תביעה לתשלום דמי תיווך בגין עסקת מקרקעין התובע הינו מתווך מורשה במקרקעין. ביום 8/6/09 התקשר התובע עם הנתבע 1 שהיה בזמנים הרלבנטיים לתביעה הבעלים של הדירה, בהסכם להזמנת שירותי תיווך למכירת הדירה. ארבעה ימים לאחר מכן, ביום 12/6/09 חתם הנתבע 1 עם התובע על הסכם בלעדיות למשך 3 חודשים ל"שיווק" הדירה. דמי התיווך המוסכמים בשני ההסכמים הועמדו על 1% ממחיר העסקה, בתוספת מע"מ. ביום 26/2/09 נחתם בין התובע לבין הנתבע 2 הסכם להזמנת שירותי תיווך לקנייה של דירת קרקע ברחוב חיים אורבך ברחובות. כעבור כשלושה וחצי חודשים, ביום 10/6/09 (כיומיים לאחר חתימת הסכם התיווך הראשון עם הנתבע 1), נחתם בין התובע לבין הנתבע 2 הסכם נוסף להזמנת שירותי תיווך - באשר לדירה נשוא התביעה (ר' סעיף 8 להסכם התיווך). כעבור כשנה ו-4 חודשים, ביום 18/10/10, נמכרה הדירה על ידי הנתבע 1 לנתבע 2, תמורת סך של 1,915,000 ₪. לטענת התובע הוא זכאי לדמי התיווך מהנתבעים בהתבסס על הסכמי התיווך החתומים הנ"ל, וככל שהוא היה הגורם היעיל בביצוע העסקה ביניהם. לטענתו, הוא יצר את הקשר בין הנתבעים אשר הוביל לבסוף לעסקת המכר שנכרתה ביניהם. התובע סבור שהנתבעים חברו יחדיו, באופן מתואם ובכוונה תחילה, על מנת לבצע את עסקת מכר/קניית תוך כדי הסתרת פעולותיהם מהתובע. לטענתו, הם נהגו בחוסר תום לב מכוון, על מנת ליצור מצג שווא, כך שבאמצעות ניתוק ועבור זמן "רב" (כ-16 חודשים), הם יתחמקו מתשלום דמי התיווך. הנתבע 1 הודה בחתימת הסכמי התיווך, אך כפר בזכות התובע לדמי תיווך, מאחר והינו מכחיש את טענות התובע שהוא הראה בפועל את הנכס לנתבע 2 או לרוכש פוטנציאלי אחר. נתבע זה ניזון, בין היתר, מגרסת הנתבע 2 בנדון. הנתבע 1 דוחה את גרסת הקונספירציה והשיהוי המכוון הנטען על ידי התובע מכל וכל. לטענתו, הנכס עמד ריק כ-4 חודשים ואובדן דמי השכירות וההוצאות שהוא נשא בהן בגין הדירה בתקופה זו, הינם גבוהים מדמי התיווך שהתובע עותר להם. הנתבע 2 טען כי התביעה הינה בעצם ניסיון של התובע לקבלת דמי תיווך, על בסיס טענות עובדתיות ומשפטיות שאין כל קשר בינן לבין המציאות. לטענתו, התובע אכן הראה לו ולרעייתו נכסים צמודי קרקע, אולם הוא מעולם לא הראה לו ולאשתו את הנכס נשוא התביעה, כאשר פרטי הנכס כפי שהם מופיעים על טופס ההזמנה מיום 10/6/09, נוספו לטופס התיווך לטענתו, לאחר שהוא נחתם, וללא ידיעתו. הוא מסתייג מהטענה לקונספירציה או שיהוי מכוון בין הנתבעים שאין לה כל בסיס ראייתי. כמו כן, נטען על ידו כי אף אם תתקבל גרסת התובע, כי פרטי הנכס נשוא התביעה הופיעו בעת החתימה על הסכם התיווך, הרי שהתובע אינו זכאי לדמי תיווך, ככל שהתובע לא שימש בפועל כגורם היעל בביצוע העסקה, ובין היתר, לאור חלוף הזמן הרב והמחיר הסופי שבו נמכר הנכס. ב. דיון והכרעה: זכאות מתווך לקבלת דמיי תיווך מעוגנת כיום בסעיף 14 לחוק המתווכים במקרקעין התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המתווכים), כדלקמן: "14. דמי תיווך - (א) מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה: (1) הוא היה בעל רשיון לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך או שחל עליו, באותה עת, ...; (2) הוא מילא אחר הוראות סעיף 9; (3) הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב...". על מתווך העותר לקבלת דמי תיווך להוכיח שלושה; האחד, כי הינו בעל רישיון בתוקף לעסוק בתיווך במקרקעין; השני, כי נחתמה הזמנה בכתב בהתאם לסעיף 9 לחוק המתווכים ולתקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), התשנ"ו-1997 (להלן: תקנות המתווכים); והשלישי, כי הוא היה "הגורם היעיל" לביצוע העסקה. בטרם אתייחס לעדויות הצדדים, אציין כבר עתה כי הנני רואה את השאלה העיקרית להכרעת תיק זה במחלוקת אודות התנאי השלישי לזכאות, קרי - שאלת היותו של התובע הגורם היעיל בביצוע העסקה, אם לאו. בנושא זה נקבעו מספר קווים מנחים בפסיקה עוד בע"א 2144/91, מוסקוביץ נ' ביר, פ"ד מח(3) 116), (שניתן עוד בטרם חוק המתווכים אך הינו רלבנטי אף היום), בו ציין בית המשפט: "... המבחן הוא מבחן של סיבתיות. אין המתווך יוצא ידי חובתו בעצם הוכחת הסיבתיות העובדתית. אין די בכך שהמתווך הוא גורם מסוים בשרשרת הסיבתית, בבחינת סיבה בלעדיה אין. הדרישה היא לגורם שהוא היעיל. השאלה אימתי פעולת המתווך היא "הגורם היעיל" נגזרת מבחינתה של מערכת העובדות. ... ניתן לציין - בקווים כלליים - מספר גורמים המצביעים על מידת "היעילות" בסיבתיות: (א) מידת הדמיון בין ההצעה המקורית בה היה מעורב המתווך ובין החוזה הסופי. כגון - נשוא הנכס. (ב) הקרבה בתנאי התשלום ושיעורי ההצעה המקורית ובין הגיבוש הסופי של החוזה. (ג) חלוף הזמן בין ההצעה המקורית עד סיום העסקה ... (ד) מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך - היקף מגעים, פגישותיו ושיחותיו עם הצדדים. (ה) קיומו של גורם נוסף, אשר סייע לצדדים בהשגת החוזה, ומידת התערבותו של אותו גורם נוסף. (ו) תשלום ושיעורי דמי תיווך על ידי הצד השני (המוכר או הקונה). (ז) זהות הצדדים המנהלים את המשא ומתן מצביעה על שמירת הזיקה הסיבתית. (ח) הסתמכות הצדדים על ידיעה קודמת של מהלכי המשא ומתן ופעולה שאינה אלא הרמת החבל, מקום בו הושאר, כדי ליצור המשכיות באותו מהלך. מובן, כי רשימת הנסיבות איננה סגורה...". הנני סבורה שאין במכלול חומר הראיות המונח בפניי, כדי להרים את הנטל להוכחת טענת התובע, להיותו הגורם היעיל בעסקה, ומסקנה זו מובילה לקביעה שלא עלה בידי התובע להוכיח את כל יסודות תביעתו הנדרשים. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי הוא הראה את הנכס לנתבע 2 בשני מקרים. פעם אחת בנוכחות השוכרת של הדירה דאז, גב' דיין, ובפעם השנייה ,שעה שביקר עם רעייתו של הנתבע 2 בנוכחות ילדיה של השוכרת (ר' עדותו בעמ' 11 שו' 7-5 לפרו'). הוא העיד כי לאחר ביקורים אלה, הוא לא הראה לנתבע 2 ו/או לרעייתו, נכסים נוספים, כיוון שהנכס ענה על דרישותיהם, ומצא חן בעיניהם והם ביקשו לחשוב, הואיל והם טרם מכרו את דירתם (ר' עדותו בעמ' 11 שו' 31-29 לפרו'). הגב' דיין אישרה בעדותה כי היא שכרה בעבר את הנכס מהנתבע 1, במשך כ-5 שנים ופינתה אותו ביום 14/7/09. היא גם העידה שהיא זוכרת שהתובע אכן הגיע לדירה, מספר פעמים, עם אנשים לביקורים בדירה, "כחודש" לפני פינוי הדירה, אולם היא לא זכרה שהוא הגיע עם הנתבע 2 ו/או רעייתו (ר' עדותה בעמ' 13 שו' 16-13 לפרו'; עמ' 15 שו' 22-21; שו' 29-27 לפרו'). על פי זיכרונה, הפעם הראשונה שהיא פגשה את הנתבע ורעייתו, הייתה במפגש אקראי, לאחר שהם רכשו את הדירה מהנתבע 1 (ר' עדותה בעמ' 13 שו' 26-24 לפרו'). ספק גדול בעיני באם הגב' דיין יכולה לזכור היום, אילו קונים פוטנציאליים בקרו בדירה עם התובע לפני שנים רבות (ב-06/2009), והנני סבורה כי במסגרת עדותה היא מסרה כי הנתבעים לא היו מבין הרוכשים הפוטנציאלים תוך כדי אימוץ גרסתם, ומתוך אהדה כלפיהם. עמדתי זו נתמכת בשוני שבין עדותה לבין הדברים שהיא אמרה לתובע והוקלטו על ידו, שם אמרה כי אינה זוכרת אם כן או לא. מאידך, לא ניתן להיעזר בעדותה, כולל הדברים שהוקלטו, לתמיכה בגרסת התובע. הנתבע 1 טען בעדותו שהוא לא נוכח מעולם במפגש עם התובע ועם הנתבע 2 בנכס, וכן הוא טען שהוא לא נכח במפגש כלשהו בדירה עם התובע ועם רוכשים פוטנציאליים כלשהם (ר' עדותו בעמ' 18 שו' 11-10; שו' 29-28 לפרו'). לטענתו, הוא השכיר את הדירה לאחר שנוכח כי "המכירה לא מתקדמת" ולאחר שפרסם מודעה בלוח "יד 2". הנתבע 1 טען כי בתום תקופת הבלעדיות של התובע, הוא פנה למתווכים אחרים לצורך מכירת הנכס והוא גם פרסם בלוח "יד 2" (ר' עדותו בעמ' 20 שן' 18-16; עמ' 21 שו' 5-4 לפרו'). ביחס לנסיבות יצירת הקשר של הנתבע 2 עמו, בסמוך למועד מכירת הנכס בפועל, ציין הנתבע 1 כי אשתו הייתה אשת הקשר במודעה ב-"יד 2" והיא זו שעדכנה אותו אודות התעניינותה של אשת הנתבע 2 בנכס, תקופה ארוכה ביותר, לאחר 6/2009. רעייתו של הנתבע 2 העידה כי לאחר שהיא ובעלה הכירו את התובע בנסיבות חברתיות, הוא הציע להם שדרוג ברמת חייהם, באמצעות רכישת בית צמוד קרקע, חלף דירתם. באותו מועד חתם הנתבע 2 על טופס הזמנת שירותי התיווך, שעה שכל השורות היו ריקות, והכוונה הייתה כי יוצעו להם בתים צמודי קרקע (ר' עדותה בעמ' 24 שו' 2-1 לפרו'). רעיית הנתבע 2 ציינה עוד כי בתקופה הרבה יותר מאוחרת, לאחר שהיא ומשפחתה חזרו משהות בחו"ל, היא והנתבע 2 החליפו את רעיון לרכישת הבית צמוד קרקע , ברכישת דירת פנטהאוז, ואז הם החלו לחפש דירה, בין היתר, באתר "יד 2". לטענתה, לפני הנסיעה לחו"ל, התובע הספיק להראות להם, מספר בתים צמודי קרקע, אולם הוא לא הראה להם את הדירה נשוא התובענה. היא פגשה את הנתבע 1, לראשונה, בסמוך למועד רכישת הנכס (9/2010), בעקבות מודעותו באתר "יד 2" (ר' עדותה בעמ' 24 שו' 28-27 לפרו'). הנתבע 2 העלה בעדותו גרסה דומה לגרסה שפרטתי דלעיל, שניתנה על ידי רעייתו. התרשמותי מהעדים מובילה למסקנה כי התובע אכן הראה לנתבע 2 את הדירה ב-6/2009, ולדעתי הוא אף הציע לנתבע 2 כבר אז, להסב את קו המחשבה מהצעתו המקורית (לרכישת דירת קרקע), לרכישת דירת פנטהאוז. עדות התובע בנדון הייתה עדיפה בעיני ומהימנה יותר מעדות הנתבע 2. התובע לא הרים את הנטל להוכחת טענתו כי הוא הראה את הדירה גם לאשת הנתבע 2 באותו מועד (6/2009), מאחר ועדות התובע ואשת הנתבע 2 היו שקולות בעיני. עדות הנתבע 1 לפיה התובע לא הפגיש בפועל בינו לבין הנתבע 2 ורעייתו באותו מועד, הייתה עדיפה בעיני על עדות התובע, והתרשמתי כי הנתבע 1 אינו מנסה להתחמק מחוב כלפי התובע, אלא הוא אכן לא הופגש עם הנתבע 2 ואשתו באמצעות התובע, באותו מועד. במבחן המאזן ההסתברותי בין התובע והנתבע 1, מצאתי כי עדות הנתבע 1 בעניין זה , עדיפה. לסיכום, הנני סבורה שמבחן ההסתברות מלמד שהתובע הראה את הדירה לנתבע 2, אולם מידת ההתעניינות שלו (או ליתר דיוק מידת העדר ההתעניינות שלו), נבעה מהחידוש שברעיון לשינוי "קונספציה" מדירת קרקע לדירת פנטהאוז, שטרם חלחל וקרם עור וגידים. מכל מקום, העדר החלטיות מצד הנתבע 2 הוביל לכך שהתובע לא המשיך במאמץ להפגיש בין הנתבע 2 ורעייתו לבין הנתבע 1, באותה עת. כבר ציינתי שלא הוכח שהתובע הראה את הדירה לרעיית הנתבע 2 באותה עת, ואין בידי לקבוע אם הנתבע 2 סיפר לרעייתו על הדירה הספציפית , אם לאו. הכעס הרב העולה מעדות הנתבע 2 ורעייתו המופנה כלפי התובע, אינו במקום לטעמי. התוצאה מלמדת שבסופו של יום ה"חברות" והדרבון שהתובע הפגין כלפי הנתבע 2 ורעייתו, גם אם מתוך רצון לבצע עסקה ולזכות בדמי תיווך, תרמו תרומה לכך שהנתבע 2 ורעייתו אזרו את האומץ, לחשוב באופן מעשי, על שיפור תנאי הדיור שלהם בפועל . הרעיון התחיל בשעה שהתובע הציע להם רכישת דירת קרקע, ואכן נעשו ניסיונות וחיפושים. התובע אף הראה לנתבע 2 את הדירה נשוא התביעה, גם אם באותה עת הנושא לא התפתח, ככל שהנתבע 2 ורעייתו טרם חשבו והחליטו לשנות את ה"תוכנית" ולרכוש פנטהאוז, במקום דירת קרקע וטרם מצאו קונה לדירתם. לאחר כשנה וארבעה חודשים, אשר כללו מן הסתם דיונים פנימיים בין הנתבע 2 ורעייתו, חיפושים נוספים וצעדים למכירת דירתם, רעיית הנתבע 2 פנתה לנתבע 1 בעקבות מודעה בלוח "יד 2". אין ביכולתי, על פי החומר שהוצג בפניי, לקבוע שהיא ידעה או לא ידעה על דירה זו מפי בעלה מלפני זמן רב, על כן לא ניתן לשלול את טענתה כי מבחינתה, מועד זה היה מועד שנודע לה לראשונה על דירה זו. זמן רב לאחר שהנתבע 2 ראה את הדירה, בעקבות פרסום הנתבע 1 באתר "יד 2", נוצר הקשר בין הנתבעים אשר התפתח והבשיל לעסקת המכר ביניהם. הנתבע 1 לא ידע דבר אודות התעניינות הנתבע 2 ורעייתו בדירה, עד לאותו מועד. לאור המסכת העובדתית שקבעתי דלעיל, אגש לבחון את התוצאה המשפטית הנובעת. הצגת נכס, באופן ראשוני ללקוח, הינה תנאי הכרחי, אך אינו תנאי מספיק, בכדי לקבוע שהתובע אכן היה הגורם היעיל בביצוע עסקת המכר. בעניין מוסקוביץ האמור נפסק: "דרישת ההלכה הפסוקה היא, כאמור, כי פעולת המתווך תהא הגורם היעיל להתקשרות החוזית. המבחן הוא מבחן של סיבתיות. אין המתווך יוצא ידי חובתו בעצם הוכחת הסיבתיות העובדתית. אין די בכך שהמתווך הוא גורם מסויים בשרשרת הסיבתית, בבחינת סיבה בלעדיה אין. הדרישה היא לגורם שהוא היעיל." הנני סבורה שעל אף שהוכח על פי מבחן מאזן ההסתברות שהתובע אכן הציג את דירת הנתבע 1 לנתבע 2 ב-6/2009, לא הוכח על פי אותו מבחן של מאזן ההסתברות , שהתובע היה הגורם היעיל בביצוע העסקה. כפי שציינתי דלעיל, מידת ה"אינטנסיביות" של פעולת התיווך לא הייתה גבוהה, על פניה, והתובע מודה כי לבד מהביקורים הנטענים על ידו בדירה (שחלקם כאמור לא הוכחו), לא נערכו כל פגישות נוספות בין הצדדים, המתקיימות מטבע הדברים, בשעה שהצדדים מפגינים רצינות ומסוימות, לצורך גישור על הפערים בין הצדדים בניהול משא ומתן. טענת התובע שהצדדים פעלו יחדיו על מנת ליצור פער זמנים "מלאכותי" בין פעולת התיווך הראשונית של התובע, לבין מועד כריתת העסקה, בכדי להימלט מתשלום דמי תיווך, לא הוכחה ואינה מקובלת עלי. נותרנו על כן עם פער זמנים אמיתי ומשמעותי, ופער שכזה, על פי הפסיקה, יש בו לעיתים רבות, כדי להצביע על ניתוק הקשר הסיבתי בין האקט הראשוני של התובע, לבין העסקה הסופית שנכרתה. וכדברי בית המשפט בעניין מוסקוביץ: "... פער הזמנים עלול להעלות את ההסתברות כי הסיבה לכריתת החוזה הינה סיבה חדשה ואחרת מפעולתו של המתווך בתחילת הדרך." אין מחלוקת שהמחיר שהתובע ציין בשם הנתבע 1, בשעת חתימת הסכם הבלעדיות מיום 12/6/09 היה 2,400,000 ₪, בעוד שלאחר שנה ו-4 חודשים הדירה נמכרה לנתבע 2 במחיר של 1,915,000 ₪, בלבד. פער מחירים זה קיים גם (אם כי בשיעור קטן יותר), ביחס שבין המחיר שצוין בהסכם שירותי התיווך, עליו חתם הנתבע 2. מכל מקום, על פניו, משך הזמן הרב שעבר הוביל את כל אחד מהנתבעים (באופן נפרד ועצמאי), לתובנות חדשות באשר למחיר הקניה/מכירה שהם מוכנים לשלם, כל זאת בנוסף, לעצם שינוי בתפיסת הנתבע 2 ורעייתו , לרכישת הפנטהאוז במקום דירת הקרקע. נתונים אלה מלמדים כי לא די בפעולת התובע ב-6/2009, עת הראה לנתבע 1 את הדירה, להפכו לגורם היעיל, בעסקה שלבסוף נכרתה, והקשר נותק. חיזוק לכל האמור ולעמדת ההגנה, מצאתי גם בעובדה שהמודעה אכן פורסמה על ידי הנתבע 1 בסמוך לפני מכירת הנכס לנתבע 2. נתון זה מחזק את הטענה כי המפגש האמיתי בין הנתבע 1 לנתבע 2 ורעייתו אשר הוביל לעסקה, נוצר בעקבות אותה המודעה שהנתבע 1 פרסם באתר "יד 2", זמן ארוך לאחר ביקור התובע בדירה עם הנתבע 2. מכל האמור, הננו למדים כי לא הוכח הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש בין פעולותיו של התובע לבין כריתת הסכם המכר, ולא הוכח שהתובע היה הגורם היעיל שהביא לביצוע העסקה. פעולתו מ-6/2009 של ביקור בדירה עם הנתבע 2 (הפעולה היחידה שהוכחה דיה), לא קרמה עור וגידים, ולא התפתחה, ולא היא שהביאה לעסקה שבוצעה לאחר כשנה וארבעה חודשים נוספים. ג. סוף - דבר: משלא עלה בידי התובע להרים את הנטל להוכחת תביעתו, דין התביעה להידחות. ניתן להבין לליבו של התובע ולתסכול שהוא חש. על-אף שלא מצאתי בסיס לחשדותיו ל"קונספירציה" שבין הנתבעים, הרי שאיני מאמינה שהנתבע 2 "אינו זוכר" שהוא ראה את הדירה עם התובע. מאחר והנתבע 1 נמצא אמין על ידי ולא מצאתי להטיל דופי בעדות של אשתו של הנתבע 2, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שהנתבע 2 בחר, במודע ,שלא לציין בפני הנתבע 1, ואף באוזניי רעייתו, שהוא בעצם ראה את הדירה ב-6/2009 ,באמצעות ויחד עם התובע. הכחשתו נמשכה לאורך ניהול תיק זה, ואין בהתנהגותו המתוארת אלא להתפרש, לחובתו. התנהגות לא ראויה זו, אין בה כדי לבסס את תאוריית הקונספירציה ואין בה גם כדי להקים את עילת התביעה לדמי תיווך כנגד הנתבעים, בהעדר הוכחת היות התובע "הגורם היעיל" האמיתי, בעסקה. כך בוודאי הם פני הדברים, שעה שחלק מהעדויות שהעדפתי (וראה לעניין זה קביעותיי באשר לעדותו של הנתבע 1), שוללות חלק מגרסתו העובדתית המוצהרת של התובע, עצמו. ציינתי בעל-פה באוזני הצדדים, שראוי היה, כי לפנים משורת הדין יסכימו הנתבעים בנסיבות שתוארו, לשלם לתובע פיצוי מופחת, והתרשמותי שדווקא הנתבע 2 ובא כוחו סירבו לכך בכל תוקף וגררו את אף הנתבע 1 בסירובם, אולם אין בידי בית המשפט הזכות לכפות על צד לנהוג כלפי משנהו, לפנים משורת הדין, ובית המשפט מצווה לפסוק בסופו של יום, על פי המסכת הראייתית שהוכחה, והוראות הדין שבתוקף. התביעה על כן, נדחית. בנסיבות שתוארו, לא מצאתי להטיל צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. מקרקעיןדמי תיווךתיווךעסקת מקרקעין