תביעה ותביעה שכנגד שעניינן ניהול מו"מ להסכם שכירות בבניין משרדים

תביעה ותביעה שכנגד שעניינן ניהול מו"מ להסכם שכירות קומת משרדים ומקומות חניה צמודים, בבניין משרדים בפ"ת, שלא הבשיל לכדי הסכם. התובע 1 (להלן: התובע) הינו בעל נכסי נדל"ן וביניהם המשרדים נשוא התביעה (להלן: המשרדים). התובעת 2 הינה חברת הניהול שפעלה מטעמו בניהול המשרדים. הנתבעת 1 הינה סוכנות לביטוח (להלן: הסוכנות) והנתבעת 2 (להלן: הנתבעת) הינה מנהלתה ובעליה. עובר למו"מ בין הצדדים, שכנה הסוכנות בבניין סמוך למשרדים, כאשר הסכם השכירות עמד להסתיים בספטמבר 2011 ובמשרדים הקיימים היה חוסר בשטח הנדרש לפעילות הסוכנות. בשנת 2011 פרסם התובע שילוט על המשרדים בהם הוצעו לשכירות לטווח ארוך, והנתבעות פנו אליו ונכנסו במו"מ עמו בדבר שכירת המשרדים לתקופה של 10 שנים. הפניה הראשונית של הנתבעות היתה בחודש פברואר 2011 וטיוטות חוזים הוחלפו בין הצדדים בחודשים יוני ויולי 2011, עד אשר בשלהי חודש יולי הודיעה הנתבעת לתובע על הפסקת המו"מ. התובע טוען כי הנתבעות ניהלו את המו"מ שלא בתום לב, ואף שהלך לקראתן בדרישות הרבות שהעלו מעת לעת, הן לעניין הפחתת דמי השכירות, הן לעניין שיפוצים במושכר והן בנקודות נוספות, הפסיקו את המו"מ במפתיע והתקשרו בהסכם להארכת השכירות בנכס בו פעלה הסוכנות זה מכבר. מטעם התובע הוגש תצהירו על נספחיו, ומטעם הנתבעות - תצהירי הנתבעת ועו"ד רן בוכמן שהיה מעורב במו"מ. מהשוואת הגרסאות בתצהירים, עולה כי קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין אינטנסיביות המו"מ לפני חודש יוני, כאשר התובע טוען כי גם בחודשים מרץ-מאי התקיימו פגישות רבות בין הצדדים וכי את טיוטת החוזה הראשונית שהועברה על ידו, העביר לנתבעת כבר בחודש מרץ. מנגד, טוענת הנתבעת כי לפני חודש יוני היו ביקור במשרדים וגישושים ראשוניים בלבד. הנתבעת ועו"ד בוכמן, שהיה בא כוחן של הנתבעות בעריכת טיוטות החוזה מטעמן, העידו כי התובע העביר טיוטת חוזה ראשונית בחודש יוני וכשבוע-שבועיים לאחר מכן, העביר עו"ד בוכמן את טיוטת החוזה הנגדית, ולאחריה שתיים נוספות. התובע הציג פלטי שיחות טלפוניות מהם עולה כי היו שיחות טלפון קצרות בין הצדדים בחודשים שקדמו לחודש יוני, שיחות קצרות שנועדו לתיאום פגישות. מאחר שאף אחד מהצדדים לא היה יכול להציג ראיה ברורה למועד עריכתה והעברתה של טיוטה כלשהי, אין ביכולתי לקבוע מסמרות בשאלת מועדי החלפת הטיוטות, אך אני מקבלת את גרסת עו"ד בוכמן, כי הטיוטה הראשונה הערוכה על ידו ושהעביר לנתבעת במייל, היתה פרק זמן קצר לאחר שקיבל את טיוטת החוזה הראשונית ממנה. אמנם הנתבעת ועו"ד בוכמן יכלו להציג ראיה שנמצאת ברשותם, היינו חלופת המיילים ביניהם, לעניין מועדי עריכת הטיוטות, אך עדותם כי לא נתבקשו לכך ולא ידעו שהדבר חיוני היתה מהימנה עלי. בין אם שלב החלפת הטיוטות התרחש בחודש יוני ובין אם החל לפני כן, אין ספק כי המו"מ נכנס לשלב הרציני, שמעבר לגישושים והתעניינות גרידא, רק בעת עריכת הטיוטות ע"י עו"ד בוכמן והעברתן לתובע, היינו בחודשים יוני-יולי. התובע העלה בגרסתו טענה ספקולטיבית, שלא היתה מבוססת על עובדות שבידיעתו האישית ו/או על ראיה כלשהי, לפיה הנתבעות ניהלו את המו"מ עמו בחוסר תום לב, ובמקביל למו"מ על הארכת חוזה שכירות שנוהל על ידן עם בעל הנכס בו מצויים משרדי הסוכנות (להלן: בעל הנכס), מתוך כוונה להשיג תנאים טובים יותר מבעל הנכס, תוך שימוש בתנאים המשופרים אליהם הסכים התובע במהלך המו"מ, כ"קרדום לחפור בו" להפעלת לחץ על בעל הנכס. לטענה זו לא נמצאו תימוכין כלשהם במציאות והיא נסתרה מניה וביה בעדויותיהם המהימנות של הנתבעת ושל עו"ד בוכמן, שהיה מעורב גם במו"מ עם בעל הנכס. שניהם העידו כי המו"מ עם בעל הנכס החל רק שבוע ויותר לאחר שהנתבעת הודיעה לתובע שהיא מפסיקה את המו"מ עמו. מעדותה עלה, כי התברר שבידי בעל הנכס שטח משרד נוסף שהתפנה, ועל כן ניתן היה להאריך את השכירות הקיימת, תוך הגדלת שטח המושכר. לצדדים לא נותר אלא להגיע להסכמה על דמי השכירות והחניה לתקופת ההארכה - מו"מ שמטיבו הינו פשוט וקצר בהרבה מהמו"מ שנוהל עם התובע. התובע לא ניסה לסתור עדויות אלה ע"י זימון מי מיחידי בעל הנכס לעדות או לעדות הזמה. יובהר, כי האפשרות של הנתבעות להאריך את הסכם השכירות עם בעל הנכס היתה פתוחה בפניהן לאורך כל הדרך, ולא היה באופציה זו משום "הפתעה" שצצה יש-מאין לקראת שלהי המו"מ עם התובע. הדבר מחזק את המסקנה, כי לא היה לנתבעות כל אינטרס לנהל מו"מ ממושך עם התובע שלא בתום לב ו/או לנטוש אותו במפתיע כשהשתנו הנסיבות. גם לטענה בדבר הפרת אמונים וניצול מידע שנמסר במו"מ ע"י אחד מיחידי בעל הנכס, עמית מזרחי שהוא מתווך והתובע פנה אליו מלכתחילה לחיפוש שוכר למשרדים, לא נמצאו שום תימוכין בראיות, משהוברר מעדות התובע עצמו כי מזרחי לא נטל כל חלק במו"מ עם הנתבעות ולא היה המתווך שקישר בין הצדדים, כך שמעבר לכוונת התובע להשכיר את המשרדים, ולמחיר הראשוני המבוקש למ"ר, לא היה לו כל מידע על המו"מ שיכול היה להשפיע על ההתקשרות בין הנתבעות לבעל הנכס. יתר על כן, הנתבעת העידה כי תנאי הסכם השכירות החדש אליו הגיעה עם בעל הנכס, לגבי תקופה ההארכה, היו בדמי שכירות גבוהים באופן משמעותי מאלה שהיו בחוזה השכירות המקורי ביניהם, שנערך לפני זמן רב, הן בשל חלוף הזמן ושינוי המחירים בשוק והן מחמת שהתווסף שטח נוסף למושכר. מכאן, שלנתבעות לא צמחה כל תועלת מניהול מו"מ סרק עם התובע, על פני תקופה ארוכה, ולהשערה הספקולטיבית בדבר קיומו של מניע לניהול מו"מ למטרות זרות של השגת יתרון במו"מ עם בעל הנכס לא נמצא כל ביסוס ראייתי. מכאן, נשאלת השאלה, מה טעם היה לנתבעות להשקיע זמנן ומרצן, וכן פעילות רבה של עורך הדין שלהן שערך שלוש טיוטות לחוזה השכירות עם התובע, השקעה שעלותה בצידה, אלמלא היתה להן כוונה כנה להכנס להתקשרות חוזית עם התובע ולשכור את המשרדים לתקופה של 10 שנים, כפי שעולה מטיוטות החוזה שנערכו על ידיהן באמצעות בא כוחן. עדויות הנתבעת ועו"ד בוכמן על כך שהיתה לנתבעות כוונה כנה ורצינית להתקשר בהסכם שכירות עם התובע היו מהימנות עלי ומתישבות עם המפגשים התכופים שהתקיימו בין הצדדים, המסמכים שהועברו מהתובע לבקשת בא כוחן, והטיוטות המקיפות שנוסחו והועברו לתובע. הנתבעת ועו"ד בוכמן העידו, כי המו"מ נכשל בשל שתי בעיות יסודיות שלא נפתרו להנחת דעתן, הראשונה - לגבי הימצאות שוכר קיים ללא מועד פינוי במשרדים, והעדר ערובה לפינוי המושכר, והשניה - לגבי היקף השיפוצים שנדרש התובע לערוך על חשבונו במשרדים, כאשר התרשמותם היתה כי התובע אינו נוקט בצעדים הנדרשים לפתרון בעיות אלה אלא הולך "צעד קדימה ושני צעדים אחורה", מבטיח הבטחות מילוליות אך ממאן לעגנן בכתב ולקחת אחריות על פתרונן. עקב כך, ובחלוף הזמן בו לא הושג פתרון משביע רצון, איבדה הנתבעת את אמונה בתובע, ולא רצתה להכנס עמו להתקשרות ארוכת טווח. רק לאחר שהודיעה לו על הפסקת המו"מ ב-25.7.11, ניסה התובע להחזיר את הגלגל אחורנית וללכת לקראת הנתבעות באותן סוגיות בהן קודם לכן סרב להסכים לטיוטת החוזה, אך מבחינת הנתבעות נוצר משבר אמון ולא היה עוד רצון להתקשר בהסכם שכירות עם התובע חרף נכונותו הנטענת במכתב מיום 1.8.11, ללכת לקראתן צעדים נוספים. במצב דברים זה אין לומר כי מי מן הצדדים פעל בחוסר תום לב או בדרך לא מקובלת בניהול המו"מ. העובדה כי בסופו של דבר המו"מ לא הבשיל לכדי חתימת חוזה בין הצדדים אינה מלמדת כי הצדדים לא ניסו בכנות וברצון טוב הדדי להגיע לעמק השווה, אלא שמסיבות שונות הקשורות הן בנתונים עובדתיים חיצוניים והן באיפיוניהם האישיותיים של הצדדים למו"מ, לא הגיעו להסכמות במכלול הסוגיות שהיו על הפרק, והיחסים עלו על שרטון. לנוכח קביעה זו, אין למי מהצדדים עילת תביעה מבוררת ומוכחת כלפי משנהו, ומשכך - אין מקום להידרש לבירור הנזקים הכספיים והלא-ממוניים הנטענים על ידי כל אחד מהצדדים עקב אי חתימת הסכם השכירות. אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח + מע"מ. התביעה שכנגד נדחית ללא צו להוצאות. חוזה שכירותחוזהשכירותתביעה שכנגדמשא ומתןבניין