פינוי מדינה של אדם שאימו הייתה דיירת מוגנת בדירה

תביעה לסילוק יד ופינוי מדירה שבבעלות התובעים, שאימו המנוחה של הנתבע היתה דיירת מוגנת בה ולסעד כספי לדמי שמוש ראויים , לתקופה של 6 חודשים . טענות הצדדים: 2. התובעים טוענים כי הם נאמני ההקדש הרשום בבית הדין הרבני בירושלים (להלן - "ההקדש") וכי הנכס המצוי ברח' דוד ילין 9 בירושלים (להלן-"הנכס") הידוע גם כחלקה 103 בגוש 30066 הוא מנכסי ההקדש ומנוהל על ידם. בנכס, מצויה דירה בת שני חדרים (להלן-"הדירה") אשר אמו המנוחה של הנתבע (להלן-"המנוחה", "הדיירת") היתה דיירת מוגנת בה והתגוררה בה מכוח הסכם שכירות עם הבעלים הקודם של הדירה (נספח ת/2 לכתב התביעה, להלן-"ההסכם") . האם, התגוררה בדירה בגפה עד מועד פטירתה בחודש אוגוסט 2010 או בסמוך לכך. 3. לטענת התובעים, הנתבע לא התגורר בדירה בתקופה של שישה חודשים עובר לפטירת אמו ופלש אליה עם פטירתה. משכך, לא קנה לו הנתבע מעמד של דייר מוגן בדירה מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר ועליו לסלק את ידו מהדירה ולהחזירה לידיהם. על הנתבע לשלם דמי שימוש ראויים בסך של 3,000 ₪ לחודש לתקופה של שישה חודשים החל מחלוף חודש ממועד פטירת המנוחה. זאת הואיל והם הירשו לנתבע לגור בדירה במשך 30 ימים מיום הפטירה ובגין אותה תקופה, אינם דורשים דמי שכירות ממנו. התובעים בקשו שתינתן להם רשות לפצול סעדים על מנת להגיש תביעה כספית לדמי שכירות עד מועד פינוי הדירה ובגין נזקי הדירה ככל שיתגלו עם מסירתה לידיהם. 4. הנתבע טען להיעדר יריבות עם התובעים. התובעים אינם חתומים על הסכם השכירות ובנסח לא נירשמה הבעלות של ההקדש בדירה (נספח ת/1 לכתב התביעה) כי אם נירשמה הערת אזהרה בלבד לגבי ההקדש על פי צו בית משפט, מה שלא מקנה להקדש זכות כבעלים (סעיף 3לכתב ההגנה). לגוף התביעה טען הנתבע כי התגורר בדירה בילדותו וחזר והתגורר בה דרך קבע לאחר שנפרד מאשתו , החל מחודש ספטמבר 2009 ואילך (סעיף 4.א. לכתב ההגנה). לדבריו, הוא התגורר בדירה גם בשנה שקדמה לספטמבר 09' אך לאור ניסיונותיו להביא לשלום בית הוא התגורר בדירה עם אימו לסירוגין. שכן, באותה תקופה הוא לן מס' לילות בשבוע בדירת המשפחה בקריית אונו (להלן-"דירת המשפחה") עם אשתו וילדיו. לאור מגוריו ברציפות בדירה החל מחודש ספטמבר 2009 ואילך (סעיפים 4 ה. ו-ו. ו-6.ד. לכתב ההגנה) ובהיעדר דירה אחרת למגוריו, הוא הפך להיות דייר מוגן בדירה ממועד פטירתה של אימו ביום 22.7.10 מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר (סעיף 6. לכתב ההגנה). הנתבע הוסיף וטען כי לבקשת אימו, שרצתה להבטיח את שהותו בדירה הוא פנה לב"כ התובעים לפני פטירת האם, על מנת להעביר את ההסכם על שמו למרות בריאותה הטובה של אימו , אך נידחה. דיון ומסקנות: המסגרת הנורמטיבית: 5. המחלוקת היא בעיקרה אם הנתבע הפך להיות דייר מוגן במושכר עם פטירת אימו המנוחה בסוף חודש יולי 2010 . סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]התשל"ב-1972 (להלן-"החוק") קובע: "באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים ובאין ילדים- קרוביו האחרים , כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו , ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". בהתאם לכך על מנת שקרובו של דייר , בעניינינו בנה של הדיירת, יזכה למעמד של דייר מוגן עליו למלא אחר שני תנאים מצטברים. האחד, מגוריו בדירה במשך שישה חודשים עובר לפטירת אימו והשני, כי בזמן פטירתה לא היתה לו דירה אחרת למגוריו (ע"א 1711/98 דוד שפי נ' עיזבון המנוחה שושנה שדז'נסקי ז"ל 7.2.00). 6. חוק הגנת הדייר, נחקק כחוק סוציאלי לאור התכלית שעמדה בבסיסו להעניק הגנה לשוכר חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג לו קורת גג (ע"א 3295/94 פרמינגר נ. תור ואח', פ"ד נ (5) 118,111). סעיף 20 (ב) לחוק, בא להרחיב את מעגל הזכאים למעמד של דייר מוגן על מנת שקרוביו של דייר, לא ימצאו עצמם ללא קורת גג לאחר פטירתו (רע"א 264/85 אלון הברפלד נ' ברוך גנקין ואח' , פ"ד לט(2)442 ; ע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון , פ"ד כה2) 717, 723-724). בחלוף השנים ממועד בו תחילת החוק, מגמת הפסיקה היא לצמצם ולהגביל את תחולתו בהתאם להגנה החוקתית על קניינו של אדם שעוגנה בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן לאור המציאות הכלכלית והחברתית שהשתנתה ברבות הימים (רע"א 90641/11 עוזי קיסלביץ נ. הנסי פרופרטיס לימיטד , סעיף יד. לפסק הדין של השופט א' רובינשטיין; רע"א 2701/95 כנען נ' גזאוי , פ"ד נג(3) 151, 166; רע"א 9360106 וינבך נ' האוניברסיטה העברית בירושלים [ ] ע"א 4133,4100/97 רינדר נ' ויזלטיר , פ"ד נב(4)580 ). 7. בהתאם לאמור בחנתי את המסכת העובדתית. אין מחלוקת כי המנוחה היתה דיירת מוגנת מכוח הסכם שנחתם בינה ובין הבעלים הרשומים בדירה (נספח ת/2 לכתב התביעה) יצחק ובת שבע קוקיה בשם ילידהם הקטינים. בתצהירה של העדה ציפי תוסייה - כהן מטעם התובעים נאמר כי היא משמשת כמנהלת בחברת ניהול ואחזקות האחראית לניהול נכסי ההקדש, שרכש את הדירה המצויה בנכס המנוהל ע"י ההקדש (סעיפים 1-5 לתצהירה). הנתבע לא טען בכתב ההגנה כנגד היות התובעים נאמני ההקדש כי אם בשאלת זכותו של ההקדש בנכס. העדה צ' תוסיה- כהן לא נחקרה בשאלת רכישת הדירה ע"י ההקדש ובשאלת זכותם של התובעים כנאמני ההקדש ולא נסתרה טענתה, על ניהול הנכס והדירה באמצעותה, כמנהלת חברת האחזקות של הנכס מטעם ההקדש. עיון בנסח הרישום בלשכת רישום המקרקעין מלמד כי נירשמה בעלותם של נאמני ההקדש הרב שלמה עמר והרב אברהם אלמליח בחלקים בדירה ביום 22/11/06 ( על רישום בעלות ראו ברע"א 6140/96 חי אליהו נ' זבולון קורט ואח'[ ] ). כמו כן, נרשמה הערת אזהרה על הנכס בשלמותו לטובת ההקדש ביום 22/11/06 על פי צו שניתן בבית הדין הרבני האיזורי בירושלים. 8. סעיף 1 לחוק קובע כי בעל בית הוא : "מי שהשכיר נכס בשכירות ראשית , בין שהוא בעלו של הנכס ובין שאינו בעלו , לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור" (ראו ע"א 174/62 משה מורי נ' גבריאל מאירי, פ"ד טז(3)). בעניינינו כאמור, לא ניסתרה טענת התובעים בדבר רכישת הנכס והדירה בכללה ע"י ההקדש והוכח כי ההקדש נכנס בנעליו של הבעלים הקודם, בין אם כבעל בית ובין אם כמשכיר. שכן, המנוחה הכירה בהקדש כאחראי לדירה. פניותיה בנוגע לדירה ובדומה לה , פניותיו של הנתבע היו לעדה צ' תוסייה - כהן האחראית לניהול הנכס או לב"כ ההקדש (ראו קבלות לשכר דירה מההקדש נספח ת/2 לתצהירה של ציפי תוסיה - כהן ובחתימת העדה; פניותיו של הנתבע לב"כ ההקדש ולחברת האחזקות שניהלה את ההקדש נספחים ת/3 , ת/4 , ת/5 לתצהיר העדה וסעיפים 6-11 לתצהיר). בנסבות אלו, דין טענת הנתבע להיעדר יריבות עם התובעים להידחות. 9. מתצהירה של העדה צ' תוסיה- כהן ומחקירתה עולה כי היא טיפלה באחזקה של הנכס ובכלל זה בביצוע תיקונים וסיוד והיתה בקשר עם המנוחה במשך שנים, בקבלת דמי השכירות ממנה. המנוחה ביקרה במשרדה והעדה , אף ביקרה בדירה מס' פעמים והיתה בקשר טלפוני עם המנוחה (עמ' 3 לפרוטוקול). 10. העדה תוסיה - כהן אמרה בתצהירה כי למיטב ידיעתה הדיירת גרה בדירה בגפה וכי הנתבע לא התגורר עימה בדירה (סעיפים 12-13). בחקירתה אמרה כי היא ביקרה בדירה גם בשנה בה נפטרה הדיירת אשר הראתה לה את הדירה (עמ' 3 שורות 29-33). היא ראתה את חדרה של הדיירת , בו היתה מיטה וראתה גם ספה בסלון (עמ' 4 שורה 10). המנוחה לא אמרה לה בביקור או במועד אחר בשיחות שהיו ביניהן, כי הנתבע מתגורר עימה בדירה. לא זכור לה שראתה חדר נוסף בדירה ובהמשך חקירתה אמרה כי יש הול כניסה ולא סלון, אך לא חזרה בה מדבריה על כך שמצויה בדירה גם ספה (עמ' 4 שורה 15). מעיון בהסכם עולה כי הדירה בת שני חדרים, מטבח ונוחיות (במבוא להסכם) באופן המתיישב עם עדותו של איתן שמיר לפיה בדירה יש שני חדרים. סלון , חדר שינה וכן מטבח (עמ' 20 שורות 7-12). מכאן אני למדה כי היתה אפשרות לינה של הנתבע בדירה , בספה שהיתה מצוייה בה ואין נפקא מינא , אם הונחה בסלון או בהול. 11. שמעתי את העדויות מטעם הנתבע על מגוריו בדירה ובחנתי את המסמכים שצורפו לתצהירו המשליכים על שאלת מגוריו בה החל מספטמבר 2009 ואילך ובשאלת קיומה של דירה אחרת למגוריו. הנתבע העיד כי הוא פרוד מאשתו ולא גרוש ואמר כי לא התגורר בדירת המשפחה בקרית אונו בשנת 2008 כי אם מיכל (אשתו-מ.ל.) והילדים גרו שם. לדבריו, הוא התגורר בדירת אמו ברח' דוד ילין כבר מספטמבר 2006 (עמ' 14 שורות 1-3). ניתן כנגדו צו הרחקה שהביא להרחקתו מדירת המשפחה עם מעצרו לאור תלונתה של אשתו כנגדו ביום 15.9.06 ובהגישה תביעה למזונות ומדור (עמ' 14 שורות 8-9 ). בחקירתו על מגוריו בדירת המשפחה מס' ימים בשבוע גם לאחר שהוצא צו ההרחקה הכחיש זאת ואמר כי הוא רק ביקר את ילדיו כדי שאשתו "לא תקבל בעלות ומשמורת על הילדים". לדבריו, הוא עשה כל דבר בנוגע לילדים כדי שלא ישתמע כי הוא נוהג באלימות כלפי ילדיו (עמ' 16 שורות 35-37). 12. הנתבע לא הציג את צו ההרחקה מספטמבר 2009 כי אם אישור הגשת תלונה של אשתו מיום 5/9/06 (עמ' 25 לנספחים לתצהירו) וכן את הבקשה למתן הצו מיום 17/906 (עמ' 20 -24 לנספחים לתצהירו). בהודעתה של מיכל שמר במשטרה מיום 29.10.06 היא אמרה כי ביקשה מבית משפט לענייני משפחה להאריך את תוקפו של צו ההרחקה והצו הוארך עד ליום 28.9.06 . לדבריה, הנתבע ביקש והתחנן לחזור לביתם והיא הסכימה לכך בבית משפט לענייני משפחה בתנאי שהוא ילך לטיפול והנתבע, ביקש שילכו לטיפול זוגי (שורות 2-7 לעמ' 1 בנספחים לתצהיר הנתבע). מיכל שמיר הוסיפה ואמרה בהודעתה במשטרה : "מאז המקרה לא היה שום דבר והוא באמת לשקם את עצמו". לשאלה אם ממועד חזרתו הביתה הוא איים עליה או על הילדה השיבה שלא עשה שום דבר ומתייחס מאוד יפה לילדה (שורות 11-13 בעמ' 1 לנספח לתצהירו של הנתבע). הנתבע אמר בהודעתו במשטרה מיום 26/10/06 כי בית משפט לענייני משפחה ביטל את צו ההגנה וצו ההרחקה וקבע שהוא יחזור לבית באופן מיידי ושהם יתחילו בטיפול. לדבריו, הם הולכים לטיפול ומסתדרים מצוין (שורות 1-4 ו- 52-54 עמ' 6 לנספח לתצהירו). כך גם עולה מבקשתו של הנתבע מיום 19.9.06 לביטול צו הגנה שבית משפט לענייני משפחה נעתר לה לדבריו ולדברי אשתו, עמ' 14 לנספח לתצהירו). עדותו של הנתבע על מגוריו בבית אימו כבר מספטמבר 2006 ועל מניעה ממגוריו בדירת המשפחה, אינה מתיישבת עם ההודעות במשטרה ועם ביטול צו ההרחקה שהוצא בשנת 2006 לפי בקשתו ובהסכמת אשתו כמובא לעיל. 13. הנתבע, לא הציג בתמיכה לתצהירו ועדותו (או במסגרת גילוי מסמכים) צו הרחקה שהוצא כנגדו בבית משפט לענייני משפחה או צו שניתן שניתן לבקשת המשטרה, לתקופה מאוחרת לשנת 2006. בעדותו אמר לראשונה כי קיימת מניעה מהצגת צווי הרחקה המאוחרים לצו שניתן בשנת 2006 . לא השתכנעתי מעדותו כי קיימת מניעה מהצגת הצו בפרט בשעה שאין חיסיון מפניו של צווים שניתנו, ככל שניתנו, כנגדו. הנתבע, טען כי הפרקליטות מנעה ממנו לצלם את הצו מבלי שתמך זאת במכתב סירוב מהפרקליטות או במכתבים שלו בנדון לפרקליטות (עמ' 18 שורות 9-10 וסעיף 7 בעמ' 29 לנספחים לתצהירו ). 14. אשתו של הנתבע , הגישה תביעה לבית משפט לענייני משפחה בשנת 2011 למזונות מדור ודמי טיפול (עמ' 28-33 בנספחים לתצהירו של הנתבע , להלן-"תביעת האישה"). בכתב התביעה, תוארו היחסים בין בני הזוג במרוצת השנים משנת 2006 ואילך ופורטו הליכים קודמים שהתנהלו ביניהם ובכלל זה תביעה קודמת שהגישה נגדו וצו ההרחקה שניתן לבקשתה בשנת 2006 ובוטל ביום 28.9.06 (סעיפים 5-7 לתביעת האישה). בתביעתה, תואר אירוע אלימות מילולית של הנתבע לפי טענתה שארע כחודשיים לפני הגשת התביעה ולאחריו, הגישה האישה תלונה למשטרה כנגדו (סעיפים 11-12 לתביעת האישה). ככל שהיה צו הרחקה או צו מניעה מבית משפט לענייני משפחה לפיו נמנע מהנתבע להתגורר בדירת המשפחה בתקופה שלאחר פקיעת צו ההרחקה משנת 2006 ועד מועד הגשת תביעה האישה, חזקה על האישה שהיתה מפרטת זאת בתביעתה על מנת לתמוך בבקשתה למתן הסעדים כאמור. היעדר טענה על צווי הרחקה מאוחרים לצו שבוטל כאמור, יש גם בכך כדי ללמד כי לא היתה מניעה חוקית או אחרת ממגורי הנתבע בדירת המשפחה. 15. בתביעת האישה (שנתמכה בתצהירה מיום 20.6.11 עמ' 33 לנספח לתצהירו של הנתבע) נאמר בסעיף 13: "במהלך חודש יוני 2011 עזב הנתבע את הדירה השכורה (דירת המשפחה- מ.ל.) ועבר להתגורר בירושלים בדירת הוריו . כיום הנתבע מגיע לדירה כ-4 פעמים בשבוע ולפעמים גם בסופי שבוע". בשונה מכך נאמר בתצהירה של מיכל שמיר שהוגש מטעם הנתבע . לגרסתה בתצהירה , הנתבע גר בדירת המנוחה מאז הפירוד ביניהם שהיה כבר בתחילת שנת 2007 או בסמוך לכך (סעיפים 2 ו-6 לתצהיר), למעט ניסיון של מס' ימים יולי -אוגוסט 2009 להביא לשלום בית ביניהם (סעיף 4 לתצהירה). העדה וכך גם הנתבע בתצהירו, לא תמכו את תצהיריהם במסמכים או בהחלטות של בית משפט לענייני משפחה , בית דין רבני או בדו"חות של יחידת הסיוע של בית משפט לעיניני משפחה אליה הופנו לטיפול (ראו ההודעות במשטרה; סעיף 5 לתביעת האישה ועדותה של מיכל שמיר בעמ' 24 שורה 11) כמו גם, דו"ח של מטפל אחר על מנת להוכיח כי הם חיו בנפרד משנת 2007 ואילך . 16. לא השתכנעתי מעדותה של מיכל שמיר כי הנתבע לא חזר לגור עם המשפחה בדירתם בשנת 2006 או משנת 2007 ואילך. העדה אמרה בחקירתה כי האמור בסעיף 13 לתביעתה נכון ובאותה נשימה , סתרה עצמה ואמרה כי "הוא לא היה בדירה (דירת המשפחה- מ.ל.) מראש" (עמ' 24 שורה 25) מבלי שנקבה , מהו המועד בו עזב הנתבע לשיטתה את הדירה. כל זאת, בסתירה לטענותיה בתביעתה ובתצהיר שהוגש בתמיכה לה לפיהם הנתבע עזב את דירת המשפחה רק ביוני 2011 (עמ' 24 שורה 13). משעומתה העדה עם האמור בתביעתה אמרה כי הנתבע עזב סופית את הדירה ביוני 2011 (עמ' 24 שורות 27-29). לעזיבה סופית , במובחן מעזיבה, לא ניתן ביטוי בתביעתה כנגד הנתבע. בחקירה חוזרת אמרה העדה כי היו לנתבע דברים בדירתם אך הוא לא גר בה (עמ' 25 שורות 9-10). אם אכן הנתבע כגרסת העדה בפני, עזב את דירת המשפחה כבר בשנת 2007 אין ליישב את הימנעותה מלהצהיר על כך במסגרצת תביעתה וחשוב מכך, על הפירוד ביניהם למשך 5 שנים עובר להגשת התיעתה. מה גם, שבתביעתה טענה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הנתבע עזב את דירתם לאחר שהיא התלוננה על אירוע מחודש אפריל 2011 של אלימות מילולית שלו כנגד בתה, בתלונתה בחודש יוני 2011 , שהביאה להרחקתו מדירתם ולמעבר שלו לדירת אימו. 17. לאור הסתירות בעדותה של העדה שמיר והיעדר קוהרנטיות בין גרסתה בפני ובין גרסתה בתביעתה בבית משפט לענייני משפחה ובהיותה בעלת אינטרס להבטיח את הרחקת הנתבע באופן קבוע מדירתם בה היא מתגוררת עם ילדיהם (כאמור בתביעתה) , לא השתכנעתי מעדותה כי הנתבע התגורר בבית אימו ולא בדירתם, משנת 2006 או 2007 ואילך. 18. הנתבע, ניסה גם הוא ליישב את גרסתה של אשתו בסעיף 13 לתביעתה עם גרסתו בכתב ההגנה . לדבריו, יש להבחין בין מגורים ובין ביקורים בדירת המשפחה באומרו: "אף אחד לא אומר שלא באתי לגור. ביקרתי את הילדים" והיפנה לסעיפים 15 ו-16 לתביעת האישה , בהם התבקש צו מניעה כנגדו ( עמ' 17 שורה 30 ו-33). לא השתנעתי מעדותו זו שאינה מתיישבת עם טענותיה של אישתו בתביעתה ובצורך להוצאת צו הרחקה ומבלי לציין את דבר מגוריו בדירת המנוחה כבר משנת 2007 ואילך. בהמשך חקירתו אמר הנתבע כי הוא הבטיח שהוא לא יחזור לדירתם (עמ' 18 שורה 5) וכי בשנת 2011 אשתו הגישה את תביעתה "כי בכל זאת הגעתי והייתי עם הילדים והיא העיפה אותי שוב, עם אלימות ומזונות" (עמ' 18 שורות 32-33). לאור האמור ובשים לב לסתירות בגרסתו של הנתבע, נדחית טענתו לפיה הוא נפרד מאשתו כבר בשנת 2007 ובדבר המעבר שלו לדירת אימו ומגוריו בו מאותו מועד ועד יום פטירתה. 19. שמעתי את עדותו של מר רחמים כהן, שהמספרה שבבעלותו נמצאת בקומת קרקע בנכס (עמ' 5 שורה 27 , סעיף 1 לתצהירו) ומקום מגוריו בבבית המצוי מול המספרה, ברח' דוד ילין 4 (סעיף 2 לתצהירו). העד לא נקב גם הוא בתצהירו מהו המועד בו החל הנתבע להתגורר בדירת המנוחה כי אם אמר: "מזה מספר שנים גר מר דן שמיר בדירת משפחת שמיר . הוא גר עם אימו ז"ל ולאחר פטירתה הוא ממשיך לגור בה"(סעיף 5 לתצהירו). העד לא העיד על ביקוריו בדירה . לדבריו הוא שקוע בלימוד תלמוד בהיותו במספרה, אליה הוא מגיע בשעה 11:00 ולא יכול לראות מי נכנס ובא לנכס שהכניסה אליו, איננה מכיוון רח' דוד ילין (עמ' 5 שורות 31-33). לא היה בידי העד להוכיח באילו שעות נוהג הנתבע לצאת מהנכס בשעות הבוקר ומתי הוא שב אליו בשעות הערב (עמ' 6 שורות 25-28) והוא לא רואה אותו בשכונה וגם לא מידי יום בבוקר ובערב (עמ' 7 שורות 13 ו-17 ) אך גם לא רואה שכנים אחרים למידי יום. לדברי העד, הנתבע אמר לו שהוא פרוד מאשתו (עמ' 6 שורה 32) והוא עצמו, לא ראה את הנתבע מעביר את חפציו האישיים לדירה. בהמשך עדותו אמר כי ראה את הנתבע לוקח חפצים ותיקים מרכבו (עמ' 7 שורות 20 ו-23). מעדותו של העד, למדתי כי הוא מכיר אמנם את הנתבע וראה אותו מגיע לנכס אך מבלי שהיה בעדותו כדי להוכיח כי הנתבע גר ברציפות בדירת המנוחה מס' שנים ובתקופה הרלוונטית לתביעה. 20. שכן שגר בנכס, מר שישפורטיס העיד כי לאחר פטירתו של אביו של הנתבע הוא פנה לאמו ולאחיו של הנתבע איתן, כדי שיתאפשר לו לעלות לגג הנכס אשר המעבר אליו הוא דרך הדירה (עמ' 9 שורה 28). מעדותו כעולה כי פנייתו היתה למי מבני המשפחה שהוא פגש או פנה אליו באקראי . ככל שהאמא לא היתה שם והנתבע היה שם, הוא היה מתקשר אליו על מנת לתאם את עלייתו לגג (עמ' 10 שורות 29-31) . עדותו של העד על מגוריו של הנתבע בדירה היא עדות שמיעה, בהתבסס על דברי רעייתו (עמ' 9 שורה 24 ). לדבריו, אין בידו לראות מדירתו את הנתבע ביציאתו ובכניסתו לדירה או לנכס (עמ' 9 שורות 14-20). לאור האמור, אין בעדותו של העד שישפורטיס כדי להוכיח כי הנתבע התגורר בדירה ברציפות כי אם על פגישות מזדמנות איתו בנכס. 21. אוסיף כי אין ברישום כתובתו של הנתבע בדירה בבנק לצורך קבלת דפי חשבון הבנק ובכתובתו בדירה לקבלת חשבון פלאפון ותלושי שכר (עמ' 40-51 בנספח לתצהירו) כדי ללמד על מגוריו בדירה. מתביעת האישה עולה כי הנתבע לא מסר לה על גובה שכרו והכנסותיו וכי היתה הפרדה בחשבונותיהם בבנק (סעיפים 20-21 לתביעת האישה). הדברים מתיישבים עם התנהגותו של הנתבע, שנמנע מלקבל דברי דואר שיעידו על הכנסותיו והוצאותיו כי אם לדירת אימו ולא לדירת המשפחה ואין בכך משום ראייה למגוריו בדירה ( ראו גם עדותו על שינוי כתובת במשרד הפנים לאחר פטירת אימו בעמ' 18 שורות 21-23). 22. סיכומם של דברים לאחר בחינת העדויות והראיות כמובא לעיל, לא הוכח דבר מגוריו בדירה בתקופה רצופה של שישה חודשים עובר לפטירת אימו ז"ל. כך גם, לא הוכח כי היתה מניעה ממגוריו של הנתבע בדירת המשפחה. המבחן לשאלת קיומה של "דירה אחרת" הוא בקיומה של מניעה חוקית. לפי הלכה בפסוקה, המבחן הוא מבחן אובייקטיבי בדבר קיומה של מניעה במועד פטירת הדייר ובמשך שישה חודשים עובר לאותו מועד (ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד , פ"ד לא(2) 99, 105-106; ע"א (י-ם) 11498/07 שרה מזרחי ורח' נ' דוד כהן 6.4.08 בסעיפים 9-12 לפסק הדין; ע"א (חיפה) 4511/97 קוסא נ' עיזבון המנוח נג'מא מרינא ). יתירה מכך, הוכח כי הנתבע התגורר עם משפחתו בדירתם וכי היה לו אינטרס לגור עם ילדיו ולגדל אותם (כאמור בסעיף 11 לעיל) ואף עלה בידו להביא לביטול צו ההרחקה כנגדו, מבלי שהוכיח כי היה פרוד מאשתו וכי היה צו הרחקה בתוקף כנגדו בתקופה הרלוונטית לתביעה ולהוכחת זכותו כדייר מוגן בדירה. 23 . לפיכך אני קובעת כי לא קמה לנתבע זכות כדייר מוגן בדירה מכוח סעיף 20 (ב)לחוק הגנת הדייר ודין התביעה לפינוי וסילוק יד , להתקבל. דמי שימוש ראויים: 24. התובעים טענו כי דמי שימוש ראויים המגיעים בגין השימוש בדירה הם בסך של 3,000 ₪ לחודש. זאת בהסתמכם על גובה דמי שכירות של דירה בגודל כמעט זהה לדירה המצוייה בנכס אך בקומה נמוכה ממנה העומדים ע"ס של של 3,600 ₪ לחודש (סעיף 14 לתצהירה של ציפי תוסיה - כהן וסיפא של סעיף 1 לסיכמי התובעים). העדה, לא נחקרה על האמור בתצהירה בדבר היותה מתווכת ובעלת רישיון תיווך ולא נסתרה טענתה בדבר גובה דמי השכירות הנגבים על ידה עבור דירה אחרת בנכס, בהיותה מנהלת הנכס מטעם חב' האחזקות כמובא לעיל. הנתבע, הכחיש את גובה דמי השכירות אך לא הגיש ראייה מטעמו על מנת להוכיח מה הם דמי השימוש הראויים ולא טען בסיכומיו כנגד דמי השימוש הראויים ושיעורם. 25. בנסיבות אלו , אני מחייבת את הנתבע בתשלום דמי שימוש לתובעים בסך של 3,000 ₪ לחודש לתקופה של שישה חודשים , בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. 26. ניתנת רשות לתובעים לפיצול סעדים בתביעה לתביעה כספית בגין השימוש בדירה ממועד הגשת התביעה ועד מועד הפינוי בפועל. 27. אני דוחה את מועד הפינוי של הדירה לתקופה של 45 יום מהיום לאור טענתו של הנתבע על מגוריו בדירה כיום ועל מנת שתהיה בידו שהות לפנותה. 28. אני מחייבת את הנתבע בהוצאות וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינוי