יתרה מכך, הסיוע הכספי אשר ניתן לנתבע ניתן תחת הצהרה שקרית לפיה התחייב הנתבע להתגורר בדירה השכורה במשך כל התקופה, בעוד שבתקופה דנא התגורר בדירת אימו. התובעת טענה, כי לא ניתן ליתן אמון לגרסת הנתבע מאחר שהציג מידע שקרי בתצהיריו, הטעה את התובעת, נציגיה ואת משרד השיכון, הסתיר מידע והציג חוזי שכירות פיקטיביים לפיהם הוא שוכר דירה בכתובת אחרת על בסיסם קיבל סיוע בשכר דירה מכספי הציבור במשך 10 שנים, כדי להשיג יתרון כלכלי בהתאם לאינטרסים שלו. התנהגות הנתבעים נוגדת את תקנת הציבור והינה חסרת תום לב. עוד הוסיפה התובעת, כי הנתבעים מנועים לטעון לזכאות "דייר ממשיך" מכוח כללי ההשתק החוזי. תמצית טענות הנתבעים: ב"כ הנתבעים טען, כי קבלת סיוע בשכר דירה בכתובת שונה מכתובת הדירה נשוא כתב התביעה אינה שוללת את זכאות הנתבעים, עיקר נימוקיו: יש לדחות את התביעה בהתאם לפסק דין שניתן בעת"מ 2164/07 כהן יהודה נגד משרד הבינוי והשיכון ואח', מיום 22.06.08. (להלן: "פס"ד כהן יהודה") . חוק זכויות הדייר בדיור ציבורי ונוהלי משרד השיכון אינם מתנים את הזכות לדיירות ממשיכה בכך שהדייר הממשיך לא קיבל סיוע בשכר דירה. התובעת ידעה, כי הנתבע מקבל סיוע בשכר דירה בכתובת אחרת שעה שהוא מתגורר בדירת אימו. אולם, הסתירה מהנתבע את ההשלכות והסיכונים התלויים במצב הנדון. על כן, התובעת פעלה ברשלנות ובחוסר תום לב ולפיכך, חלים עליה דיני השתק ומניעות. מצבם הכלכלי והאישי של הנתבעים הינו קשה ביותר; הנתבע הינו אסיר משוחרר, נרקומן ולנתבעים חובות בהיקף של 300,000 ₪ בהוצאה לפועל. הנתבעים הודו, כי בכספי הסיוע עשו שימוש על מנת לקנות אוכלואף בפועל לתשלום דמי השכירות עבור הדירה נשוא כתב התביעה ולכן אין בכך כדי לגרוע מזכותם וזכאותם לדיירות ממשיכה. אחיו של הנתבע הינו דייר ממשיך בדירה והוא יארח את הנתבעים בדירה ללא כל קשר לתוצאת פסק הדין. ראיות הצדדים: מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית אשר נערכו על-ידי: מר אשר ביטון-שימש כרכז שטח וערך ביקורים בדירה- במסגרתם, ערך דוחות ביקורי מעגל. מר זאב פניני- מנהל מרחב שרון אצל התובעת עד לשנת 2008 (מסר תצהיר לפיו ידע על מעבר הנתבעים לקראוון מחוץ לדירה). מר יוסי זיגדון- מנהל משרד עירוני בסניף הרצליה עד לשנת 2007 (בתצהירו מסר, כי טיפל במעבר מגוריהם של הדיירים החוזיים לדירה נשוא כתב התביעה). גב' מארי רוזנבלום- חתומה על תעודת עובד ציבור המתעדת את הכספים שקיבל הנתבע ממשרד הבינוי והשיכון בין השנים 1998-2009 בסכום כולל של 90,856 ₪, נוהל קבלת הכספים, טופס הבקשה לסיוע אשר הוגש על-ידי הנתבע על נספחיו וביניהם: כתב התחייבות (מיום 09.04.08 ומיום 23.04.09) לפיו הנתבעים מאשרים, מצהירים ומתחייבים, כי למשך כל תקופת קבלת הסיוע ממשרד הבינוי והשיכון: מתגוררים בדירה דרך קבע וברציפות במשך כל תקופת השכירות. מתחייבים להודיע באופן מיידי על שינוי כתובת מגורים. מצהירים כי שכרו את הדירה למטרת מגורים בלבד ומתחייבים להשתמש בכספי הסיוע רק לצורך תשלום שכר הדירה ולא למטרה אחרת. כתובת מגורי הנתבע לפי חוזי השכירות אשר צורפו לתצהיר ועל בסיסם נתקבלה בקשת הסיוע: חוזה שכירות מיום 06.06.07, 06.05.07, מהם עלה כי הנתבע שוכר דירה ברחוב מגן דויד 69/1 בהרצליה, ביחס לתקופות שכירות שבין השנים 01.06.07-31.05.08 ו- 01.06.08-01.06.09. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי הנתבעים אשר צורפו לכתב ההגנה שהוגש ביום 30.10.11, תצהירי עדות ראשית מיום 19.04.13 וכן תצהירו של שמעון אנקרי (אחיו של הנתבע). השאלה המשפטית: האם סיוע כספי בשכר דירה מהמדינה בכתובת אחרת בנסיבות דנן שולל את זכאות הנתבעים להכיר בהם כ"דייר ממשיך" בדירה נשוא כתב התביעה? דיון והכרעה: סעיף ההגדרות לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 , (להלן: "חוק זכויות הדייר בדיור ציבורי") מגדיר דייר ממשיך: "דייר ממשיך" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי;" יוצא אפוא, שעל מנת להכיר באדם כדייר ממשיך, עליו להתגורר עם הדייר החוזי שלוש שנים לפני פטירתו. בענייננו, אין מחלוקת ביחס למועד פטירתם של הורי הנתבע כאמור לעיל וכי הנתבעים התגוררו בדירה, תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת האם. גם דוחות המעגל אשר נערכו על-ידי מר אשר ביטון מלמדים על כך שהנתבע התגורר בדירה, כך למשל, שמו של הנתבע מצוין תחת העמודה "משתכנים" בכל המועדים הרלוונטיים. כמו-כן, צוין בדוחות, כי הנתבע התגורר בקרוואן שנבנה מחוץ לדירה, אולם אין בכך כדי לשנות את המצב העובדתי לאור הסכמת הצדדים על כך שהנתבע התגורר בדירה במועדים בהתאם לדין. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ראיותיהם, בדין ובפסיקה הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל ואפרט טעמי: בתי המשפט פסקו לא אחת, כי קבלת סיוע ממשלתי בשכר-דירה עבור דירה אחרת, מהווה סיבה לפינוי מדיור ציבורי וכן השתק ומניעות החלים בעקבות כך על טענה של ההתגוררות בדירה ציבורית. כך למשל, פסק בית המשפט העליון ברע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, מיום 12.05.08, בעמוד 10-11) : "בענייננו, הסכימה המשיבה להנחה שהמבקש - המערער רכש זכאות עצמאית בטרם מאסרו. קרי, כי התקיימה מערכת יחסים חוזית מסוג זה או אחר בינו לבין המשיבה. השאלה המעשית בה יש להכריע היא, האם כדין מבקשת המשיבה (בתביעות שהגישה) לבטל הסכמיות זו. סבורני כי בנסיבות אין ספק שהסכמיות זו, יהא לבושה אשר יהא, חדלה להתקיים. ראשית המבקש - המערער לא ראה את הדירה כמקום מגוריו הקבוע. בכניסתו לכלא ב- 2005 מסר כתובת במעלה אדומים (ראו מכתב גנ"מ י' מקדש מפקד בית סוהר אש"ל מ- 2.3.08). הסברו כי בחופשות היה זקוק לערב הגר שם אינו תקף לגבי מועד כניסתו למאסר, וזאת גם אם לא נדרש לכך שכטענת המשיבה מסר כתובת זו עוד ב- 1998. שנית, ב- 2002 - 2003, התקופה בה עמד לפני שחרור ממאסרו הקודם, קיבל כאמור - כפי שמוסרת ב"כ המשיב בתגובתה לבקשת רשות הערעור - מענק של 14,000 ₪ כהשתתפות בשכירות דירה לפי נוהל ששרר אז, תוך שהוא מוסר כתובת פלוני של דירה אחרת ששכר, בירושלים, והצהיר כי התגורר בה במשך שנה ועוד מחצית השנה; זאת - בתקופה בה טען בדיירות כדייר ממשיך בדירה נשוא המחלוקת דהאידנא והחזיק בה לשיטתו. דבר זה זועק, כשברכוש ציבור עסקינן. המבקש - המערער לא נדרש בבקשתו ובתגובתו כל עיקר לעניין זה ולא נתן כל הסבר; אין בית המשפט יכול לאטום עיניו ואוזניו לכך מעשה שוטה שבעולם. בעיני כשלעצמי, אין פגם ב"שורה התחתונה" שאליה הגיעו בתי המשפט הקודמים. אומנם שקלתי אם יש מקום להחזיר את התיק לבירור נוסף בבית משפט השלום, בשאלה של ביטול ההסכמיות כתוצאה מנטישה. ואולם, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לכך. קבלת הסיוע על ידי המבקש - המערער מן המדינה בעבור דירה אחרת לשנה וחצי בתקופה הרלוונטית מעידה כמאה עדים, ואין צורך להכביר התדיינויות סרק. שוב, חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי הוא חוק סוציאלי, ויש ליתן את הדעת לצדק החלוקתי הנוגע למוחילים לדיור ציבורי, ולפנות מקום למימוש זכויותיהם". בפסק דין (ת"א) 50936/04 "עמידר"- החברה לשיכון עולים בע"מ נ' קורשקוב ליודמילה, מיום 21.08.07, פסקה 14 ) קבע בית המשפט: "אם אמנם התגוררה הנתבעת בדירת המנוח- כטענתה- הכיצד זה ההינה לבקש סיוע מהמדינה בגין דירתה שלה, תוך העלמת מגוריה עם המנוח?... אינני סבור כי הנתבעת רשאית לאחוז בחבל משני קצותיו, לסירוגין, כטוב בעיניה. משהוכח כי הנתבעת דרשה וקיבלה סיוע בשכר הדירה בגין דירתה שלה... מושתקת ומנועה היא מלטעון עתה בבית המשפט, כי התגוררה באותה עת בדירת המנוח." וכן בפסק דין (ת"א) 58805/06 מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל ע"י עמידר נ' אסולין שרה מיום 28.08.05 , עמוד 5 נקבע, כי: "לא ניתן לשלול את הטענה כי הנתבעת התגוררה בדירה יחד עם המנוחה, אלא שלאור פסק דינו של בית המשפט העליון אין מנוס מהמסקנה כי יש להורות על פינוי, נוכח קבלת סיוע בתקופה הרלוונטית ממשרד השיכון ולאור הצהרת הנתבעת על הסכמי שכירות בדירות אחרות". (להלן: "פס"ד אסולין"). כמו-כן, במסגרת ההליכים שהתקיימו בפס"ד אסולין, בברע"א 4474/13, שרה אסולין נגד מדינת ישראל, מיום 28.08.13, עמוד 6, בית המשפט העליון הביע את דעתו (אף על פי שאינו נדרש לדון בשאלה המשפטית), כי אין זה ראוי שמי שזכה להטבה מקופת הציבור, בדמות סיוע בדיור, יזכה להטבה מקבילה בחישוב אותה תקופה בראייתו כדייר ממשיך בדירה אחרת, בעוד אחרים ממתינים בתור עד בוש. ראה לעניין זה גם את פסק דינו של כב' השופט אריאל חזק, בת"א 749-09 (שלום ק. גת) עמיגור ניהול נכסים בע"מ נ' ביטון רויטל ואח', מיום 13.12.11). כפי שעולה מהפסיקה, מבקש לא יוכל לטעון להיותו דייר ממשיך בדירה בגין שהותו בדירה למשך 3 שנים עובר לפטירת אדם אחר, שעה שבגין אותה תקופה הציג עצמו כזכאי להשתתפות בשכר דירה מטעם המדינה ואף קיבל בגין אותה דרישה סכומי כסף מן המדינה. התנהגות הנתבעים מנוגדת לתכלית החוק ופוגעת בצדק החלוקתי אותו מבקש החוק להגשים. בנסיבות המקרה שלפניי, הנתבע הודה, כי התגורר בדירה שעה שהיה חתום על חוזי שכירות בדירות אחרות בשלם קיבל סכומים לא מבוטלים ממדינת ישראל, סכומים אשר לטענתו שימשו לכלכלה ומזון. במסגרת הבקשה לקבלת דמי סיוע הנתבע חתם מידי שנה על כתב התחייבות, נוסחו של כתב ההתחייבות והסנקציות הנלוות אליו הינם ברורים ונהירים, מדובר במערכת יחסים חוזית מתחדשת על פני תקופה של 10 שנים ועל כן הנתבע היה מודע לחובותיו וזכויותיו והיה עליו לקיימן בתום לב. משלא עשה כן, יש לקבל את התביעה מכוח דיני השתק ומניעות והן מכוח חובת תום הלב. אינני מקבלת את טענת הנתבע, לפיה ידיעת התובעת על מגוריו בדירה במקביל לקבלת כספי סיוע מהווה התנהגות חסרת תום לב. לדעתי, לכל היותר מדובר בחוסר תיאום, בין הגופים, שכן בנושאים אלו מעורבים מספר גורמים ציבוריים, ממילא אין בכך, כדי להכשיר את התנהגותו של הנתבע, יהיו מניעיה אשר יהיו. כמו-כן, הנני דוחה את טענת הנתבעים, לפיה יש לדחות את התביעה מאחר שהחוק אינו מתנה את הזכות לדיירות ממשיכה בכך שהדייר הממשיך לא קיבל סיוע בשכר דירה. בפס"ד ע"ש 90/96 עמותת סניגור קהילתי נ' היועץ המשפטי לממשלה, 19/11/2001, פסקה 16) בית המשפט הכיר בכך: " כי הזכות לדיור ציבורי נקבעת מחוץ לכותלי החוק, והיא מבוססת, יש להניח, על מערכת שיקולים המביאה בחשבון את המשאבים שהמדינה יכולה או מוכנה להקצות לנושא זה מחד, ואת צורכי הנזקקים, תוך קביעת סדרי עדיפויות, מאידך" . שיקולים אלו נפרסים בפני הוועדות שלהן יש את הכלים לבחון את התמונה כולה ואת האינטרסים לעיל ולכן כל מקרה נבחן לגופו בהתאם לנסיבותיו לדין, לפסיקה, לקריטריונים ולשיקולים המונחים בפני הועדה ובניהם חובת תום הלב של הנתבעים. עוד טענו הנתבעים, כי סעד הפינוי הנדרש על-ידי התובעת הינו חסר נפקות מעשית באשר ממילא מתגורר בדירה אחיו של הנתבע אשר הוכר כ"דייר ממשיך" ואשר יאפשר להם, כבן משפחה, להמשיך ולהתגורר בנכס. ביחס לטענה זו, בהינתן כי זכויותיו של דייר ממשיך אינן זכויות בעלות או חכירה ואינן מוחלטות ומותנות בתנאי חוק זכויות הדייר בדיור ציבורי, נוהלי משרד השיכון ובפרט סעיף 4 להוראה מס' 08/19 לנוהל הסדרת זכויות דיירים ממשיכים וכמובן בתנאי הסכם השכירות עם התובעת וזכותו של האח לארח קרובי משפחה בדירה וביניהם את הנתבעים, אין בה כדי להטות את הכף להכרה בנתבעים כ "דיירים ממשיכים". בשולי פסק הדין אציין, כי הפניית ב"כ הנתבעים לעת"מ 2164/07 כהן יהודה נגד משרד הבינוי והשיכון, אין בה כדי לשנות מהכרעתי בפסק הדין מאחר שפסק דין יהודה קבע, כי יש להחזיר את עניינו של העותר לדיון נוסף בפני הוועדה, לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה, לפיה בהחלטת הועדה נפל פגם מהותי; בפני הועדה לא הונחה תשתית ראייתית מלאה באשר למצבו הבריאותי והנפשי של העותר, אשר נזקק לעזרת הוריו. בעניינו המצב המשפטי והעובדתי הינו שונה, במקרה שבפניי הנתבע טען, כי התגורר בדירה על מנת לסייע להוריו המנוחים ולאחיו וזאת למרות מצבו הסוציו אקונומי הקשה והרקע של שימוש בסמים. סוף דבר: למרות שהנתבעים פעלו מתוך מצוקה כלכלית ומשפחתית, הנתבעים לא העלו טיעונים ושיקולים אשר יש בהם כדי לחרוג ממגמת הפסיקה. לאור ההלכה הפסוקה, וקביעתו של ביהמ"ש העליון, אין מנוס מקבלת התובענה וכך אני מורה. בנסיבות המתוארות, ניתנת לנתבעים שהות להתארגן על מנת לפנות את הדירה נשוא כתב התביעה למשך 90 יום מקבלת עותק פסק הדין, אשר יישלח על ידי המזכירות בדואר רשום + א.מ. חרף התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש, דומה כי בנסיבות חייהם של הנתבעים, המצוקה הכלכלית אליה נקלעו והעדר יכולת של ממש לשקם את חייהם, במובן הכלכלי, אינני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. דייר ממשיךשאלות משפטיותמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותדמי שכירות