הצדדים השכילו לסיים את התיק במסגרת ק.מ. מורחב, לאחר הגשת תצהירים, וזאת לאחר שהתובעים לא טענו לנכות כתוצאה מאירוע התקיפה הנטען. המדובר באירוע שהתרחש ביום 11.9.08 בשעה 11:30 או סמוך לכך, כאשר התגלע וויכוח בין התובעים אשר היו בעלי מינוי לבריכה במועדון קאנטרי במעלות (להלן: "הבריכה") ואילו הנתבע שימש כעובד באותה בריכה. כך תואר בסעיף 3 לכתב התביעה פרטי האירוע: "... הנתבע תקף את התובע באופן שצעק עליו, קילל אותו, אחז בבגדיו וטלטל אותו מצד לצד. במעמד זה ניסתה התובעת להפריד ביניהם. הנתבע תקף את התובעת בכך שהלם בה במהלומת אגרוף בעינה הימנית וכן פגע בה ביד שמאל". התובע מס' 2 (להלן: "התובע") הוא יליד 1941 , בן 72 כיום. התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת") ילידת 1940, בת 73 כיום. לטענת התובע, כעולה מסעיף 5 בכתב התביעה, כתוצאה מהפגיעה סבל מכאבים והגבלות בתנועות הצוואר, פחדים ונדודי שינה. לטענת התובעת, כעולה מסעיף 4.1 לכתב התביעה, סבלה כתוצאה מהתקיפה מכאבים בעין ימין, טשטוש ראייה, כאב ראש, סחרחורת, כאבים בשורש כף יד שמאל ומחולשה כללית בגוף. התובעת סבלה מנפיחות בפנים סביב עין ימין ושפשופים בשורש כף יד שמאל. בתביעתם מבהירים התובעים, כי כנגד הנתבע הוגש כתב אישום ביום 22.4.10 וזאת בעקבות ערר שהוגש על החלטה שלא להעמידו לדין. ביום 31.1.11 הודה הנתבע בעובדות כתב האישום ונידון למאסר על תנאי של 4 חודשים למשך 3 שנים ותשלום קנס של 500 ₪. התובעים טוענים בסיכומיהם, כי הנתבע לא הביא ראיות לסתור את פסה"ד על ידי הגשת בקשה לרשות מבימ"ש לפי סעיף 42(א)(ג) ועל כן, אין לפסוק כל רשלנות תורמת מצידם של התובעים. מדובר בפסק דין מרשיע שמעמדו הוסדר בסעיף 42(א)(א) לפקודת הראיות והדבר מהווה ראייה לכאורה מכרעת שמכוחה יש לקבל את התביעה. עוד מפנים התובעים בסיכומיהם להודעתה של גברת מרינה חרסונסקי במשטרה, אשר היתה עדה לתקיפה ואין לה קשר לצדדים. על פי עדותה צעק הנתבע על אדם מבוגר "אתה זבל". הנתבע תפס את האדם המבוגר בחולצה ודחף אותו עם שתי הידיים, התקרבה האישה המבוגרת וצעקה שלבעלה יש שתי פלטינות בעמוד השדרה וניסתה להפריד ביניהם ואז נתן הנתבע לאותה אישה אגרוף בעין. משכך, יש להטיל את מלוא האחריות על הנתבע, כאשר הפיצוי הנדרש בגין נזקי התובעת הינו בסך של 25,000 ₪ והפיצוי הנדרש עבור התובע הינו בסך של 21,000 ₪. לסיכומים צורפו סיכומים רפואיים ואחרים ועיינתי בהם. הנתבע בסיכומיו מדגיש, כי הנתבע הורשע בתקיפה סתם (להבדיל מתקיפה הגורמת לחבלה חמורה). בסיכומיו מכחיש ב"כ הנתבע, כי לתובעים נגרמו הנזקים להם הם טוענים. מעיון במסמכים אשר צורפו ע"י התובעת 1 ניתן לראות, כי הבדיקות היו תקינות ומשביעות רצון ולמעשה לא נגרם לה כל נזק וכי הבעיות מהן היא סובלת הן אותן בעיות בדיוק אשר סבלה מהן לפני המקרה ואין קשר סיבתי רפואי ועובדתי בין התלונות ובין אירוע התקיפה. הנתבע 1 מצרף מסמכים רפואיים מעידים, כי התובעת עוד בשנת 2002 ו- 2004 סבלה מבעיות בראייה, ירידה בראייה וחבלות ביד שמאל ובכף יד שמאל. לגבי טענות של התובע - עיון במסמך הרפואי מיום 26.10.08 שהוא המסמך האחד והיחיד שמצרף הנתבע, מלמד על תלונה על כאבים בצוואר ללא שברים ואין בו כל התייחסות לפחדים או נדודי שינה. גם כאן מייחס התובע בעיות רפואיות שהיו לו לפני התקיפה לאירוע התקיפה הנטען ומצורפים מסמכים המעידים כי עוד בשנת 2002 ו- 2006 ו- 2008 סבל מבעיות וכאבים בצוואר והתלונן על הגבלות בעמידה וישיבה. משכך, הנתבע טוען כי לא נגרם לתובעים כל נזק. זאת ועוד, דו"ח מינוי הקאנטרי לאחר האירוע ואף עדותם של התובעים מלמד, כי המשיכו לבקר בקאנטרי כאשר התובע הגיע לקאנטרי ביום 12.9.08 (יום אחרי האירוע) והתובעת ביום 13.9.08 (יומיים אחרי האירוע) לעשות פעולה גופנית. לטענת הנתבע לתובעים רשלנות תורמת מקסימאלית והוא ניסה להרחיקם ממנו, כאשר המכות שהם בעצמם קיבלו היו אחד מהשני, כאשר תקפו אותו. עוד מציין הנתבע, כי ביום 12.9.08 קיבלו התובעים מהנהלת הקאנטרי מכתב אזהרה לפני הרחקתם מפעילות בקאנטרי בו צויינו מקרים שונים של בעיות משמעת, במהלכם התובעים התנהגו בצורה בלתי הולמת ובלתי מקובלת וגרמו נזקים למקום ולעובדים. כך גם בתאריך 7.7.10 וב- 12.9.08. עוד מדגיש הנתבע, כי מדובר בעבירה של תקיפת סתם וכי העונש הקל מצביע על כך, כי אין המדובר בעבירה חמורה ולא נגרם נזק לתובעים. משכך, מתבקש ביהמ"ש לדחות את התביעה. לאחר קריאת סיכומי הצדדים ועיון במסמכים אותם צרפו, אני נותן את פסק הדין: דין התביעה להתקבל ללא פסיקה של רשלנות תורמת כלשהי מצידם של התובעים. להלן נימוקי ביהמ"ש: מדובר באירוע במהלכה תקף הנתבע את התובעים וגרם להם לנזק גוף. אומר מייד - אין המדובר בנזק גוף קשה מידי ונדמה לי שהמסמכים הרפואיים והעבר הרפואי של התובעים אינו תומך בדרישה הכספית המופרזת המופיעה בכתב התביעה ובסיכומי התובעים. עם זאת, יש לראות בחומרה את העובדה שהנתבע תקף למעשה שני אנשים מבוגרים, שהגם שהוצגו ראיות לכך שהיו להנהלת הבריכה טענות כלפיהם, אין כל סיבה להגיע למציאות של תקיפה שכזו. בפתח דבריי אציין, כי שמעתי גם את התובע, גם את התובעים וגם את הנתבע במסגרת הדיון הסופי שנערך ב- 14.10.13. כך העיד הנתבע: "יש לי עדים על כך שהוא בעט בי. פקידת הקבלה והמציל ראו שהתגוננתי. לא נתתי לה אגרוף. הוא זרק תיקים. היא נתנה לי מכות על היד. היה צעקות והיא קיללה אותי. אח"כ כל אחד הלך לדרכו". אומר כך - לא הובאו כל עדים מצד הנתבע על מנת לתמוך בטענותיו. הנתבע הורשע על פי הודאתו בתקיפה סתם ולמעשה הודה בעובדות כתב האישום. העובדה שמדובר בתקיפה סתם ולא בתקיפה היוצרת חבלה חמורה אינה משנה את העובדה שהנתבע הודה בעובדות כתב האישום. אם רצה הנתבע להביא ראיות לסתור את פסה"ד החלוט המרשיע מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות, היה עליו להגיש בקשה להביא ראיות לסתור לפי סעיף 42ג ולהביא עדים, דבר שלא עשה. גם מידת התרשמותי מתוך עדויות הצדדים ומתוך הדברים שציינה עדת הראייה, היא שבפועל מי שהפעיל אלימות פיסית הוא הנתבע ולכן הוא צריך לפצות את התובעים ולא מצאתי הצדקה להשית עליהם כל רשלנות תורמת, בוודאי שלא רשלנות תורמת מקסימאלית כדרישת בא כוחו. עם זאת, אינני יכול להתעלם מכך שהתובעים, שניהם, חזרו גם על פי עדותם וגם על פי הרישומים בקאנטרי לפעילות תוך יום יומיים, דבר המצביע על כך שלא היו פה נזקים חמורים מידי. יש להפריד בין הנזק שנגרם לתובע ובין הנזק שנגרם לתובעת מבחינת נזקי הגוף ומבחינת המסמכים הרפואיים. מבחינתו של התובע שחזר יום אחרי האירוע לפעילות בקאנטרי, יש מסמך אחד ויחיד המלמד על כאבים בצוואר. לא מצאתי תיעוד שניתן לקשור אותו לאירוע המלמד על פחדים וסיוטים נטענים ועלי לציין שלתובע עבר רפואי רב, כפי שציין בצדק ב"כ התובע. אין בדעתי להפריז בפיצוי המגיע לתובע ואני מעמיד אותו לצורך העניין על סך של 2,000 ₪. חמור יותר הוא נזקה של התובעת, אשר לצערי הוכח כי הנתבע הלם בפניה והעדויות תומכות בכך. זהו בוודאי אירוע חמור שצריך לתת עליו את הדעת ולא היה צריך להגיע למימדים כאלה. התיעוד הרפואי הוא משמעותי יותר ותומך בכך, אם כי אינני יכול להתעלם מכך שגם לה היה עבר רפואי כזה או אחר שהוצג בהרחבה ע"י ב"כ הנתבע. אני מעמיד את הפיצוי בנסיבות העניין ובשים לב לעובדה שהתובעת חזרה לפעילות כבר יומיים אחרי המקרה וכי לא נגרם כל נזק לראייה או לפנים, אך בהתחשב בעצם האגרוף שקיבלה ובמסמכים הרפואיים המתייחסים לחבלה, בסך של 5,500 ש"ח. סך כל הפיצוי אשר ניתן על ידי בנסיבות העניין ולאור האירוע, הינו סכום של 7,500 ₪. פיצוי זה הינו עבור שני התובעים ומשקף את כל ראשי הנזק אשר נתבעו בתביעה, לרבות פגיעה בכבוד, עזרת צד ג', הוצאות כלליות, טיפולים רפואיים ונסיעות. מדובר בסכום סופי ואינני מחייב את הנתבע בכיסוי סכומים נוספים כאלה או אחרים אשר נתבעו. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% + מע"מ וכן אגרת בימ"ש ראשונה אשר שולמה ע"י התובעים. סכום זה ישלם הנתבע לתובעים תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ניתן בזה פטור מיתרת האגרה החלה, אשר אילו התיק היה מתנהל בראיות, היה על הנתבע לשלם אותו ומדובר היה בסדר גודל של כ- 8,000 ₪. משפט פליליאלימותנזקי גוףפיצוייםתקיפהנזיקין