נפילה במהלך יציאה מהרכב בחזרה מהעבודה

לטענתו, פגיעתו אירעה עת יצא מן הרכב ונפל בעת שחזר מן העבודה ועל כן הגיש תביעתו בהתאם לחוק. התובע מנהל עסק לשירותי הסעה ומשמש אף נהג בעסק. לתובע נגרם שבר בכף יד שמאל. מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' דוד סגל, סבר כי לתובע נותרה נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה של שישה שבועות מקרות התאונה ובשיעור 20% למשך שלושה שבועות נוספים. המומחה סבר כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בעקבות התאונה. איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו. הנתבעת מבקשת כי בית המשפט ידחה את התביעה, באשר לטענתה, עצם התרחשותה של תאונת דרכים מוטל בספק, נוכח היות התובע העד היחיד להתרחשות האירוע ועדותו הבלתי מהימנה בעניין זה בבית המשפט. לחילופין טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה, משום שמדובר היה בתאונה שגרמה נזק קל ביותר שלא הותיר כל מגבלה ועל כן הפיצוי בגינה נבלע בתגמולי המל"ל. האם "תאונת דרכים" - טענות הצדדים לטענת הנתבעת, התובע לא זכר פרטים אלמנטאריים לגבי האירוע. לא זכר היכן חנה עם רכבו, לא זכר אם דומם את מנוע הרכב אם לאו, העיד תחילה כי האירוע היה בחורף ובלילה, אחר כך הוסבה תשומת ליבו כי האירוע היה ביוני בבוקר. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע טרח להדגיש כי לא סיפר על האירוע לאיש, כשהדבר נועד אך לתרץ את העובדה כי איש לא ידע על התאונה. התובע טען כי העסיק נהג במקומו כשהיה באי כושר, אולם לא הביא את הנהג לעדות ואף לא זכר את שמו. על כן לטענת הנתבעת, מדובר בעדות יחידה של התובע עצמו, כשתעודת חדר המיון והעדות במשטרה אינן יכולות לחזק אותה, בהיותן עדויות נוספות מפיו ועל כן יש לדחות גרסתו כי נפילתו אירעה עת יצא מן הרכב. הנתבעת צירפה בהסכמת התובע דו"ח חוקר בנוגע לאירוע (נ/2), לטענתה, עולה מן הדו"ח, כי אנשים קרובים מאוד לתובע לא ידעו כלל על התרחשות התאונה. עוד עלה מדו"ח החוקר כי הנהג שהתובע העסיק במקומו לכאורה, הועסק על ידו גם בעבר, כלומר לא החל לעבוד אצלו בעקבות התאונה. התובע מצידו טוען כי לאחר התרחשות האירוע, סבר כי מדובר בפגיעה קלה שתחלוף ועל כן לא ניגש מיד לחדר המיון ורק לאחר מכן משהכאבים לא חלפו לקחה אותו אשתו לחדר המיון. בכך הסביר התובע גם את העובדה כי לא רבים ידעו על התרחשות התאונה. האם "תאונת דרכים" - הכרעה צודקת הנתבעת כשטוענת כי עדותו של התובע בבית המשפט, לא הייתה מרשימה ביותר. למעט לגבי אופן נפילתו, לטענתו, עת חולצתו נתפסה ברכב (בידית מושב הנהג) והוא עצר עצמו עם ידו השמאלית, לא זכר התובע דבר לגבי התאונה. התובע העיד תחילה: "כיביתי את האוטו והיה חורף" (ע' 2 ש' 8,9), למרות שהאירוע כאמור לעיל היה ביוני. לאחר מכן העיד: "זה היה לפני 4 שנים ולא זוכר אם כיביתי או לא כיביתי... במכונית טורבו אתה גומר עבודה... ולא מכבה מהר את האוטו..." (ע' 2 ש' 19,21,22). אחר כך העיד: "לא יודע אם מישהו ראה אותי. זה לא היה בלילה" (ע' 3 ש' 1) - כשכפי שמציינת הנתבעת, האמור היה בשאלה. כשנשאל איפה חנה השיב: "לא זוכר בדיוק איפה זה היה.. אני חושב שגרתי בדירה..." (ע' 3 ש' 5,7). כשנשאל לגבי העסקת הנהג החלופי בעבר השיב: "לפני 4 שנים אני באמת לא זוכר מי נהג..." (ע' 7 ש' 11). אני סבורה כי הטעם העיקרי לעדות זאת של התובע, היה שלא זכר את האירועים משנת 2009 ולא התכונן לדיון, כפי שהוא עצמו העיד ("... אני באתי לפה אתמול ידעתי שאני צריך להגיע לפה, אתמול הוא התקשר אלי ואמר לי שאני צריך להגיע לפה..." ע' 6 ש' 16,17). אני סבורה כך, משום שהתובע לא זכר נתונים אשר לא ניסה כלל להסתיר כשהגיש תביעתו, או שלא היה טעם שינסה להסתיר. כך למשל, לא זכר אם בעת התרחשות התאונה גר בבית דירות או בבית צמוד קרקע והסביר כי אחת הסיבות שעבר לבית צמוד קרקע הייתה בעיית החניה (ע' 3 ש' 9). אין לתובע טעם טוב לא לגלות אם גר בבניין או בבית פרטי בעת התרחשות התאונה. כך גם לגבי אותו נהג שהתובע העסיק לכאורה במקומו בעת שהיה באי כושר. התובע אכן לא זכר את שם הנהג ולכאורה נראה כי בכך הוא מנסה למנוע מן הצד השני אפשרות לבדוק נתונים. אולם, כידוע היטב לנתבעת, התובע מסר את שם הנהג בכתב התביעה ואף צירף תלוש שכר שלו והחוקר מטעם הנתבעת אף שוחח עם אותו נהג. על כן, העובדה שהתובע לא זכר אם האירוע היה בקיץ או בחורף, ביום או בלילה, איננה מעידה על כך שהאירוע לא היה. מעבר לכך אציין, כי נראה כי אין מחלוקת על עצם התרחשות של תאונה כלשהי בגינה התובע הגיע לחדר המיון ביום הנטען בשעת ערב ואובחן כסובל משבר בשורש כף ידו השמאלית. השאלה היחידה היא, אם הנפילה של התובע אירעה בעת שיצא מרכבו ובכך נכנסת לגדר תאונת דרכים, או שמא השבר ביד שמאל נגרם בדרך אחרת. טוענת הנתבעת כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין ועל כן אין מקום לקבוע על פיה כי אכן אירעה תאונת דרכים. לטענת הנתבעת, במסמך מחדר המיון ביום האירוע, מצוין כי מדובר בתאונת עבודה ולא מצוין כי מדובר בתאונת דרכים. בעניין זה נחקר התובע והשיב: "זה היא מילאה את זה, היא לא שאלה אותי גם." (ע' 3 ש' 18). בהקשר זה אציין, כי למי שאינו משפטן, לא בהכרח ברור, כי נפילה בעת יציאה מרכב נופלת בהגדרת "תאונת דרכים" על פי החוק ועל כן אינני סבורה כי אי ציון תאונת דרכים ביום האירוע, פועלת כנגד גרסת התובע, גם אם איננה מחזקת אותה. בנוסף, טוענת הנתבעת, כי גם אילו היה רשום כי מדובר בתאונת דרכים, הרי שזו עדות מפי התובע עצמו ואין בכוחה לחזק עדותו היחידה. לטענת הנתבעת, מפליא הדבר כי איש ממיודעיו של התובע לא שמע על תאונת הדרכים והדבר בא לידי ביטוי בכך שהוא לא הביא עדים מטעמו לעצם התרחשותה וגם בדו"ח החוקר אשר צורף כראיה לתיק זה, על פיו אפילו גיסו של התובע לא שמע על אירוע תאונת הדרכים. בהקשר זה אציין, כי לא מדובר היה בתאונת דרכים "קלאסית" וכמו שהנתבעת עצמה טוענת, נפילה כזו המסתיימת בשבר בשורש כף היד, יכולה להיגרם בנסיבות שונות. על כן, ייתכן והתובע לא סיפר כי אירעה לו "תאונת דרכים". אינני סבורה כי הדבר שולל את ההתרחשות כפי שטוען לה התובע. אני סבורה כי יש מקום לקבל את גרסת התובע. בדו"ח החוקר שצורף כראיה, מתוארת שיחה של החוקר עם יניב אטיאס, בעל חברת י.ל.א. משאבים והסעות בע"מ, אשר טען כי הוא זוכר את התאונה ואף זוכר כי התובע גובס בידו. מר אטיאס, על פי הדו"ח, טען כי הוא מכיר את התובע בשל היות שניהם בעלי עסק לשירותי הסעה בקריית גת ואחר כך סיפר כי את העסק שלו פתח בשנת 2010. בשל כך מדובר אולי בחיזוק קל מאוד לגרסת התובע, אולם לא הייתי מתעלמת ממנו כליל. עוד על פי הדו"ח, מר אורי נעים, בעלים של חב' מסיעי בן, ציין כי הוא זוכר כי בערך שנה קודם לשיחה עם החוקר (והשיחה התקיימה ביום 11.8.10), הבחין כי ידו של התובע חבושה. הוא לא זכר את התאונה, ולא ידע את הסיבה לפציעת התובע. אוסיף לכך את העובדה, כי התובע טען באופן עקבי בעניין אופן התרחשות האירוע, היינו, חולצתו נתפסה בידית שמאל של מושב הנהג והוא בלם עצמו ביד שמאל. נוסיף לכך את העובדה, כי מלכתחילה, טען התובע כי לא היו עדים להתרחשות האירוע והדבר אפשרי. נכון כי בעדותו בבית המשפט ציין כי אולי היו עדים, אולם כאמור לעיל, בעדותו אפילו לא זכר באיזו שעה התרחש האירוע ובאיזו עונה של השנה. על כן, וככל שאכן לא היו עדים לאירוע, אין באפשרותו של התובע להביא עדים לתמוך בגרסתו ויש לראות אם היא מסתברת עם עדויות נסיבתיות אחרות. אני סבורה כי השילוב של כל האמור לעיל, די בו כדי לקבל גרסת התובע לעצם התרחשות האירוע וכדי להכיר בו כתאונת דרכים. עיון בת.א. (רמלה) 2139/05 גלר נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (להלן: "פס"ד גלר") אליו מפנה הנתבעת, מראה כי שם אכן נדחתה טענה של תובע בנוגע לאופן התרחשותו של אירוע, בשל היות עדותו בעניין עדות יחידה ללא סיוע, אולם ראוי לשים לב, כי שם התובע מסר גרסאות סותרות לגבי אופן התרחשות האירוע (האם החליק על כתם שמן כפי שמסר במשטרה, או שמא לא החליק עליו כפי שמסר בתצהיר עדות ראשית, האם האירוע התרחש בעת שהתובע היה בירידה מן הרכב או בעת העמסתו וכיו"ב) - כלומר עמדו לתובע לרועץ גרסאות סותרות שלו. כך גם לגבי התאונה השנייה שנטענה על ידו ונבחנה באותו פסק דין. אף שם הייתה זו עדות יחידה, אולם גרסאותיו שלו להתרחשות האירוע סתרו זו את זו. בענייננו, אין הדבר כך. כאמור, דבר אחד התובע זכר היטב והוא כי חולצתו נתפסה ברכב והוא נפל. לא נמצאה גרסה סותרת של התובע לעניין זה. על כן אני סבורה כי בניגוד לפס"ד גלר, בענייננו, יש טעם לקבל גרסתו של התובע לגבי אופן התרחשות האירוע. על כן אני קובעת כי מדובר בתאונת דרכים. הנזק נשאלת אם כן השאלה איזה נזק נגרם לתובע עקב התאונה. לטענת הנתבעת, משהמומחה קבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה, ומשהוברר כי הוא שב לעבודה מלאה זמן קצר לאחר האירוע, לא נגרם לו כל נזק הראוי לפיצוי ולכל היותר נגרם לו נזק שאינו עולה על דמי הפגיעה שקיבל מן המל"ל. התובע טען, כי בתקופה בה היה באי כושר, העסיק נהג אחר במקומו ושילם לו שכר של 8,843 ₪. כמו כן טוען כי נאלץ להעסיק קבלן משנה בתקופה זו והפסיד שכר של 72,462 ₪ וכן כי הוא הפסיד משכורת של 63,619 ₪ בגין 57 ימי אי כושר. למרות זאת בסיכום הנזק הנתבע על ידו, מבקש התובע רק את הפסד השכר שלו ואת השכר ששילם לעובד שהעסיק בתקופת אי הכושר שלו ואינו תובע את עלות קבלן המשנה. הנתבעת טוענת, כי לא הייתה כל מניעה כי התובע ימשיך וינהג גם עם הגבס על ידו, לאחר תקופה קצרה של מנוחה, באשר מדובר היה בגבס מתחת למרפק שלא הפריע לתנועה חופשית של היד (ע' 4 ש' 19-22). כשנשאל אם ייתכן כי נהג בתקופת אי הכושר השיב כי בעבודה לא עשה כן וציין כי אסור לנהוג עם יד אחת, זה לא מכובד להסיע נוסעים בצורה זו וכן "אתה היית שם את הילד שלך עם נהג עם גבס ביד? אתה דואג לקדימה" (ע' 5 ש' 6-8). בהקשר זה, נראה כי יש טעם בדברי התובע, שכן אין זה סביר לבצע הסעות עם גבס על היד, במיוחד לא הסעות של ילדים, אשר התובע פעיל בהן על פי עדותו וגם על פי דו"ח החוקר (נ/2). יחד עם זאת יש לקחת בחשבון, כי התובע איננו רק נהג אלא גם בעל העסק ומנהלו ואף לדבריו לא הייתה מניעה לאחר פרק זמן קצר ממועד התאונה כי יחזור לפעילותו כמנהל העסק. יתר על כן, בהיות התובע עצמאי, עליו להוכיח כי העסק שלו ניזוק, שכן הוא יכול היה להמשיך ולשלם לעצמו שכר לפי החלטתו, על כן אין משמעות לחישוב של הפסד השכר שלו לפי ימי אי הכושר. בהקשר זה יש לציין כי התובע לא צירף תלושי שכר מהם עלה כי שכרו הופחת בסכום הנתבע על ידו. יש אם כן לבחון שתי שאלות. ראשית - האם יש לפצות את התובע בגין הנהג שהעסיק במקומו ושנית, האם רווחי העסק ירדו עקב תקופת אי הכושר שלו. העובד שהועסק לגבי אותו עובד, טוענת הנתבעת, כי מדובר היה באדם שהועסק על ידי התובע גם לפני התאונה ולא הועסק על ידו עקב התאונה. בהקשר זה, אציין, כי התובע אכן נתן פרטים מעטים מדי לגבי העסקתו של אותו עובד וקשה לקבוע לפי הראיות שהביא, כי דווקא דודו פיניה הוא שנשכר להחליפו ועל כן דווקא את הסכום ששולם לו צריך להשיב לתובע. יחד עם זאת, מרגע שקבעתי כי באופן סביר התובע לא נהג עם הגבס, אין חשיבות רבה לשאלה אם הנהג שהועסק היה נהג חדש בעסק, או שמא הועסק נהג שעבד בעסק בהזדמנויות קודמות. המהות היא שמדובר בעסק עם 4 כלי רכב באחד מהם נוהג התובע בדרך כלל (ראה נ/2) ועל מנת לעמוד במחויבויות של העסק ולנצל את התשומות שלו, צריך היה להמשיך ולנהוג גם ברכב זה ולשם כך נדרש תשלום לנהג שיחליף את התובע. אילו השבית התובע את הרכב שלו בתקופה זו ובכך היה גורם לירידה בהכנסותיו, הייתה הנתבעת בצדק טוענת כי חלה עליו חובה להקטין את נזקו. על כן אני סבורה, כי יש מקום לפצות את התובע בגין עלות העסקת נהג במקומו, בתקופה בה לא יכול היה לנהוג. התובע לא זכר במדויק כמה זמן הייתה ידו נתונה בגבס, אולם חשב שבערך חודש ("סביב חודש אולי קצת יותר או פחות לא זוכר" ע' 6 ש' 25). המומחה מטעם בית המשפט קבע נכות של 100% למשך 6 שבועות ו - 20% נכות למשך 3 שבועות נוספים. אם נניח כי התובע העסיק את הנהג בכל תקופה זו, ניתן לקבל תביעתו לפיצוי בגין חודשיים העסקה של אותו עובד, היינו 8,843 ₪. התובע לא ביקש לשערך סכום זה, אולם נראה כי על מנת לפצותו בגין הנזק שנגרם לו, יש מקום לשיערוך הסכום ועל כן אני מעמידה את הפיצוי ברכיב זה על סכום של 10,000 ₪. אוסיף בהקשר זה, כי בצדק לא דרש התובע את התשלום לכאורה לקבלן משנה, שכן אין מקום לאחוז את החבל משתי קצותיו. אם העסיק נהג במקומו על מנת לעמוד בהתחייבויותיו, לא נדרש להעסיק קבלן משנה. אם העסיק קבלן משנה - לא היה צריך להעסיק נהג. מכל מקום לא הובאה שום אסמכתה בעניין קבלן המשנה, למעט שורה בדוח הכספי, ללא כל פרטים, כמו: שמו של קבלן המשנה, תקופת העסקתו, הסיבה להעסקתו וכיו"ב, לא ניתן כלל לדעת אם אותו קבלן משנה הועסק עקב התאונה, או שמא ללא קשר אליה. עיון במסמכים שצורפו על ידי התובע מראה כי העסק של התובע העסיק קבלן משנה במשך מספר חודשים בשנת 2009, הן לפני התאונה והן אחריה, כך שלא ניתן לטעון באופן סתמי כי העסקת קבלן המשנה קשורה בדרך כלשהי לתאונה. כאמור התובע לא דרש בחשבון הסופי את הפיצוי בגין הוצאה זו ועל כן אין מקום להרחיב בנושא. ההפסדים שנגרמו לעסקו של התובע אשר לרווחי העסק של התובע. התובע מפנה לדוחות הכספיים מהם עולה לכאורה כי רווחיו בשנת 2009 היו נמוכים יותר מאלה של שנת 2008 ושנת 2010 ומכאן מבקש לקבוע כי הירידה בהכנסות נובעת מהתאונה. לדבריו, העובדה כי לא נראית ירידה במחזור העסקים שלו בתקופה, כפי שעולה מדו"ח המע"מ שצירף, איננה רלוונטית, שכן מדובר בעניין עונתי, כשבחורף יש פחות הסעות מאשר בקיץ (ע' 6 ש' 9). עיון בדוחות הכספיים של העסק של התובע מראה כי בשנת 2008, הכנסות העסק עמדו על 834,586 ₪ והרווח הנקי לפני מס עמד על 282,882 ₪. בשנת 2009 עמדו סכומים אלה על 1,021,251 ₪ ו - 200,787 ₪ בהתאמה ובשנת 2010 על 1,304,868 ₪ ו - 378,298 ₪ בהתאמה. טענת התובע למעשה מתבססת על הירידה ברווח לפני מס בין שנת 2008 לשנת 2009. לכאורה על אף גידול עצום בהכנסות (כ - 25%), חלה ירידה ברווח לפני מס (בכ - 25%). אולם הנתבעת מצביעה על הסיבה לפער זה והוא איננו קשור כלל לתאונה של התובע. כפי כשמציינת התובעת, בשנת 2009 (במסמך שכותרתו "השוואת הדיווח למ.ע.מ. בפועל לספרים", מופיע סכום של 73,630 ₪ תחת הכותרת "תשומות על ציוד", כשמע"מ זה לפי החישוב שלה משקף קניית ציוד בסכום של 460,000 ₪. הוצאה כה גדולה בשנה אחת, יכולה להסביר את הירידה ברווחיות, בעוד שגם אילו לקחנו בחשבון את עלות קבלן המשנה שטען לה התובע בנוסף לעלות הנהג שהעסיק, לא היה בכך כדי להסביר פער כה ניכר ברווחיות. כאמור לעיל, התובע לא צירף תלושי שכר שלו ועל כן יש להניח כי המשיך למשוך אותה משכורת מן העסק גם כשלא נהג וגם כשלא עבד ועל כן אין מקום לפצותו בגין הפסד ההכנסה האישית שלו בעת שהיה באי כושר ומשלא נגרם לעסק הפסד, אין מקום אף לפצותו בגין הפסד לעסק. רכיבי נזק נוספים שנתבעו רכיב נזק נוסף בגינו תובע התובע פיצוי הוא כאב וסבל. התובע מבקש סכום של 20,000 ₪, ללא כל הסבר. יש לשים לב, כי גם אילו נפסקה לתובע נכות של 10% לא היה זכאי על פי החוק לסכום זה. הנתבעת מציעה לפצותו בסכום של 5,000 ₪. בסיכומיו טען התובע כי מוגבלות התובע לא באה לידי ביטוי בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. יחד עם זאת, כאמור לעיל, התובע לא ביקש לחקור את המומחה ועל כן מדובר בטענה בעלמא. אני מוכנה להניח לטובת התובע, כי סבל לא מעט בגין השבר שנגרם לו ועל כן אני פוסקת לו בגין כאב וסבל סכום של 10,000 ₪. התובע מבקש בסיכומים שהגיש, סכומים בגין הוצאות רפואיות לעבר, הוצאות נסיעה וניידות לעבר והוצאות בגין עזרת הזולת בעבר ובסך הכל בגין רכיבים אלה סכום של 13,000 ₪. התובע צירף לתחשיב הנזק מטעמו, קבלות בסכום נמוך מ - 100 ₪, בהנחה שמדובר בקבלות רלוונטיות לאירוע זה. טוענת הנתבעת, כי מדובר בתאונת עבודה ואין לפסוק לתובע פיצויים ללא הוכחה כי אכן נגרמו לו הוצאות שלא כוסו על ידי המל"ל. ייתכן והתובע אכן נזקק לסיוע מיד לאחר שידו גובסה, אולם יש לשים לב כי מדובר בשבר ביד שמאל, אשר איננה דומיננטית. התובע אומנם ציין כי הוא עושה שימוש בשתי ידיו וזה ברור (ע' 4 ש' 14-18), אולם לפעולות יומיומיות, אין ספק כי היד הדומיננטית חשובה יותר. על כן, אני סבורה כי באופן גלובלי יש לפסוק לתובע בגין כל רכיבי נזק אלה סכום של 1,000 ₪. שכר טרחת המומחה טוענת הנתבעת כי יש חייב את התובע להשיב לה את חלקה במימון שכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט בסכום של 2,610 ₪ (נומינלי), משום שהמומחה קבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה. אני סבורה כי לנוכח השבר שנגרם לתובע, היה מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט ומשנקבעה נכות ולו גם זמנית והנתבעת נשאה אך במחצית משכר הטרחה, אין מקום להשיב לה סכום זה. סוף דבר העולה מן המקובץ כי יש לפצות את התובע בסכום של 10,000 ₪ בגין התשלום לעובד שהעסיק, בצירוף 10,000 ₪ בגין כאב וסבל ו - 1,000 ₪ בגין הוצאות עבר ובסך הכל הפיצוי יעמוד על סכום של 21,000 ₪. תגמולי המל"ל אשר שולמו לתובע נומינלית עמדו על 18,187 ₪, ובשיערוך עד למתן פסק הדין ממועד ביצוע התשלומים, מדובר בסכום של 20,760 ₪. על כן, הסכום שעל הנתבעת לשלם לתובע הוא 240 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34% וכן את סכום האגרה ששולמה על ידי התובע משוערך ממועד תשלומה ועד למועד מתן פסק דין זה. הנתבעת תשלום הסכומים האמורים תוך 30 יום מן המועד בו תקבל פסק דין זה שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד תשלומם בפועל. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. תאונה בדרך / חזרה מהעבודההשעיהיציאה מרכב / ירידה מרכבנפילה