עמד על פיגום בגובה כ 3-4 מ' ,עת לפתע התמוטט הפיגום והתובע נפל. כתוצאה מכך נפגע התובע בכל חלקי גופו ובעיקר נגרם לו שבר מרוסק בקרסול רגל שמאל (להלן: "התאונה"). התובע צרף לכתב התביעה חוות דעת מטעמו ערוכה על ידי ד"ר אהוד ראט, אורתופד, אשר קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 20% בגין קשיון נוח של הקרסול, 20% בגין הגבלת התנועה הסובטלרית ו-5% בגין קיצור הגפה מעל 2 ס"מ. סה"כ 39% נכות משוקללת. כתב התביעה בתובענה דנן הוגש מלכתחילה כנגד הנתבעת 1 בלבד, ביום 6/10/11, עת כתב תביעה מתוקן, בו נוספו הנתבעות 2 ו-3 , הוגש ביום 7/5/13 ( הבקשה להגשת כתב תביעה מתוקן , מיום 25.04.13 ). אך לאחר הגשת כתב התביעה בתובענה דנן, הודיעה הנתבעת 1 כי כבר ביום 4/9/06 הוגשה ע"י התובע תובענה בגין אותה תאונה בפני בית המשפט השלום בבאר שבע , במסגרת ת"א (שלום באר שבע) 6407/06 ( להלן: "התובענה הראשונה" ) , אשר בסופו של יום נמחקה מחוסר מעש כפי שיפורט להלן. בשל חשיבות ההליכים אשר קוימו במסגרת התובענה הראשונה ומועדם לרבות החלטות בית המשפט , לעניין הכרעה בבקשת הדחיה על הסף מטעם הנתבעות 2 ו-3, אפרטם כדלהלן: כאמור, מועד הגשת התובענה הראשונה, כנגד הנתבעת 1 תחילה , הינו ביום 04.09.06 . מטעם התובע הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה בתובענה הראשונה, לצירוף הנתבעות 2 ו-3 דכאן, כבר ביום 26.08.09 , דהיינו בתום 6 שנים וחודשיים ממועד התאונה. קודם לכך, ביום 23.06.08, נערכה ישיבת קדם משפט בתובענה הראשונה אשר לאמור בה נודעת חשיבות לנשוא הבקשות דכאן. מעיון בפרוטוקול הדיון האמור, עולה כי ב"כ הנתבעת 1 ציין כי ישנה הכחשה מוחלטת הן לדבר העסקת התובע ע"י הנתבעת 1 והן לעצם ארוע התאונה שכן לדבריו, לאחר חקירה מטעם הנתבעת 1 לא נמצאו ראיות לקרות התאונה ולהעסקת התובע באתר הבניה הנטען. בנוסף העלה ב"כ הנתבעת טענה בדבר צורך בהבטחת הוצאותיה בהינתן כי התובע הינו תושב השטחים . באותו דיון ציין ב"כ התובע בפני בית המשפט כי מדובר "בעובד" וזאת על פי רישומי לשכת התעסוקה והאישור שהונפק על שם הנתבעת ( ככל הנראה אישור העבודה- א.ז.) ועל פי הפרטים אשר נתקבלו מרשות התעסוקה. ב"כ התובע הוסיף וטען בקדם המשפט כי עבודת הבניה בוצעה על פי מיכרז בו זכתה הנתבעת במועצה המקומית "תל שבע" ( היא הנתבעת 2 דכאן) , על פי הסכם התקשרות של המועצה עם הנתבעת 1 לבניית המבנה נשוא התובענה בו ארעה התאונה , הוא המתנ"ס של מ.מ. תל שבע. עוד ציין כי טענת הנתבעת 1 כי התובע אינו מועסק על ידה אינה מבוססת שכן עסקינן בעובד אשר ביצע עבודה עבור הנתבעת, כטענתו, על פי הסכם התקשרות בין הצדדים. בהמשך טען ב"כ התובע כי לעניין הטענה כי העבודה הועברה לידי קבלן משנה : " שתציג לי חברתי את שם הקבלן ואני אתבע אותו" ובהמשך עתר בפני בית המשפט להורות על גילוי מסמכים לרבות גילוי ספציפי לעניין חוזה הנתבעת 1 עם מ.מ. תל שבע לעניין בניית המתנ"ס באתר בו ארעה התאונה נשוא התובענה. בתום דיון קדם המשפט קבע בית המשפט בהחלטתו (כב' השופט י. פרסקי, כתוארו דאז) כי יש מקום לפצל את הדיון, נקבעו מועדי הוכחות בשאלת החבות תחילה וכן הורה בית המשפט לשירות התעסוקה ליתן תעודת עובד ציבור בדבר זהות מעסיקו של התובע במועד התאונה וכן הורה לנתבעת להעביר לידי ב"כ התובע את ההסכם לבניית המתנ"ס אשר נחתם בין הצדדים. בהמשך הוגשה ע"י התובע בקשה לתיקון כתב התביעה ביום 26.08.09 לפיה נתבקש לצרף את הנתבעות 2 ו-3 דכאן לתובענה הראשונה ובמקביל הוגשה ע"י הנתבעת בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. לאחר שניתנה הזדמנות לתגובת התובע, ניתנה ביום 19.10.10 החלטת בית המשפט לפיה על התובע להפקיד עירבון בסך- 10,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעת 1 , בתוך 45 יום. בנסיבות האמורות לא ניתנה באותה עת החלטת בית המשפט בבקשת התובע לתיקון כתב התביעה. ביום 30.11.10 ניתנה החלטת בית המשפט ממנה עולה כי ביום 03.11.10 הוגש כתב תביעה מתוקן בתובענה הראשונה, ללא נטילת רשות מעם בית המשפט ולפיכך הורה בית המשפט על מחיקת כתב התביעה המתוקן . במסגרת אותה החלטה הוארך המועד להפקדת העירבון הכספי ע"י התובע, עד ליום 09.01.11 , תוך קביעה כי ככל שלא יופקד העירבון תימחק התובענה ללא התראה נוספת. עוד נקבע כי ככל שתתבצע ההפקדה במועד שנקבע, רשאי ב"כ התובע להגיש בתוך 20 יום בקשה חוזרת להגשת כתב תביעה מתוקן. ביום 10.01.11 דחה בית המשפט את בקשת ב"כ התובע , אשר הוגשה באותו יום, לעיכוב ביצוע ההחלטה דלעיל מיום 30.11.10 , לצורך הגשת בקשת רשות ערעור, ולהארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור. בנוסף ובהינתן כי במועד האמור לא הופקד העירבון, הורה בית המשפט על מחיקת התובענה הראשונה. בהמשך ולבקשת הנתבעת , קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 27.01.11 , כי ככל שתוגש התובענה מחדש, יחייבו ההליכים אשר התקיימו במסגרת התובענה הראשונה לרבות לעניין הפקדת העירבון. עד כה נסקרו הליכים והחלטות בית המשפט במסגרת ניהול התובענה הראשונה בבית משפט השלום בבאר שבע. בהמשך, ביום 06.10.11 , דהיינו בחלוף 9 חודשים נוספים ממועד מחיקת התובענה הראשונה כנגד הנתבעת 1 ובתום למעלה מ- 10 חודשים ממועד מחיקת כתב התביעה המתוקן , לפיו צורפו לכאורה שלא כדין הנתבעות 2 ו-3 דכאן, הוגשה התובענה בשנית בפני בית משפט זה ( להלן: "התובענה השניה" ). עיון בכתב התביעה בתובענה השניה מלמד כי התובענה אמנם הוגשה בשנית ,אך כנגד הנתבעת 1 לבדה , אשר הגישה מטעמה בקשה למחיקת התובענה על הסף בטענה כי התובע בחר להתעלם מהחלטות בית המשפט, במסגרת התובענה הראשונה, והפר צו שיפוטי לעניין התניית זכותו להגשת התובענה בשנית, בהפקדת עירבון בסכום שנקבע. בהחלטתו מיום 17.02.12, קבע כב' הרשם בוקר (כתארו אז) , כי על התובע להפקיד את סכום העירבון כהחלטת בית המשפט בתובענה הראשונה בתוך 30 יום, שאם לא כן תידחה תביעתו. בנוסף מצא לנכון לחייבו בהוצאות הבקשה בסך- 1,500 ₪ וזאת לאור העובדה כי בחר להתעלם כליל מההחלטה האמורה ואף לא הבהיר כלל כי נוהל הליך קודם . בסופו של דבר הופקד העירבון כפי החלטת בית המשפט, אך ביום 31.05.12 . בהחלטה מיום 4.4.13, נקבע, על אף התנגדות ב"כ התובע, כי סדרי הדין בתובענה זו, יהוו המשך להליכים אשר קוימו במסגרת התובענה הראשונה , כפי החלטת בית המשפט שם. אך יום 25.04.13 , למעלה משנה ומחצה לאחר הגשת התובענה השניה, הוגשה בשנית מטעם התובע בקשה לתיקון כתב התביעה לצירוף הנתבעות 2 ו-3 כנתבעות נוספות לתובענה השניה. את בקשתו לתיקון כתב התביעה מנמק ב"כ התובע בטענות הנתבעת 1 בכתב הגנתה ומתוך המסמכים שקיבל התובע מהנתבעת בנסגרת הליך גילוי מסמכים. בסעיף 4 לבקשה דנן צוין כי למבקש (התובע) נודעה לראשונה עילת התביעה נגד הנתבעות 2 ן-3 , אך עם קבלת המסמכים במסגרת גילוי המסמכים מטעם הנתבעת 1, זאת בהליכי התובענה הראשונה. בהמשך לכך הוגשו בקשות הנתבעות 2 ו-3 לדחיית התובענה על הסף בעילת התיישנות. עיקרי טענות הצדדים טענות הנתבעת 2 הנתבעת טוענת במסגרת בקשתה, כי כתב התביעה המתוקן הומצא לה ביום 23/6/13, מכאן שהומצא בחלוף למעלה מעשר שנים ממועד התאונה ובכל מקרה הוגש לבית המשפט בחלוף למעלה משמונה שנים ממועד התאונה. עוד טוענת הנתבעת 2 כי בכתב התביעה טוען התובע לנזקים ברורים וגלויים כבר מיום התאונה ומכאן שיש להחיל את מניין תקופת ההתיישנות מתאריך 23/6/03, מכאן שתביעתו של התובע התיישנה כבר במועד הגשת כתב תביעתו המתוקן מיום 2/11/10 ( צ"ל 03.11.10) במסגרת הליכי התובענה הראשונה , אלא בהינתן כי התובענה הראשונה נמחקה מחוסר מעש, לא נדונה שם עתירתה לדחיה על הסף . לטענת הנתבעת 2 בהינתן כי כבר במועד קרות התאונה הנזק לתובע היה ברור וגלוי אין תחולה במקרה זה לסעיף 89 לפקודת הנזיקין . בטיעוניה מפנה לפס"ד לע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ( להלן: "פס"ד המאירי" ) . במסגרת דיון שהתקיים ביום 16.9.13, הוסיפה ב"כ הנתבעת כי כתב התביעה הומצא לנתבעת ביום 23/6/13, מועד שיש לחשב את מועד ההתיישנות. כן טענה כי לא מתקיים החריג לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בדבר התיישנות שלא מדעת. טענות הנתבעת 3 הנתבעת 3 טוענת במסגרת בקשתה כי תביעת התובע הוגשה ביום 25.4.13, דהיינו כ-10 שנים לאחר קרות התאונה ובחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח -1958 , דהיינו 7 שנים. ב"כ הנתבעת הוסיף בדיון במעמד הצדדים כי כבר בשנת 2009, ידע התובע על קיומן של הנתבעות 2-3, זאת כשביקש לתקן את כתב תביעתו במסגרת התובענה הראשונה ובכל זאת לא הגיש את התובענה השניה כנגד הנתבעות הנוספות, אלא רק ביום 7.5.13. טענות התובע מנגד טוען התובע בתמצית כי אמנם עילת התביעה מתיישנת ברגיל בתום 7 שנים, אולם בנסיבות המקרה דנן יש להאריך את תקופת ההתיישנות בהיותה התיישנות שלא מדעת ולהחיל את החריג, שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו מוארכת תקופת ההתיישנות, שכן נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת תביעה כנגד הנתבעות 2-3. ב"כ התובע מפנה אף הוא לפס"ד המאירי. התובע ידע לראשונה על עילת תביעה נגד הנתבעות רק עם קבלת מסמכים במסגרת הליך גילוי מסמכים עם הנתבעת 1, במסגרת התובענה הראשונה, ועל כן יש לחשב את מועד ההתיישנות מהמועד בו נודעו לו עובדות אלה ולא מיום התאונה. לטענת ב"כ התובע העובדות אשר נעלמו מעיני התובע המהוות את עילת התביעה כנגד הנתבעת 2 הן כי הינה המועצה המקומית אשר בתחומה המוניציפאלי בוצעו עבודות הבניה ואילו כנגד הנתבעת 3 , כי שמשה כקבלן מבצע בהתאם להסכם בין הנתבעות. ב"כ התובע מציין בטיעוניו את המבחן שנקבע בפסיקה כי אי ידיעת העובדות המהוות עת עילת התביעה הינן מסיבות אשר אינן תלויות בתובע וכי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן וכן כי הנטל להוכיח קיומו של חריג זה , מונח על כתפי התובע . בנוסף מציין ב"כ התובע כי הפסיקה פירשה חריג זה יחסית בצמצום תוך החלת מבחן אובייקטיבי , מבחן סבירות ידיעתו של התובע בנסיבות המקרה הספציפי, להבדיל מבחינה סובייקטיבית בדבר נסיבות ידיעתו האישית של התובע . את תגובתו לא תמך ב"כ התובע בתצהיר אלא הסתפק בהפניה כללית לעובדות המצויות בפני בית המשפט כדבריו ( סעיף 14 לתגובת התובע) ,ובטיעון המשפטי. בדיון שהתקיים ביום 16/9/13, הוסיף ב"כ התובע כי התובע לא ידע את זהות הנתבעים הנוספים ולא הכיר את הבעלים של הנתבעת 1, שכן מדובר בפועל פשוט, שלא ידע עבור מי הוא עובד. דיון בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ( להלן: "פקודת הנזיקין") שכותרתו "מועד תחילת ההתיישנות" נקבע: " מקום שעילת התביעה היא נזק שנגרם על יד מעשה או מחדל- היום שבו אירע אותו נזק , לא נתגלה הנזק ביום שאירע- היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. בנסיבות המקרה דנן אין מחלוקת ואף לא נטען אחרת, מועד ארוע הנזק נשוא התובענה ידוע והוא מועד קרות התאונה אלא שב"כ התובע טוען לקיומו של החריג במסגרת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בטענה כי נעלמו מעיני התובע עובדות המהוות את הקשר הסיבתי שבין הנזק הנגרם לאחריות הנתבעות 2ו-3 , המהוות את עילת התביעה בייחס אליהן . כפי שפורט בסעיף 4 לעיל, התאונה אירעה ביום 23.6.03, התובענה הראשונה הוגשה ביום 4.9.06 הבקשה הראשונה לתיקון כתב התביעה בעניין הנתבעות 2ו-3 הוגשה כבר ביום 26.8.09, בתום 6 שנים וחודשיים בלבד , משמע בטרם חלפה תקופת ההתיישנות . לאור האמור ולאור טענות ב"כ הצדדים במסגרת קדם המשפט מיום 23.06.08 , כפי שפורט לעיל, בתום 5 שנים ממועד התאונה, ברי כי כבר באותם מועדים לא נעלמה מעיני התובע עובדה כלשהי המהווה את עילת התביעה כנגד מי מהנתבעות , אלא שאך לאור מחדליו נמחקה התובענה הראשונה מחוסר מעש ואף נמחק כתב התביעה המתוקן אשר הוגש על ידו שלא כדין , זאת ביום 30.11.10 ,כאמור. מה היא אם כן נפקות מועדי מחיקת התובענה הראשונה מחוסר מעש ומחיקת כתב התביעה המתוקן לעניין תקופת ההתיישנות . בסעיף 15 לחוק ההתיישנות נקבע: " הוגשה תובענה לפני בית משפט ... והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." על יסוד האמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות נפסק בע"א 748/89 שלומית שפירא ואח' נ' שמחה חייט, פ"ד מח(2) 365 , כדלהלן: "והנה פסקנו ברע"א 68/89 פד"י מג(624 (2 וחזרנו ופסקנו בע"א 502/88 פד"י מד(3) 833, "שאין לפרש את הדיבור "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט, כגון ... (כ)שהתובענה הופסקה. בגדר ההלכה האמורה יש לראות איפוא אף את בקשת הצירוף כ"תובענה". האם מתקבל על הדעת שיראו אותה כתובענה לענין סעיף 15 ולא יראו אותה כ"תובענה", המפסיקה את תקופת ההתיישנות, אם הבקשה התקבלה? בנסיבות אלו הגעתי לכלל המסקנה כי יש לקרוא את המלים "כתב תביעה" בתקנה 26(ב) ככוללות גם כתב תביעה מתוקן שהוגש בתוך המועד החוקי על יסוד בקשה לצירוף בעל דין שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. לענין זה, כך אני סבור, יש לייחס את מועד הגשת כתב התביעה לאחור, למועד הגשת הבקשה האמורה." ראה בנוסף אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, 2009, עמ' 178. הנה כי כן פרק הזמן אשר חלף החל ממועד הגשת הבקשה הראשונה לתיקון כתב התביעה ועד למועד מחיקת כתב התביעה המתוקן , אינו נכלל במניין תקופת ההתיישנות. משמע, ככל שמירוץ ההתיישנות בעניינן של הנתבעות 2 ו-3 חדל בעת הגשת הבקשה הראשונה לתיקון כתב התביעה ביום 26.08.09 , בחלוף 6 שנים וחודשיים ממועד התאונה( כאמור בסעיף 22 לעיל) , הרי הוא התחדש בשנית בנסיבות מחיקת כתב האישום המתוקן ביום 30.11.10 , עת נותרו 10 חודשים נוספים עד לתום תקופת ההתיישנות . בהמשך לאמור יש לבחון את התנהלות התובע בעת חידוש ההלכים במסגרת התובענה השניה, עת הבקשה השניה לתיקון כתב התביעה בעניינן של הנתבעות 2 ו-3 הוגשה אך ביום 25.04.13 , דהיינו למעלה משנה ומחצה לאחר חידוש התובענה, כמפורט בסעיף 9 לעיל, מתבקשת המסקנה כי במועד חידוש התובענה כנגד הנתבעות 2 ו-3, חלפה זה מכבר תקופת ההתיישנות בת 7 שנים. כאמור, תולה התובע את יהוו בחריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות בטענה כי העובדות הרלבנטיות העומדות בבסיס קיום עילת התביעה כלפי הנתבעות 2 ו-3 נעלמו מעיניו. בע"א 2919/07 מ"י - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא - ליפל ואח' סקר בית המשפט העליון את ההלכות לעניין שאלת היחס שבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין , שם צוינו , בין השאר, ארבעת התנאים אותם על הטוען להשעיית מירוץ ההתיישנות הנטל להוכיח, דהיינו קיומן של עובדות שנעלמו מעיניו, היותן מהותיות ויורדות לשורש עילת התובענה, העובדות האמורות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו וכי התובע לא יכול היה למנוע את אותן סיבות בנוקטו זהירות סבירה ( שם, סעיף 42 לפסק הדין) . באשר למהות העובדות נאמר כי עסקינן בעובדות המעמידות בידי התובע את עצם "כוח התביעה" , הנדרשות לעצם קיומה של הזכות בגין ארוע קונקרטי , להבדיל מהיכולת לממש את כוח התביעה כגון כתובתו של הנתבע וסיכויי הצלחת התביעה . באשר לטיב הגילוי , לרמת המודעות או היקף הידע שברשות התובע הנדרשים על מנת שניתן יהיה לראות בו כמי אשר ידע את העובדות שבבסיס העילה , קבע בית המשפט כי: " די איפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע ( שם, סעיפים 44-45 לפסק הדין)." בהמשך סקירתו מציין בית המשפט כי : "הפסיקה הכירה בחשד כשקול לידיעה בכוח, ואף הנמיכה את הרף עוד יותר. גם כאשר לא נתעורר חשד אצל התובע, נבחנה השאלה האם התובע צריך היה לחשוד בקיומם של קשר סיבתי או התרשלות " (תוך התייחסות לפרשת פלונית , שם בפסקה 47 לפסק הדין) ובסיכומו של דבר נקבע כי די בחשד המתעורר אצל התובע ואף חשד בכוח אשר צריך היה להתעורר, ייחשבו כ"קצה חוט המבטל את השהיית מירוץ ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות (שם, סיפת פסקה 47). כאמור , המבחן לבחינת ידיעתו בכוח של התובע את העובדות הרלבנטיות המהוות את עילת התביעה , הינו מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים , תוך התחשבות בנסיבות העניין , להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע. סבורני כי מהאמור לעיל אין מנוס אלא לקבוע כי לא עלה בידי התובע להוכיח את התנאים האמורים הנדרשים לקיום החריג על פי סעיף 8 דלעיל. ראשית אין מחלוקת כי העובדות העומדות בבסיס עילת התביעה כנגד הנתבעות 2 ו-3 היו בידיעת התובע מספר שנים בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, עת לכל המאוחר בעת קיום קדם המשפט משנת 2008 וכן בעת הגשת בקשת תיקון כתב התביעה הראשונה, כשנה עובר למועד תום תקופת ההתיישנות, די בכך לטעמי כדי לקבוע כי לא מתקיים בתובע המבחן האובייקטיבי לפיו לא היה בידו למנוע בזהירות סבירה את הנסיבות שהביאו לחלוף תקופת ההתיישנות. בדומה סבורני כי אין לקבל את טענת ב"כ התובע כי לא ניתן היה בידו לברר את הקשר הסיבתי ביחס לנתבעת 2 שבתחומה המוניציפאלי נבנה הבניין נשוא התובענה וזאת כבר בעת ארוע התאונה שכן תובע סביר היה מגיע למידע זה על נקלה ולפיכך לא ניתן לומר כי עובדה זו נעלמה מעיניו מסיבות אשר אינן תלויות בו. כך אף לעניין הנתבעת 3 , עת כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בישיבת קדם המשפט בתובענה הראשונה , חודשים רבים וקרוב לוודאי אף קודם לכן , הוברר לתובע ולמצער עלה בליבו , או צריך היה לעלות בליבו החשד כי פעל קבלן משנה באתר הבניה , אלא שהתובע לא פעל בנחישות הראויה אף לבירור עובדה זו. אדרבא, התנהלות התובע , כפי שפורט לעיל בסעיפים 4 וכן 9-5 לעיל, מעידה כי התובע "ישן על זכויותיו" וכי ניהול התובענה , הן זו הראשונה והן השניה משהוגשה בשנית , שגם אז הוגשה כנגד הנתבעת 1 בלבד, לא עמדו בראש מעייניו , מסיבה זו או אחרת, כאשר צוין בפסיקה כי אל מול זכותו של התובע למיצוי תביעתו, יש לשקול את זכותן של הנתבעות למיצוי ההליך בעניינן במסגרת תקופת ההתיישנות הקבועה בדין . סוף דבר לאור האמור לעיל הנני נעתר לבקשות הנתבעות 2 ו-3 לדחיית התובענה כנגדן על הסף בעילת התיישנות עילת התביעה כנגדן בהתאם, לתקנה 101(א)(3) לתקסד"א ודוחה את טענת התובע כי הרים את הנטל להוכיח קיומם של התנאים הדרושים לכניסתו לתחומי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. התובע יישא בהוצאות שכר טרחת ב"כ הנתבעות 2 ו-3 בסך- 2,000 ₪ , כל אחת, שישולם בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים. פיגוםתאונות נפילהנפילה מגובה / מסולםנפילה