התובעים תפסו חזקה בנכס בסמוך למועד העברת המנוח לבית חולים סיעודי, תפיסת החזקה נעשתה בניגוד לדין ולכן נשלחו התראות לפינוי ודרישה לתשלום השכירות טרם הגשת התביעה. ממועד תפיסת החזקה על ידי הנתבעים, פסקו התשלומים הסדירים לתובעת, כך שנוצר חוב בגין דמי שכירות ובגין השתתפות בתיקונים שביצעה התובעת בנכס בשנת 2009. במסגרת ההסכם בין הקרן לבין התובעת, אשר קיבל תוקף של פסק דין, הוסכם על פקיעת זכויות המנוח בנכס מכוח הסכם השכירות, תוך מחיקת יתרת החוב בסך 26,736 ₪. על פי כתב ההגנה שהגישה הקרן מטעם המנוח, סוכם עם התובעת על העברת השכירות לצד ג', כאשר הפלישה מצד הנתבעים מנעה זאת. אין לקבל כל עדות הנוגעת לדברים אשר נקלטו בחושיו של הנתבע מס' 3 (להלן - דורון), שכן זה לא העיד. הוכח כי התובעת מנהלת את הנכס בשם בעליו הרשומים ולכן הוכחה זכותה לדרוש סילוק יד במקרקעין המעביר את נטל הראיה לנתבעים. נכס המקרקעין הנדון הוסדר בשנת 1997 ועל דינה של טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים להידחות. הוכח כי מרדכי לא נכנס לנכס לצורך טיפול באביו המנוח, אלא בשל מצוקה כלכלית. מאותה סיבה הוא גם אינו משלם דמי שכירות או ארנונה בגין הנכס. הוכח כי מרדכי לא טיפל באביו ולא מסוגל היה לעשות כן. תפיסת החזקה בנכס נועדה לכפות על התובעת למצוא למרדכי פתרון דיור חלופי או לשלם לו כספים לפדיון זכות הדיירות המוגנת בדירה, על אף שאין לו זכות בנכס. מרדכי לא הצליח להוכיח כי נכנס לנכס לפני שהמנוח הועבר לבית אבות. מרישומי התובעת עולה כי עד להעברתו לבית אבות, היה המנוח המחזיק הבלעדי בנכס ואילו מרדכי החל להחזיק בנכס רק לאחר מכן. רישומי התובעת מהווים רשומה מוסדית ולא נתקלו בהתנגדות מצד הנתבעים, ולכן הם מהווים ראיה לאמיתות תכנם. מבחינת ההחלטות השיפוטיות שכבר ניתנו בעניין הנכס והצדדים בת"א (של'-חי') 8414/93 ובע"א (מח'-חי') 1346/00, על אף שהסעדים האופרטיביים שנקבעו בהם נזנחו על ידי הצדדים, הרי שהם מראות כי כניסת הנתבעים לנכס היתה בלתי חוקית. לא ניתן להחיל על מקרה זה את סעיף 20 לחוק. זאת מאחר שהמנוח נטש את הנכס וכן מאחר שעל פי ההסכם שבין התובעת לבין המנוח, אשר יוצג על ידי הקרן כאפוטרופוס שלו, הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, זכויות המנוח בנכס פקעו עוד בהיותו בחיים. אין להרחיב את הדיבור "נפטר" שבסעיף 20 לחוק כדי שיתאים לנסיבותיו של מקרה זה. הנתבעים אינם עושים שימוש במנגנון הדיור הציבורי אותו מנהלת התובעת ומנגד מחזיקים שלא כדין בנכס ונמנעים מתשלום דמי שימוש או תשלומי חובה בגין הנכס. הנתבעים לא הביאו ראיות לסתור את שווי דמי השימוש להם טוענת התובעת ושגובו בחוות דעת שמאית. מאחר והחזקת הנתבעים בנכס אינה מוטלת בספק, עליהם לשלם את דמי השימוש הראויים על פי חוות הדעת השמאית מטעם התובעת. טענות הנתבעים התובעת לא הוכיחה את טענותיה כי הנתבעים תפסו חזקה בנכס רק לאחר שהמנוח עזב אותו. התובעת לא הוכיחה את החובות הנטענים. מרדכי הוא בעל הידע מבין הנתבעים ולכן ניתן תצהירו לצורך הגנתם. התובעת לא הביאה לעדות גורמים רלוונטיים להוכחת טענותיה שאינם עובדיה, כמו למשל אנשי הקרן או קבלנים שביצעו עבודות בנכס. יש להעמיד עובדה זו לחובת התובעת. התביעה התיישנה. אין כל מקום להעלאת טענות מכח חוק המקרקעין, הן משום שמדובר בהרחבת חזית אסורה והן נוכח קיומו של חוק ספציפי וייחודי החל על הסיטואציה- הוא חוק הגנת הדייר. בשל מצבו הכלכלי, לא יכול היה מרדכי לטפל בענייניו הכלכליים של המנוח, ואלו נוהלו על ידי הקרן. אולם, יתר ענייני המנוח טופלו על ידי מרדכי. מטעם הנתבעים העידו מספר עדים שונים, שהעידו מידיעתם האישית כי הנתבעים התגוררו בדירה עוד בטרם עזיבת המנוח לבית אבות וגם הסתירות ביניהם אינן מפריכות עובדה זו. מנגד, הנתבעת ניסתה להוכיח טענותיה באמצעות דו"חות מטעמה, כאשר הוכח שהן הביקורים בנכס מטעמה והן הדו"חות האמורים בוצעו באופן שרירותי ומגמתי כך שאין לתת בהם אמון. הנתבעים הוכיחו כי אין להם דירה אחרת. המנוח הוצא מן הנכס שלא מרצונו, כך שהוא לא נטש את הנכס ויש להשוות מצב זה למצב של סעיף 20 לחוק. סכום דמי השימוש הראויים להם טוענת התובעת הינם קביעה שרירותית של התובעת. חיוב בדמי שימוש ראויים צריכים להתבסס על דמי השכירות הקבועים בהסכם ואין להעניש את הנתבעים על כך שחסרון כיסם הוביל לכך שלא יכולים היו לשכור שירותי שמאי. מה גם שמדובר בהערכה מופרזת ביחס לנכס הרוס בעיר התחתית. דיון והכרעה א. נטל הראיה צודקת התובעת בטענתה כי מרגע שהוכיחה זכויותיה בנכס (שלא הוכחשו על ידי הנתבעים), עובר נטל ההוכחה לנתבעים להוכיח כי החזקתם בנכס הינה בזכות. ראו לעניין זה את ע"א 509/64 חברת חלקה 38/1+38/5 בגוש 6667 בע"מ נ' ויקטוריה לוי, פ"ד יט 169 (1965) ואת דברי כב' השופטת בן פורת בעא 127/77 מלכה קפה נגד יוסף לוי, פ"ד ל"א(3) 455, 464 (1977)): "הלכה פסוקה היא, כי בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות (ראה ע"א 483/62, 486/62, (10), ו-ע"א 246/66, 247/66, (11), בע' 575-574) ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום." ראו גם דוד בר-אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שנייה, עדכון מס' 5, 2013) (להלן - בר-אופיר), בעמ' 249. אשר על כן, נטל הראיה בענייננו מונח על כתפי הנתבעים להוכיח כי בדין הם יושבים בנכס. אעיר כי אין לקבל טענות הנתבעים בנוגע להרחבת חזית במישור זה שהרי הטענה לזכויות התובעת, בין מכוח החוק ובין מכוח חוק המקרקעין, נטענו במפורש בסעיף 7 לכתב התביעה. לעניין זה יאמר כי אין לקבל את טענת התובעת בנוגע לכך שמרדכי אינו יכול להעיד בשם דורון. הרי הנתבעים אינם טוענים לזכויות נפרדות בנכס. לא עלתה בפניי כל טענה כי לדורון זכות עצמאית בנכס. טענת הנתבעים היא כי מרדכי זכאי להחזיק בנכס מכח סעיף 20 לחוק וכי דורון (בנו) גר עמו. משכך, ולאור טענת מרדכי כי דורון שהה בפנימיה ובשירות צבאי במהלך התקופה הרלוונטית, ולכן מרדכי הוא בעל הידיעה בעניינים הנוגעים לתביעה, הרי שאין מניעה להסתפק בעדותו של מרדכי. ייאמר כי לו סברה התובעת כי עדותו של דורון תסייע לענייניה, יכולה היתה לבקש לזמנו לעדות. דין דומה חל גם על טענות הנתבעים ביחס לעובדה שהתובעת לא הביאה עדים מלבד עובדיה שלה, כמו למשל קבלנים חיצוניים שעבדו בנכס או אנשים רלוונטיים מטעם הקרן. במידה ולטענת הנתבעים היו אנשים נוספים שיכולים היו לשפוך אור על העובדות הרלוונטיות לענייננו, יכולים היו לזמנם בעצמם. זאת במיוחד נוכח הקביעה שנטל הראיה מוטל על שכמיהם בענייננו. משבחרו הצדדים שלא לזמן עדים מטעם הקרן או קבלנים שעבדו בנכס, חזקה עליהם שסברו כי עדותם אינה רלוונטית לעניין הנדון. ב. זכויות המנוח בנכס אין חולק על זכותו של המנוח להחזיק בנכס כדייר מוגן מכוח ההסכם. זכות זו פקעה ביום 11.1.12 , על יסוד פסק דין המבוסס על הסכמת הצדדים. אמנם, ניתנו בדרך החלטות שיפוטיות שקבעו כי זכות זו תפקע במידה והתובעת תשלם למנוח את סכומי הכסף שנקבעו בהחלטות בתי המשפט שדנו בתיק. אולם, התובעת ויתרה על מימושו של פסק הדין, כפי שגם הובהר באופן מפורש בעדותה של מוניקה (פרוט' הדיון בעמ' 5 שו' 3-5). צודקים הנתבעים כי קיומן של ההחלטות השיפוטיות בעניין המנוח בהליכים קודמים ואחרים לא נזכרו בכתב התביעה ומשכך כל ניסיון לבסס את עילת הפינוי עליהם מהווה הרחבת חזית. אולם, אין זה אומר כי התובעת אינה יכולה להתבסס על החלטות אלו ועל ההליכים בהם ניתנו בכדי לחזק את התשתית העובדתית עליה היא נסמכת, כאשר החלטות אלו צורפו לתצהירי העדות מטעמה. ג. מועד כניסת הנתבעים לנכס עיקר המחלוקת העובדתית שהתנהלה בפני בית המשפט נוגעת לשאלת מועד כניסת הנתבעים לנכס. מרדכי טוען בתצהירו כי לאחר שהתגרש בשנת 2001 התגורר זמן קצר אצל אחיינו ובתחילת שנת 2002 עבר להתגורר בנכס במטרה לטפל באביו. בחקירתו הנגדית של מרדכי, שינה מעט את גרסתו כאשר טען "עברתי לגור עם אבי בסביבות 2003, 2004" (פרוט' הדיון בעמ' 5 שו' 22-25). גם העדים מטעם הנתבעים מעריכים את מועד כניסתם לנכס לשנת 2004 לכל המוקדם (ראו עדותו של מר אבנר חיו ס' 5 לתצהירו ופרוט' הדיון בעמ' 8 שו' 11-13; עדותו של מר ויקטור גאוי בס' 3 לתצהירו ובפרוט' הדיון בעמ' 9 שו' 15-16; עדותו של מר קאראם אימנוב בס' 3 לתצהירו ובפרוט' הדיון בעמ' 10 שו' 8-11 וכן עדותו של מר נביל עג'ינה בס' 3 לתצהירו ובפרוט' הדיון בעמ' 11 שו' 12-13). על אף שהערכת מועד תחילת מגורי הנתבעים בנכס נע משנת 2004 לשנת 2007, כל העדים מטעם הנתבעים מסכימים על כך שהנתבעים גרו בנכס עם המנוח. מנגד, התובעת טוענת כי הנתבעים תפסו חזקה בנכס לראשונה רק לאחר העברת המנוח לבית אבות, בשנת 2010. לשם הוכחת טענה זו הסתמכה התובעת בעיקר על דוחות הביקור בנכס ("דוחות מעגל"). דוחות אלו שצורפו לתצהירים מטעם עדי התובעת מעידים כי נציג מטעם התובעת ביקר בנכס במספר מועדים (23.3.05, 19.3.06, 16.3.07, 16.3.08, 1.6.08, 15.3.11). דוחות המעגל מיום 23.3.05,19.3.06, 16.3.07,16.3.08 חתומים על ידי המנוח בעצמו וכן מופיעים בהם פרטיו כמחזיק בלעדי בנכס. בדוח מיום 16.3.08 נרשמה הערה לפיה למנוח מונה אפוטרופוס בשם הרשקו שרה עם מספרי הטלפון של גב' הרשקו. בדוח מיום 1.6.08 נרשמה הערה כי הנכס סגור, מטופל ומגודר. התובעת טוענת כי דוחות אלה הינם "רשומה מוסדית" אשר על פי ס' 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש] מהווים ראיות קבילות להוכחת לתוכנם. על כן, טוענת התובעת כי מאחר וכל הדוחות הללו נוקבים במנוח כתופס בלעדי בנכס, הרי שמדובר בראיה כי הנתבעים לא התגוררו ביחד עם התובע, אלא תפסו חזקה רק לאחר שעזב את הנכס. בפסיקת בתי המשפט כבר נקבע שדוחות המעגל שמפיקה התובעת מהווים "רשומה מוסדית" (ראו תא"ח (של'-חי') 748-07-11‏ ‏ עמידר נ' איתי בבאני ( 17.10.13), בסעיף 47 והאסמכתאות הנזכרות שם). משכך, יש לצאת מתוך הנחה שהדוחות האמורים מהווים ראיה להוכחת תוכנם. אולם, גם אם נסתמך על הדוחות האמורים כראיה לתוכנם, עדיין אין בכך בכדי להתגבר על המכשול הנובע מכך שקיים פער בין חודשים יוני 2008 לבין מרץ 2011 - תקופה לגביה לא קיימים דוחות. גם העדים מטעם התובעת שלקחו חלק בהפקת אותם דוחות (אבי ומוניקה) לא הצליחו להסביר פער זה. לכך מצטרפת העובדה שמרדכי פעל לרשום את הנכס כמענו הרשום במשרד הפנים ובמשרד הרישוי רק בחודש דצמבר 2008 (ס' 2 לתצהירו המשלים של מרדכי ותמצית רישום ממרשם האוכלוסין המצביעה על שינוי כתובת במועד זה - 1.12.08). התמונה שעולה היא שעל אף שנראה שהדוחות סותרים את הטענה כי הנתבעים החלו להתגורר בנכס לפני שנת 2008, הם אינם מסייעים לתובעת להוכיח כי הנתבעים לא התגוררו בנכס בין יוני 2008 לבין המועד בו הועבר המנוח מן הנכס. דא עקא, קיימות ראיות נוספת שמחלישות את טענות הנתבעים - האחת - בעדותו של משה, טען כי היה ממונה על ביצוע עבודות בנכס בשנת 2009 וכי לצורך כך ביקר בנכס והתוודע למנוח, כאשר הרושם שנוצר אצלו כי הוא התגורר בנכס לבדו (ס' 12-18 לתצהירו ). בהתייחס לטענות אלו מרדכי השיב כי אכן בוצעו עבודות בנכס, אך טען כי בוצעו בשנים 2007-2008 וכי הוא לא היה מעורב בכך כלל (פרוט' הדיון בעמ' 15). לא ניתן הסבר מספק מדוע לא היתה לו נגיעה בעניין, על אף שלטענתו כבר התגורר בנכס. השנייה- בעדותה של מוניקה עלה כי בביקורה בנכס בשנת 2007 נכחה במקום מטפלת שמונתה למנוח וכי מלבדה לא היו נוכחים נוספים בנכס (ס' 21-22 לתצהירה ופרוט' הדיון בעמ' 3 שו' 4-6), מה שמחליש את טענת מרדכי כי הוא זה שטיפל באביו. עובדת קיומה של מטפלת סותרת את טענת מרדכי כי טיפל באביו לבד (ס' 13-14 לתצהירו). לאור העלאת העובדה בתצהיר מוניקה, מרדכי אישר נתון זה בעדותו, על אף שטען כי המטפלת היתה עובדת חלקית אשר הגיעה 3-4 פעמים בשבוע למשך 2-3 שעות וכי למעשה לא טיפלה כלל במנוח (פרוט' הדיון בעמ' 12 שו' 1-4). גם מר אבנר חיו אישר בעדותו כי למנוח הוצמדה מטפלת, אך גם הוא טען כי מדובר בטיפול חלקי (פרוט' הדיון בעמ' 9 שו' 1-5). נמצא אם כן כי אין לתלות מהימנות רבה בעדותו של מרדכי וכי היא נסתרת בכמה וכמה פרטים אותם מעלים עדי התובעת. עם זאת, כפי שיובהר בהמשך, אין לכך משמעות רבה. ד. תחולת תנאי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר הנתבעים טוענים כי זכות הדיירות המוגנת של המנוח עברה אל מרדכי מכוח הוראת סעיף 20 לחוק, כאשר גם לשיטתם לא מתקיימים כאן מלוא התנאים שנקבעו בסעיף. סעיף 20(ב) לחוק קובע כי זכויות על פי החוק ניתנות להעברה לצאצאי הדייר המקורי "בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". בענייננו קיימת מחלוקת בנוגע למועד פטירת המנוח. מרדכי טוען כי המנוח נפטר ביום 5.2.11 (פרוט' הדיון בעמ' 16 שו' 24) ואילו מטעם התובעת נטען כי במועד מתן פסק הדין כנגד המנוח, ביום 11.1.12, היה המנוח עדיין בחיים. תעודת פטירה לא הוצגה. יצוין לעניין זה כי ממכתב הקרן מיום 28.2.11 (נספח 12 לתצהירו של אבי) עולה כי המנוח היה עודו בחיים באותו מועד ולכן סביר כי מועד הפטירה חל לאחר מכן. ודוק. אין משמעות רבה לדברים שכן אין מחלוקת כי המנוח הועבר לבית אבות ביום 13.1.10 והתגורר בו עד ליום פטירתו. לפיכך, המנוח ומרדכי כלל לא התגוררו בנכס ביחד במועדים הסמוכים לפטירתו (במהלך שנת 2011 לכל המוקדם). הנתבעים טוענים כי לאור העובדה שהמנוח הוצא בעל כורחו מן הנכס, יש ללמוד גזרה שווה בין הוצאתו כאמור לבין מצב בו היה נפטר בנכס. טענה זו אין בידי לקבל. ראשית יש לציין כי הפסיקה קבעה במפורש כי הדרישה למגורים משותפים במשך 6 חודשים לפני פטירת הדייר המוגן הינה דרישה דווקנית לכך שתקופת המגורים המשותפים יהיו בסמוך למותו של הדייר המקורי. ראו ר"ע 264/85 אלון הברפלד נ' ברוך גנקין, פדי לט (2) 441, 442 (1985): "...אין המדובר בתקופה של ששה חודשים של חיים בצוותא ותו לא, אלא בששה חודשים אשר משתרעים על פני התקופה הסמוכה לפטירת הדייר..." ראו גם תא"ח (של'-י-ם) 51828-10-10 אמינה עבד אלאטיף נ' מהא קוטינה (פורסם בתקדין,ס' 7 על האזכורים המובאים בו, 31.7.12). אמנם, סעיף 28 לחוק מעניק לבית המשפט סמכות להכיר באדם כדייר מוגן אף אם לא התמלאו בו המועדים הקבועים בסעיף 20 לחוק, אולם תחולתו של סעיף זה מוגבלת למצב בו הוכחו מגורים משותפים עם הדייר המוגן המקורי בתקופה הסמוכה לפטירתו. נראה כי הפרשנות המתאימה לסעיף זה נועדה לאפשר גמישות לעניין תקופת המגורים המשותפת הנדרשת בחוק, אך סעיף זה לא יכול לחול מקום בו לא התקיים כלל התנאי של מגורים משותפים בסמוך למות המנוח משעה שהמנוח לא התגורר כלל בנכס עובר לפטירתו (ע"א (מח'-י-ם) 26870-03-11 אמנון רבן נ' שלום אמניאן (פורסם בתקדין, 16.2.12), בסעיף 34). אם נכונה טענת הנתבעים והעברת המנוח לבית האבות בוצעה בניגוד לרצונו, אכן לא בטוח כי בנטישה מדובר (ראו ע"א (מח'-י-ם) 26870-03-11 הנ"ל בסעיפים 12-19). לכן, יכול והיתה למנוח זכות להתגונן בפני תביעת התובעת כנגדו, אלא שבנסיבותינו הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין לפיה פקעו זכויות המנוח בנכס כאמור. יתרה מכך. אין בכך כדי להשפיע על מצב הנתבעים, שכן הם ממילא לא מילאו את דרישת סעיף 20 (ב) לחוק מאחר שלא גרו עם המנוח בנכס בסמוך למותו. מדובר בדרישה דווקנית של מגורים משותפים שלא התקיימה בענייננו. יש לציין כי בהחלטת בית המשפט בת"א (של'-חי') 8414/93 שדן בנכס הנדון כאן, קבע כב' השופט סוקול בסעיף 21 כך: "את המקור המשפטי לזכות האישה ליהנות ממעמד של דייר מוגן מוצאת ב"כ התובע בסעיף 20 לחוק. לטענה זו אין מקום שכן סעיף 20 לחוק דן בדרכי העברת זכויות במותו של דייר ולא בהעברה בחיים. הוראת סעיף 20 לחוק נועדה לשמש הוראת מיוחדת לגבי "ירושת" זכויות דיירות מוגנת אך אין בה כדי לקבוע הוראות בדבר העברת זכויות בין דייר לבן זוגו בטרם פטירת הדייר..." כלומר, גם עמדת כב' השופט סוקול קובעת כי לא ניתן להחיל את ס' 20 לחוק על סיטואציות שאירעו במהלך חיי הדייר המוגן. אשר על כן, יש לקבוע כי זכותו של המנוח לא עברה למרדכי ומשכך, אין לנתבעים כל זכות או מעמד ביחס לנכס. הנתבעים טענו בפניי כי הם זקוקים לסיוע, אולם נוכח הדין בענייננו, קצרה ידו של בית המשפט מלהושיע. גם סעיף 132 לחוק והסעדים שהוא מעניק אינם יכולים לסייע כאן- "מי שטוען לזכויות מוגנות לפי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, וטענתו נדחתה, איננו יכול לעתור למתן סעד מן הצדק..." (בר-אופיר בעמ' 171). ה. דמי שכירות ראויים לטענת התובעת, מאז המעבר של המנוח לבית האבות, פסקו תשלומי השכירות בגין הנכס. מרדכי הודה בכך בעדותו (פרוט' הדיון בעמ' 12, שו' 9-12). על כן, התובעת עותרת כי אחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים בסך 6,000 ₪ לחודש. דרישת התובעת מבוססת על חוות דעתו של אינג' יעקב כהן, מהנדס בניין ושמאי מקרקעין, אשר ערך את חוות דעתו בנוגע לדמי השכירות הראויים לנכס על יסוד ביקורו במקום מיום 14.4.11. המועד הקובע להערכת דמי השימוש הינה מועד הביקור. הערכתו מבוססת על בדיקתו את הנכס, לרבות התרשמותו ממצב תחזוקה בינוני, השוואה לדמי שכירות המבוקשים בסביבת הנכס ובשים לב לשטח יחידת המגורים ( כ 143 מ"ר כולל מרפסת), שטח החצר (כ 441 מ"ר) והחלוקה הפנימית ל-5 חדרים. יש לציין כי הסכם השכירות נוקב סך של 4,046 שקלים ישנים, אשר בתוספת הצמדה מהווים כ- 50.93 ₪ נכון להיום. הנתבעים אינם מכחישים את חובתם לתשלום דמי שכירות בגין הנכס, אולם לטענתם יש לחייבם על פי דמי השכירות הקבועים בהסכם. הנתבעים טוענים בנוסף, כי קביעת דמי השימוש הראויים נעשתה על ידי עמידר ולא על ידי השמאי, שכן היא מופיעה עוד בדיווח של עמידר מיום 21.6.11 על פלישה לנכס. עוד נטען כי אין לקבל את קביעת השמאי שכן זה לא הופיע למתן עדות. אמנם, צודקים הנתבעים כי כבר בדיווח על פלישת הנתבעים לנכס מיום 21.6.11 עלתה הדרישה לדמי שימוש ראויים בסך 6,000 ₪. אולם מבחינת חוות דעת השמאי שבתיק ניתן לראות כי זו נערכה ביום 25.5.11, קרי לפני שהוציאה התובעת את ההודעה מטעמה על הפלישה לנכס. כלומר, למרות שהוכח כי הדרישה הזו היתה כבר חלק מן הדיווח המקורי של התובעת על פלישה לנכס, אין מדובר בקביעה שרירותית מטעמה, אלא בקביעה המבוססת, ככל הנראה, על חוות דעת שמאי שניתנה לבקשתה. הנתבעים, מצידם, לא הגישו חוות דעת אלא אך צירפו תמונות להוכחת מצבו המוזנח של הנכס וטענו להיותה של קביעת המומחה מטעם התובעת בלתי ריאלית בנסיבות. מאחר שגם לשיטת מרדכי, דורון לא גר באופן קבוע בנכס במהלך רוב התקופה מאחר שלמד בפנימיה ולאחר מכן לאור שירותו הצבאי, יש לקבוע כי חובת תשלום שכר הדירה חל על מרדכי בלבד. לעניין גובה החוב עצמו יש לציין כי נכון ליום 23.2.11 עמדה יתרת החוב ביחס לנכס על סך של 26,736 ₪ כפי העולה ממכתב דרישה של התובעת מיום 23.2.11 (נספח 10 לתצהיר מוניקה). מאחר ולא נטען אחרת, ומאחר ומכתב דרישת החוב אינו כולל פרוט של הרכב החוב, יש להניח כי בדרישה זו נכללים אף דמי השכירות עד לאותו שלב. התובעת מחלה על יתרת חוב זו במסגרת ההסכמה שגובשה עם הקרן. לאור האמור לעיל, יש לחייב את הנתבע 2 בתשלום דמי שימוש ראויים החל מיום 23.2.11 ועד למועד הגשת התביעה וזאת נוכח מכתב הדרישה מטעם התובעת ביחס לגובה החוב לנכס נכון למועד זה; נוכח התנהלות התובעת אשר עמדה על דבר הפלישה לכל המוקדם כשנה לאחר המועד הנטען וכן לנוכח העובדה שלא הוכח בפניי אומדן דמי שכירות ראויים אלא ליום 14.4.11 בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם התובעת. לאור מכלול הנתונים דלעיל, אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 6,000 ₪ בגין כל חודש בו הוא מחזיק בנכס, החל מיום 23.2.11 ועד למועד הגשת התביעה ביום 2.8.11. סיכום משלא עמדו הנתבעים בהוכחת זכות להחזיק בנכס, עליהם לסלק ידם ממנו ולהותירו פנוי מכל חפץ ואדם לא יאוחר מיום 8.2.14. בנוסף, הנתבע 2 ישלם לתובעת סך של 6,000 ₪ בגין התקופה מיום 23.2.11 ועד ליום 2.8.11 ובסך הכל מדובר ב- 33,000 ₪. סכום זה ישולם עד ליום 8.2.14 שלאחר מועד זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.8.11 ועד למועד התשלום בפועל. מאחר שבעדותו מרדכי ציין כי המיטלטלין שנמצא בנכס הינו בבעלותו (ס' 29 לתצהירו), ומאחר ועדות זו לא נסתרה, הרי שאין לתת תוקף להסכמת הקרן להעניק את המיטלטלין שנמצא בנכס לתובעת. אשר על כן, יש לסייג את פסק הדין שניתן ביום 11.1.12 ולקבוע כי אינו חל לגבי החלק בהסכם המתייחס למיטלטלין שבנכס וכי המיטלטלין בנכס יישארו ברשות מרדכי. לאור העובדה שהנתבעים הוכיחו במהלך הדיון בתיק זה מצוקה כלכלית של ממש, ובשים לב לצו הפינוי שניתן ולחיוב הכספי, אינני מחייבת את הנתבעים בהוצאות ההליך ולכן כל צד יישא בהוצאותיו. רפואהחזקה בנכסבית חוליםמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)