [עמ' 24 ש' 5-3]. די בעדויות הללו כדי להרים את הנטל ולהוכיח את חלקלקותו של המשטח בו נדרשו באי המקום לעטות עליהם את פריטי הלבוש ביום האירוע. הנתבעת לא הביאה ראיות לסתור בנקודה מהותית זו ולא הראתה שהמשטח במקום שנועד ללבישת הפריטים לא היה חלק. גרסתו של ששון התמצתה בטענה שמדובר בקרח יבש שמוחזק בטמפרטורה שמתחת לאפס ולכן לא תיתכן רטיבות באתר [סע' 10 ב-נ/1]. דא עקא, התובעת לא טענה שנפלה באותו חלק של המתחם בו יש קרח יבש אלא דווקא באזור בו שוהים מבקרים טרם כניסתם לאזור האטרקציות. התובעת כלל לא טענה שהחליקה בשל רטיבות אלא בשל כך שהמשטח במקום שנועד ללבישת הפריטים היה חלק מאוד. עם טענה זו לא התמודדו הנתבעות כלל ועיקר. בעדותו בחקירה נגדית אישר ששון כי התובעת לא טענה שהחליקה בשל רטיבות [עמ' 27 ש' 4-2]. על בסיס העדויות הללו - עדות התובעת ובעלה מזה ועדות ששון, העד היחיד מטעם הנתבעות, מזה - אני קובעת שהוכחה כדבעי טענתה של התובעת כי הרצפה במקום שבו היה עליה ללבוש את הפריטים שסיפקה הנתבעת היה חלק באופן מיוחד. 4. נוכח הדברים הללו אין בעדותה של ענאן, שאינה ראויה לאמון, כדי לחבל בתביעה. אכן, ניכר שעדה זו הגיעה לבית-המשפט כדי לדקלם סיפור מוכתב מראש ולא על-מנת למסור גרסה אותנטית. תחילה טענה ענאן שנכנסה למתחם אך נמנעה מללבוש את פריטי הלבוש שסופקו לה מכיוון שחזתה בנפילתה של התובעת ונבהלה; בהמשך עדותה התחוור שמאחר שהיא הייתה מטופלת בתינוקת כלל לא התכוונה להיכנס לשטח האטרקציה ולא נרכש עבורה כרטיס [השוו עמ' 13 ש' 23 לעמ' 14 ש' 3-2]. עדותה של ענאן על-אודות רקעה התעסוקתי של התובעת כללה גרסות שונות שהושמעו בנשימה אחת ולא תאמו את עדות התובעת [עמ' 15 ש' 25-23]. ראיות התובעת תיבחנה אפוא, לעיל ולהלן, בהתעלם מעדותה של ענאן - שאינה ראויה לאמון ואינה עשויה לשמש בסיס לקביעת ממצא. יחד עם זאת לא מצאתי שבהבדלי גרסות מינוריים בין עדות התובעת לבין עדותו של ריאד בכל הקשור למועד תחילת החופשה המשפחתית ולתאריך המדויק בו הגיעו לאילת יש כדי להשליך על אמינותם של התובעת ובעלה. מדובר בסוגיה שולית, דרך כלל ובמיוחד בשים לב להודאתה של הנתבעת בקרות האירוע בתאריך לו טענה התובעת. 5. מעדויות התובעת ובעלה עלה כי המקום ששימש ללבישת הפריטים שמספקת הנתבעת לא היה מתאים לייעודו. ראשית, אין מדובר בחדר מיוחד אלא ברחבה פתוחה לא גדולה שבה שני אשנבים סמוכים, כשהאחד משמש לרכישת כרטיסי כניסה לאתר והשני לקבלת פריטי הלבוש. הרחבה אף מהווה את מקום הגישה לדלת שמתוכה נכנסים לאזור האטרקציה. שנית, ברחבה לא נמצאו כסאות שניתן היה להיעזר בהם בעת שעוטים את פריטי הלבוש. לבסוף, לא הותקן במקום מאחז יד שניתן להסתייע בו בעת לבישת הפריטים [עמ' 7 ש' 3-2, עמ' 10 ש' 29 עד עמ' 11 ש' 6, עמ' 11 ש' 25-19, עמ' 22 ש' 16-1]. לתובעת הוצגו תצלומים, שלא צורפו לתצהירו של ששון ולא הוגשו כראיה, על-פיהם יש במקום כסאות; התובעת הצהירה כי המקום לא נראה כך במועד האירוע וכי בשעתו לא היו בו כסאות וגם הבגדים היו במקום שונה [עמ' 10 ש' 29 עד עמ' 11 ש' 6]. אני מאמצת עדות זו, שנתמכה גם בעדותו של ריאד [עמ' 22 ש' 16-15] כנכונה וכמשקפת נאמנה את התנאים ששררו במתחם ביום האירוע. לא זו בלבד שבראיותיהן של הנתבעות לא היה כדי לסתור את ראיות התובעת בסוגיה זו, אלא שהן סיפקו לה חיזוק. במה דברים אמורים? העד היחיד מטעמן, ששון, לא חזה בנפילתה של התובעת ולמעשה כלל לא נכח במתחם בזמן האירוע. בתצהירו נמסרו הדברים הבאים: "לטעמי מדובר באשם תורם 100 אחוז, האישה נפלה את (כך במקור) ניסתה להתלבש, זכור לי כי האישה הינה כבדת משקל" [סע' 7 ל-נ/1]. בסעיף 6 לתצהירו הבהיר ששון שלא נכח במקום בעת האירוע ולא חזה בנפילתה של התובעת. גם בחקירתו הנגדית אישר ששון כי בזמן האירוע שהה בביתו ולא במתחם, מסר שהוא עצמו לא ראה את התובעת וביאר כי ידיעתו נסמכה על דברים ששמע מהעובדים שנכחו באתר ובתוכם מנהל המשמרת במקום [עמ' 26 ש' 29-15]. לנתונים מהותיים אלה, שיש בהם כדי ללמד עד כמה הצהרתו דלעיל של ששון היא עדות מפי השמועה, אין זכר בתצהירו. על יחוס הנפילה לעודף משקל של התובעת יש להצטער, קל וחומר שעה שהדברים אינם נסמכים כלל ועיקר על התרשמות בלתי-אמצעית של אומרם. לא התרשמתי כי נתון אישי כזה או אחר של התובעת החמיר את הסיכון ולא הוכח כי נתון כזה התקיים במועד האירוע. זאת ועוד. גם מעדות התובעת וגם מעדותו של ששון עלה כי עובדים מטעמה של הנתבעת היו עדים לאירוע; בתוך כך נכח במקום אחראי משמרת ונכחו גם עובדות שלאחר הנפילה הביאו לתובעת מים והזעיקו למקום אמבולנס [עמ' 12 ש' 17-14]. איש מאלה לא זומן להעיד מטעמן של הנתבעות מבלי שניתן לכך טעם מבורר. תחת זאת הסתפקו הנתבעות בעדותו היחידה של ששון שעל קשייה עמדתי לעיל. בעל-דין שנמנע מהשמעת עדים רלוונטיים אף שביכולתו לזמנם לעדות מקים נגדו חזקה ראייתית לפיה היה באותן עדויות, אילו נשמעו, כדי לחזק דווקא את גרסתו של הצד שכנגד [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. המחדל שבאי-הבאת עדים רלוונטיים רובץ אפוא לפתחן של הנתבעות והן שנושאות בתוצאותיו. 6. בעדותו הראשית טען ששון כי באזור בו מתלבשים המבקרים יש כסאות לנוחות המבקרים [סע' 11 ל-נ/1; ההדגשה הוספה]. יש לשים אל לב שהתיבה 'יש' עשויה לכוון למועד מתן התצהיר, 10.3.2013. אין למצוא בתצהיר ששון כל אמירה ברורה ומפורשת על כך שגם ביום האירוע, כשלוש שנים ומחצה קודם לכן, נמצאו במקום כסאות. כאמור, התובעת ובעלה שללו מכל וכל את הימצאותם של כסאות במקום ביום האירוע ומצאתי שיש ליתן אמון בעדותם זו. עדותו של ששון בחקירה נגדית בנקודה מהותית זו הייתה מופת של חוסר אמינות: ביחס ליום האירוע לא ידע לומר אם היו במקום כסאות או ספות. ביחס למועד מתן עדותו טען כי מספר הכסאות במקום הוא "בערך 15 ,20, תלוי" - ולא הבהיר במה בדיוק הדבר 'תלוי'. הוא לא ידע לומר כמה כסאות בדיוק היה במקום, לטענתו, ביום האירוע. כאשר עומת עם הטענה כי ביום האירוע לא היו במקום כסאות כלל טען בתחילה שלא הבין את השאלה ולאחר שנשאל שנית השיב באלו המילים: "זה נשמע לי תמוה" [עמ' 27 ש' 18-5]. עדות פתלתלה ומתחמקת שכזו, אין בה כדי לשמש בסיס לקביעה כי במועד האירוע היה במקום ולו גם כסא אחד לשימוש הקהל. על-יסוד האמון שנתתי בעדות התובעת ובעלה בכל הקשור לנסיבות האירוע מחד גיסא, ונוכח דלותן של ראיות הנתבעות והקשיים בעדות ששון מאידך גיסא, אני קובעת כי במועד האירוע לא היו במתחם ששימש ללבישת הפריטים לא כסאות ואף לא מאחז יד שניתן היה להסתייע בהם במהלך לבישת הפריטים. 7. מן המקובץ עולה כי במועד האירוע לא ייחדה הנתבעת מקום נפרד ומסודר שישמש את המבקרים ללבישת הפריטים שהיא מספקת טרם הכניסה למתחם האטרקציות. אף שהרצפה במקום הייתה חלקה לא הוצבו בו כסאות לשימוש המבקרים על-מנת לסייע בתהליך הלבישה של הפריטים. אף לא הותקן במקום מאחז יד לאותה מטרה. לא שמעתי מעד הנתבעות כי במקום היו שלטי אזהרה שהתריעו מפני סכנת נפילה. על-כן יש לייחס את הנפילה לנתוני המקום ולכך שהנתבעת לא נקטה אמצעי זהירות סבירים וזמינים שהיה בהם כדי להתריע על הסכנה ואף למנוע אותה. בכך התרשלה הנתבעת כלפי התובעת בהתרשלות שגרמה לנפילתה של התובעת. עצם העובדה שבמועד מאוחר לאירוע הוכנסו כסאות למקום - הם הכסאות שאת תצלומיהם הציגו הנתבעות לתובעת ועדיה במהלך הדיון - היא הנותנת כי הנתבעת עצמה עמדה על החסר והפגם שבאי-קיומם של כסאות כאלה במתחם קודם לכן ודאגה להשלימו. הנתבעת מפעילה את המתחם לצרכים מסחריים. פעילותו נועדה להניב לה רווחים. בנסיבות אלה יש לראות בנתבעת את המונעת הסבירה והיעילה של נזק מן הסוג שנגרם לתובעת באירוע. הנתבעת אינה עשויה לצפות לכך שמי מן המבקרים במתחם, אשר מיועד למשפחות ושהפעילות שמתקיימת בו אינה נושאת אופי של ספורט אתגרי, יעלה על דעתו כי הוא נכנס למקום שסכנת החלקה ונפילה כרוכה בשהות בו - ובהתאם ידאג להזהיר את עצמו ומבקרים אחרים ששוהים במקום יחד עמו. הנטל ליצור עבור מבקריה סביבה בטוחה ולהזהיר על כל סכנה הכרוכה בשהייה במתחם מונח לפתחה של הנתבעת. הנתבעת לא הראתה מה היה ביכולתה של התובעת לעשות על-מנת להתגבר על הסכנה שארבה לה ולהימנע מנפילה, בהינתן חלקלקותה של הרצפה במקום ובהיעדר כסא או מאחז יד שניתן היה להסתייע בהם במהלך לבישתם של הפריטים שמספקת הנתבעת לשם כניסה אל האתר. התובעת נהגה כפי שהיה נוהג אדם סביר באותן הנסיבות ועל כן אין בסיס עובדתי שעל-יסודו ניתן לייחס לה אשם תורם. בין על-פי מבחן האדם הסביר ובין על-פי מבחן מידת האשמה, לא נפל דופי בהתנהלותה של התובעת שבעטיו תופחת אחריותה של הנתבעת לאירוע [ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299, 305 (1976); ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)]. אף אין כל יסוד לקבוע שהתובעת, בכניסתה למתחם עם בני-משפחתה, נטלה על עצמה סיכון כי אם תיפול ותיפגע במהלך שהותה במקום כי אז תישא היא בנזק ולא תקום לה עילת תביעה נגד מפעילת המתחם [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 148-147 (1982)]. על כן אין לראותה כמי שבעצם כניסתה למתחם הסתכנה מרצון. 8. לסיכום חלק זה: הנתבעת נושאת באחריות לאירוע הנפילה ולנזק שנגרם לתובעת בעטיו, כל זאת במעמדה כמנהלת המתחם ומפעילתו. יחד עם הנתבעת נושאת באחריות גם המבטחת, על-יסוד הפוליסה שהנפיקה לנתבעת לכיסוי נזקי צד שלישי ואשר עמדה בתוקף ביום האירוע. אחריותן של הנתבעות היא למלוא נזקיה של התובעת שנובעים מן האירוע ואין להפחית ממנה בשל אשם תורם או הסתכנות מרצון. ג. מישור הנזק 1. מומחה מטעם התובעת בתחום האורתופדי, ד"ר יוסף עאוני, קבע את נכותה הרפואית של התובעת בעקבות האירוע בשיעור של 10% בהתאם לסעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). הנתבעות הודיעו שאין בדעתן להגיש חוות-דעת נגדית. הן לא ביקשו להעמיד את מומחה התובעת לחקירה על חוות-דעתו. הוכח אפוא שנכותה הרפואית של התובעת בעקבות האירוע הינה בשיעור 10% לצמיתות. 2. שיעור הנכות התפקודית הוא עניין לבית-המשפט לענות בו. בחוות-דעתו הילך המומחה מטעם התובעת על הגבול הדק שבין קביעת הנכות הרפואית לבין הסגת גבולו של בית-המשפט תוך התערבות בקביעת שיעורה של הנכות התפקודית [שם, בעמ' 4 למטה בחלק המודגש]. יש לאמץ את קביעות חוות-הדעת ככל שהן מתייחסות לטעמים שבמומחיות רפואית שעמדו ביסוד הערכת נכותה הרפואית של התובעת; בה בשעה יש להתעלם מחוות-הדעת ככל שהיא חורגת אל-עבר הערכת הנכות התפקודית - אותה על התובעת להוכיח בראיות חיצוניות לחוות-הדעת ושקביעתה שמורה לבית-המשפט. אלו הן קביעות חוות-הדעת שאותן יש לאמץ: באירוע נגרם לתובעת שבר בקרסול שמאל שהיה כרוך בתזוזה של הפטישון החיצוני. ביום האירוע נבדקה התובעת בחדר המיון בבית-החולים יוספטל באילת, אליו פונתה באמבולנס ממקום האירוע, אובחן השבר והותקן סד גבס. לתובעת הומלץ על ניתוח והיא פונתה לבית-החולים העמק בעפולה בהתחשב במקום מגוריה באום אל פחם. התובעת התקבלה בבית-חולים העמק למחרת האירוע, ביום 30.6.2009, ואושפזה עד יום 4.7.2009. במהלך האשפוז עברה ניתוח בו בוצעה החזרה פתוחה של השבר וקיבועו בעזרת פלטה וברגים. בעת בדיקתה של התובעת בידי המומחה מטעמה, 4.12.2010, אובחן כי התובעת הולכת עם צליעה על רגל שמאל ואין באפשרותה ללכת על העקבים או קצה האצבעות מאותו צד. צילום רנטגן ובדיקת אולטרסאונד שנערכו בשנת 2010 הראו כי בשבר קיימים סימני חיבור מלאים לאחר קיבוע בעזרת פלטה וברגים בצד הלטרלי, ומסביב לפטישון הלטרלי יש בצקת ואי-סדירות פוסט-טראומטית. כך סיכם המומחה את ממצאיו: "הממצאים הקליניים והרנטגניים דהיום מצביעים על פגימה בקרסול שמאל, ואשר ביטויה כאבים, נפיחות, והגבלה בטווחי תנועה של הקרסול על רקע החבלה ונזק לעצמות. השבר התחבר באופן מלא, אך עם שינוי בביומיכניקה (כך במקור) של הקרסול". 3. התובעת ביקשה לקבוע את נכותה התפקודית בשיעור 15%. לא מצאתי שיש מקום לכך, אפילו הקרסול שנפגע באירוע הוא איבר נושא משקל. ראשית, סעיף הנכות בו תלה המומחה את נכותה של התובעת, עניינו בהשפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות; המומחה לא מצא שיש לזכות את התובעת בנכות בשיעור גבוה יותר בגין השפעה בינונית על כושר הפעולה [20% לפי תקנה 35(1)(ג)] או בשיעור מותאם של 15% [על-פי תקנות-משנה (ב) ו-(ג)]. שנית, אם בכל הקשור לנסיבות האירוע מצאתי את עדויות התובעת ובעלה ראויות לאמון הרי שבנושא הנזק ניכר דווקא נסיונם להאדירו אל מעבר למתחייב מן המציאות לאשורה. הנכות התפקודית, משמעה מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע הספציפי אשר גלומה בנכותו הרפואית. הערכתה של הנכות התפקודית שנגרמה לנפגע בעקבות התאונה, ובתוך כך קביעת השלכותיה על אופן תפקודו, מסורה לשיקול-דעתו של בית-המשפט. על בית-המשפט להסתייע בנכות הרפואית שהוכחה בקביעת עצם קיומה ושיעורה של הגריעה התפקודית. במקרים רבים ניתן לנכות הרפואית משקל מכריע בקביעתה של הנכות התפקודית והפסדי השכר הכרוכים בה. כך הוא כאשר אין בנמצא נתונים נוספים זולת הנכות הרפואית באשר לגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע. לאור האמור לעיל ולהלן יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על 10%; לא הובאו ראיות בכמות ובאיכות שתצדקנה קביעתה של נכות תפקודית בשיעור שעולה על הנכות הרפואית. 4. בכל הקשור לנזקיה נמנעה התובעת ממתן תצהיר ערוך כדין; היא נמנעה מלפרט את ראשי הנזק והסכומים הנתבעים בכל אחד מהם בתצהיר עדותה הראשית והסתפקה בהפניה לכתב-התביעה ולתחשיב הנזק שהוגש מטעמה [סע 34 ל-ת/1; ר' גם סע' 20 ל-ת/3]. תוכנם של כתב-תביעה ותחשיב נזק אינו אלא טענה גרידא. תצהיר, לעומת זאת, מגולל עדות המובאת תחת אזהרה. הנטל להוכיח את טענות התצהיר אינו מורם בכך שהתובע מפנה לכתב-טענותיו; עליו לפרט בתצהיר גופו את מלוא העובדות והנתונים הצריכים לעניין [ע"א 166/90 אזולאי נ' א"ב, מפעלי תיירות אילת בע"מ, פ"ד מו(5) 344 (1992)]. תצהיר שמפנה לכתב-טענות אינו תצהיר כדין ועדות על-דרך ההפניה, לאו עדות היא. יש בכך, לצד קשיים באמינות עדויותיהם של התובעת ובעלה בכל הקשור לסוגית הנזק, כדי להשליך על היקף הפיצוי שהוכח כי התובעת זכאית לו. 5. אין חולק על כך שבמועד האירוע ואף עובר לו לא עבדה התובעת בעבודה מחוץ לבית ולא השתכרה. התובעת עבדה כמזכירה במשרד עורכי-דין, אצל בא-כוחה שייצג אותה בהליך דנן, משנת 2000 עד חודש פברואר בשנת 2005 - אז יצאה לחופשת לידה בת שלושה חודשים. עם תום חופשת הלידה חזרה לעבודה למשך חודש אחד, אז גמלה בלבה החלטה להתפטר ולחזור לעבודה רק לאחר שבניה יגדלו [עדות התובעת בעמ' 9 ש' 22-10; עדות ריאד בעמ' 23 ש' 15-7]. התובעת הסתבכה בעדות לא אמינה בכל הקשור לגילאי ילדיה ולמועד בו הייתה צפויה לחזור למעגל העבודה אלמלא ארעה התאונה [עמ' 9 ש' 23 עד עמ' 10 בש' 14]. היא מסרה גרסות סותרות באשר לגילו של הבן השני: "לא, הוא בגן עכשיו. הוא בטרום חובה. לא, הוא בכיתה ב'" [עמ' 10 ש' 6]. בסופו של דבר אישרה התובעת שבמועד מתן עדותה, מרץ 2013, צעיר בניה בן ארבע וכי היה בכוונתה לשוב לעבודה כאשר צעיר הבנים יהיה בכיתה א'. כאשר עומתה עם התוצאה המתבקשת מכך, היינו כי לא התכוונה לשוב לעבודה לפני שנת 2015 או 2016, עמדה על דעתה כי התכוונה לחזור לעבודה בשנה הבאה [עמ' 10 ש' 13-9]. עדותה של התובעת נמסרה בסיוע מתורגמנית; את סימני השאלה שאופפים את עדותה זו אין לזקוף לאי-הבנה בתוכנן של השאלות שהופנו אליה או לאי-ידיעת השפה אלא לניסיון להאדיר את נזקיה. בעניינים הללו אף סתר ריאד את עדות התובעת: לדבריו התובעת התכוונה לשוב לעבודה כאשר הבן הצעיר, לשיטתו בן חמש במועד מתן העדות, ילך לגן - דהיינו בשנת 2010. הוא כפר בכך שהתובעת התכוונה לשוב לעבודה רק כאשר צעיר הבנים יהיה בכיתה א' - כל זאת בניגוד לעדות שמסרה התובעת עצמה [עמ' 23 ש' 29-18]. התובעת אישרה בפה מלא שלא התכוונה לעבוד בתקופה שמיום האירוע ועד מתן פסק-הדין ולכן גם לא כללה בכתב-התביעה ראש נזק של הפסד שכר לתקופת העבר [עמ' 10 ש' 28-16]. לפיכך, ועל יסוד האמור לעיל, אני קובעת שאף אלמלא האירוע ובמהלך הרגיל של הדברים לא היה בדעתה של התובעת לשוב למעגל העבודה קודם לשנת 2013. היא אינה זכאית אפוא לפיצוי בגין הפסד שכר לתקופת העבר. 6. לנכותה הרפואית של התובעת השפעה מינורית, אם בכלל, על תחום עיסוקה, אפילו תבקש לחזור בעתיד למעגל העבודה. התובעת עבדה כמזכירה במשרד עורכי-דין ועברה לשם כך קורס יעודי במחשבים [עמ' 10 ש' 23-14]. התעודה שניתנה לתובעת בתום הקורס לא הוצגה על-ידה. עבודת מזכירות, בין במשרד עורכי-דין ובין במקום אחר, היא עבודה שפתוחה לפני התובעת גם כעת; אין לראות כיצד הפגיעה ברגלה עשויה להגביל אותה בביצוע עבודת מזכירות שמטבעה, ודאי בעידן הדיגיטלי בין זמננו, מתבצעת בישיבה ואינה כרוכה לא בהליכה ממושכת ואף לא בעמידה ממושכת. אין אפוא מניעה כי התובעת, בת 33 כיום, תשוב בעתיד למעגל העבודה בתחום בו עבדה בעבר. יחד אם זאת עשויה הפגיעה ברגלה של התובעת, שיש לה היבטים תפקודיים ואשר מתבטאת בצליעה, נפיחות, כאבים והגבלה בטווח התנועה של הקרסול - כאמור בחוות-הדעת שהוצגה, לגרום להיזקקות מוגברת של התובעת לימי מחלה באופן שתהיה לו השלכה על השתכרותה. התובעת העידה שרגלה נפוחה באופן קבוע והיא נזקקת כל העת למשככי כאבים [עמ' 12 ש' 21 עד 28, סע' 26 ל-ת/1]. בהתחשב בגילה של התובעת כיום, ונוכח האמור לעיל, יש לפסוק לה סכום גלובלי בשל השפעת הפגיעה שנגרמה לה באירוע על הכנסתה העתידית, בסך כולל של 25,000 ₪ ליום פסק-הדין. סכום זה כולל גם זכויות סוציאליות. 7. חוות-הדעת שהציגה התובעת מלמדת כי מצבה הרפואי הוא סופי; אין בה ביטוי לטיפול כלשהו לו תזדקק התובעת לעתיד לבוא, קל וחומר טיפול שאינו נכלל בסל הבריאות. טיפולים לתקופת העבר ניתנו לתובעת במסגרת בית-החולים וקופת-החולים [סע' 13 ל-ת/1]. בהקשר זה הציגה התובעת קבלה יחידה על סך 407 ₪ בגין העברתה ביום האירוע באמבולנס מן המתחם לבית-החולים יוספטל באילת [נספח ב' ל-ת/1]. בעדותה לפני נשאלה התובעת על טיפולים להם היא נזקקת וביארה שהיא נוטלת משככי כאבים ובתוך כך נזקקת לאטופן על בסיס קבוע [עמ' 12 ש' 25-18]. מדובר בטיפול תרופתי שנכלל בסל הבריאות והתובעת אינה זכאית לפיצוי בגינו בראש נזק של החזר הוצאות, בין לתקופת העבר ובין לתקופת העתיד. כלל הוא שכל אימת שניתן להביא נתונים מדויקים על-אודות היקף הנזק, בשים לב לטבעו ואופיו, חלה על הנפגע חובה לעשות כן; אם נכשל בכך לא יזכה בפיצוי [ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809 (1981); ת"א (מח' חי') 810/01 עזבון המנוח ו.ל. ז"ל נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פסקה 48 (טרם פורסם, 25.5.2010)]. בהיעדר תיעוד תומך להוכחת נזק מיוחד בגין הוצאות רפואיות ואחרות, ובאין ראיה לטיפול כלשהו שיידרש לתובעת בעתיד, אין היא זכאית אלא לסכום גלובלי צנוע בראש נזק זה. בגין הוצאות נסיעה לעבר, לרבות כיסוי הוצאות ההעברה באמבולנס, אני פוסקת לתובעת סכום גלובאלי בסך של 2,500 ₪ ליום פסק-הדין. 8. התובעת השתחררה מבית-החולים לביתה בתאריך 4.7.2009 כשרגלה נתונה בגבס, עם הנחיה להליכה ללא דריכה למשך ארבעה שבועות בסיוע קביים/הליכון [נספחים ה'-ו' ל-ת/1]. התפרים הוסרו ביום 15.7.2009 [שם, בנספח ו']. ביום 12.8.2009 נבדקה התובעת, אובחן כי בכף הרגל עדיין קיימת נפיחות והיא הונחתה להתחיל בדריכה חלקית על הרגל. הגבס הוסר מרגלה של התובעת ביום 2.9.2009; בדיקתה באותו תאריך העלתה כי השבר בעמדה מקובלת והצלקת הניתוחית תקינה. בדיקת התובעת ביום 6.12.2009, כחצי שנה לאחר האירוע, העלתה כי הצלקת תקינה וטווח התנועות שמור; היא הונחתה לדרוך על הרגל כפי יכולתה [נספחי ז' ל-ת/1]. במהלך החודשיים שלאחר הניתוח, בהם הייתה רגלה של התובעת נתונה בגבס, הועמדה לה עזרה על-ידי המחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית במקום מגוריה, בהקצאת עובדת במשק-בית ובהסדרת מסגרת של משפחתון לבנה הצעיר [סע' 20 ונספח ח' ל-ת/1]. התובעת עמדה על כך שנזקקה לעזרת הזולת בתקופת אי-הכושר שלאחר האירוע והניתוח שבעקבותיו - תקופה שלפי התיעוד שהוצג נמשכה עד תחילת דצמבר 2009 [סע' 29 ל-ת/1, סע' 18 ל-ת/3]. על כן זכאית התובעת, בשים לב למגבלותיה בתקופה האמורה מחד גיסא ולסיוע שהועמד לה על-ידי הרשות המקומית מאידך גיסא, לתשלום גלובלי בסך של 4,500 ₪ בגין עזרת צד ג' לתקופת העבר, בערכי יום פסק-הדין. לא הונחה תשתית ראייתית שתצדיק פסיקת פיצוי בראש נזק זה לתקופת העתיד; בתוך כך לא הוצג מסמך שיעיד על כך שהתובעת נזקקה לעזרה חריגה, מעבר לזו שניתנת על-ידי בני-משפחה בנסיבות דומות, מחודש דצמבר 2009 ואילך. טענותיה של התובעת בהקשר זה הועלו בצורה סתמית וכוללנית, ללא פירוט מתבקש וללא אסמכתות נדרשות [סע' 30 ל-ת/1]. בתצהיר ריאד לא הובא פירוט מתבקש על-אודות סיוע אותו נדרש לתת לתובעת לאחר תום תקופת ההחלמה שלאחר הניתוח, ואף בכך יש כדי ללמד כי התובעת לא נזקקה לעזרת הזולת לאחר תקופה זו. 9. בעקבות האירוע נזקקה התובעת לניתוח שלאחריו תקופת החלמה. לתובעת נגרמה נכות צמיתה בעלת משמעות תפקודית בעקבות האירוע. כאמור, התובעת העידה שהיא סובלת מכאב קבוע ומנפיחות בקרסול שמאל, גם בשל המסמרים והפלטה ששימשו לקיבוע השבר ברגלה [עמ' 12 ש' 28-27]. עוד העידה שמאז האירוע היא מתקשה לשחק עם ילדיה במשחקים שמצריכים מאמץ פיזי ועמידה ממושכת [סע' 32-31 ל-ת/1]. בראש הנזק של כאב וסבל יש לפסוק לתובעת סכום שיבטא את כל אלה. התובעת העמידה את נזקה בסעיף זה על סך של 50,000 ₪. בנסיבות העניין מצאתי שיש לפסוק לתובעת בראש נזק זה סך של 45,000 ₪ ליום פסק-הדין. 10. אין מקום להפחית מן הפיצוי המגיע לתובעת סכום כלשהו בגין ניכוי רעיוני. הנתבעות לא הביאו ראיה ממשית לביסוס טענתן כי התובעת הייתה זוכה בפיצוי אילו הייתה מגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי בענף נכות כללית. בהעלאת טענה בעניין זה ללא ביסוס עובדתי מתאים אין די כדי להרים את הנטל. ד. סיכומם של דברים 1. על-יסוד האמור לעיל תפוצה התובעת על-ידי הנתבעות בתשלום הסכומים שלהלן: הפסד השתכרות לעתיד 25,000 ₪ הוצאות לעבר 2,500 ₪ עזרת צד ג' לעבר 4,500 ₪ כאב וסבל 45,000 ₪ סה"כ 77,000 ₪ 2. הנתבעות תשלמנה לתובעת ביחד ולחוד את הסך של 77,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך של 5,500 ₪ ושכ"ט עו"ד כולל מע"מ בסך 12,000 ₪, והכול בערכי יום פסק-הדין. בקביעת שכר הטרחה הבאתי בחשבון שהתובעת חרגה מהיקף הסיכומים שנקבע על-ידי בית-המשפט, הן בסיכומיה הראשיים והן בסיכומי התגובה, ללא נטילת רשות ומבלי שהייתה לכך הצדקה. 3. הסכום הפסוק ישולם תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל. נפילהתייר