על פי סעיף 29(ב) לפקודת השטרות חובת הראיה מוחלפת, כך שעל התובע להוכיח שלאחר אותה רמאות ניתן בתום לב ערך בעד השטרות. למעלה מן הצורך יאמר, כי גם אם ניתן לטעון כי כוונתו המקורית של ילוז לא היתה נגועה במרמה, ברור, בנסיבות העניין, כי נפלו פגמים חמורים בזכויות הקניין של ילוז בשיקים ודי בכך, על פי פרשנות הפסיקה לסעיף סעיף 29(ב) לפקודת השטרות, כדי להעביר את נטל הראיה אל כתפי התובע. ראה למשל ע"א 6553/97 חגאי נ' חברת עבודי חיים בע"מ, פ"ד נב(2) 345, וכן ע"א 425/78 המועצה המקומית מגדל העמק נ' ב.ש.ן חרושת ברזל בע"מ, לג (1) 304, שם נאמרו הדברים הבאים: "מהאמור בסעיף קטן (ב) הנ"ל עולה ברורות שכדי שחובת הראיה תוחלף מההכרח שתהיה קימת הודאה או הוכחה שזכות הקניין של האוחז בשטר פגומה בגלל אחת הסיבות המנויות בסעיף קטן זה או בגלל פגמים אחרים בזכות הקניין... כפי שנאמר על ידי דר' זוסמן בספרו דיני שטרות (מהדורה חמישית סעיף 211) הפגמים בזכות הקניין המנויים בסעיף 29(ב) ניתנו רק לשם הדגמה. (הדגשות שלי - ע.ר). וכן, ע"א (ת"א) 2262/08 נרקיס נ' ברדע : "טענות ההגנה שהנתבע רשאי להעלות אינן מוגבלות לטענות רמאות ואי חוקיות, אלא כל טענה שיכול היה הנתבע להעלות בתביעה שהייתה מתנהלת בינו לבין הנפרע, ושהוכחה - תעביר את הנטל את התובע (זוסמן, בעמ' 260 - 264; לרנר, בעמ' 223 - 224)". אציין כבר עתה, כי לא עלה בידי התובע להרים את נטל הראיה, ואף ההיפך הוא הנכון. המסקנה המתבקשת מהראיות שהוצגו בפני היא שלא ניתן ערך בעד השיקים. כשנשאל התובע בעדותו האם יש לו אסמכתא על כך שהעביר לירון ילוז תמורה כלשהי, השיב התובע: "כן, החשבוניות הוא קיבל כסף מזומן" כשנשאל בהמשך, האם ילוז חתם על אישור קבלת כסף מזומן העיד כי: "ברור, על שובר הניכיון הוא חותם" כאשר התבקש להציג את המסמכים בפני בית המשפט השיב: "אני יכול להוציא הכל מתוך החומר שלי" ובהמשך, כאשר נשאל האם הוא נוהג לתעד מסירות מזומנים בדך כלל, השיב: "כן אני מחתים ע"ג החשבונית" (פרוטוקול עמ' 10 ש' 29 עד עמ' 11 ש' 13). והנה, למרות שאמורות להיות בידי התובע אסמכתאות למתן תמורה לילוז, הוא לא צירף אותן לתצהיריו, לא הגיש אותן לבית המשפט במהלך עדותו, ואף לאחר עדותו, כאשר השאלה עלתה על פני השטח, לא ביקש להוסיפן כראיות נוספות מטעמו. המסמך היחיד שהציג התובע בעניין זה היה שובר ניכיון/קבלה שהונפק במחשב, המהווה אישור לכך שילוז מסר לידי התובע את השיקים ואין בו כל התייחסות לתמורה שקיבל ילוז בעדם בפועל. בניגוד לאמור בעדותו של התובע, המסמך איננו נושא את אישורו של ילוז על כך שקיבל כסף, לא את חתימתו של ילוז ואין בו כל רישום או כיתוב אחר שיכולים להוות אסמכתא להעברה בפועל של סכום כלשהו לילוז. התובע אף לא הביא כראיה חשבוניות כלשהן, או ראיות אחרות למשיכת מזומנים לגביהן העיד בעדותו. משלא הוגשו על ידי התובע המסמכים האמורים להיות בידיו, כראיה לתמיכה בגרסתו, ללא מתן הסבר סביר, חזקה שראיות אלו היו פועלות כנגדו. "...כלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני , לה (1) 736 בעמ' 760). הכלל הראייתי האמור נכון, ואולי אף ביתר שאת, לגבי אי זימונו של ילוז לעדות. הגם שלא היתה מחלוקת כי ילוז עזב את הארץ לתקופה בלתי ידועה, בשלב מאוחר יותר, ביום 23/5/12, הגיש התובע בקשה לזימון מר ילוז לעדות בה טען: "לאחרונה, הצליח התובע לאתר את מר ילוז, וזה הלה סירב להגיע לדיון להעיד מטעם צד כל שהוא בתיק, וכי הוא יגיע לתת עדות רק במידה ויומצא לידיו זימון מאת בית המשפט. לפיכך מבוקש להוציא לנ"ל צו זימון לדיון ההוכחות הקרוב. למען הסר ספק, התובע ידאג למסור את הזימון לידיו של מר ילוז..." ביום 27/5/13 ניתנה החלטה על זימון ילוז כמבוקש, במסירה אישית על ידי ב"כ התובע. ולמרות זאת, התובע לא זימן את ילוז והסתפק בדברים סתמיים ולא מפורטים של בא כוחו לפרוטוקול הדיון מיום 7/6/12: "לא הצלחנו לזמן את מר ילוז לעדות היום. אנו מוותרים על זימונו." עדותו של ילוז היתה יכולה לשפוך אור על כל פרטי הפרשה, לרבות בעניין התמורה שקיבל עבור השיקים וחתימות ההיסב על גבם, שהיתה אף היא במחלוקת. אי זימונו לעדות והויתור על עדותו, מבלי להמציא צידוק ראוי וסביר לכך, מקימים את החזקה כי עדותו היתה פעולת כנגד התובע. בנוסף, באופן כללי, עדותו של התובע לא הותירה רושם מהימן. בכל הקשור למתן התמורה היא הייתה מתחמקת כאמור, ונתגלו בה גם סתירות וחוסר העקביות. כך למשל, באחת מתשובותיו בעניין הימצאות אסמכתא למתן כסף מזומן השיב התובע: "אצלי במשרד יש כסף מזומן. אני לא רושם את מספרי השטרות. אני צריך לבדוק את המשיכות שלי באותו יום. ובשלב מאוחר יותר, כאשר התבקש לתאר את אופן התרחשות העסקה עם ילוז השיב תשובה אחרת, לפיה שלח מישהו במיוחד להביא את המזומן לצורך העסקה המסוימת: "מדובר במשרד צר, אחד מביא את הכסף, אין לי דלת משוריינת אז מישהו הולך להביא את הכסף. בגלל שזו עסקה גדולה..." מעבר לאמור אני סבור, כי על עסקים מסוג עסקו של התובע, אשר עיסוקם היומיומי הוא במתן הלוואות וניכיון שטרות, חלה חובת זהירות מוגברת, מזו החלה על מי שאין עיסוקם בסיחור שטרות. שומה עליהם לבצע בדיקה מדוקדקת של כשרות השטרות שהם מקבלים לידיהם, לתעד ביתר דיוק וקפידה את נסיבות קבלתם ובדיקתם, למשל באמצעות הקלטת שיחות טלפון כפי שמקובל במוסדות בנקאיים, ולתעד ביתר שאת העברות כסף מזומן. אם לא יוכיחו שביצעו את כל אלה, לא יוכלו להוכיח קיומם של תום לב ותמורה בקבלת השטרות. לאור האמור הגעתי לכלל מסקנה שלא ניתן ערך בעד השיקים. ומכל מקום, התובע לא הוכיח שנתן תמורה כלשהיא עבורם. משכך, התובע איננו יכול ליהנות ממעמד של אוחז כשורה ואף לא ממעמד של אוחז בעד ערך. חתימת ההיסב על גבי השטרות לגרסת התובע, במהלך עסקת ניכיון השטרות, ביקש ממנו ילוז שיחתום במקומו חתימות היסב על גבי השטרות, והתובע עשה כן עוד באותו המעמד. הנתבע חלק על טענה זאת וטען כי מדובר בזיוף חתימת ההסבה ללא הרשאה. מכיוון שאין מחלוקת, כי חתימת ההסבה על השיקים לא נכתבה בידו של ילוז, מוטל על התובע הנטל להוכיח כי קיבל הרשאה לחתום במקום ילוז. גרסתו של התובע בעניין זה לוקה בחולשות ניכרות. רק בתצהיר עדותו הראשית, החליט לראשונה לספר, כי חתימת ההסבה על גב השיקים איננה חתימתו של ילוז אלא, חתימה שלו בהרשאת מר ילוז שישב על ידו וספר את הכסף. וזאת, לאחר שהנתבע טען כלפיו כי זייף את חתימת ההסבה. בתצהיר קודם שנתן התובע (ביום 25/8/09), בתמיכה לבקשה להטלת עיקולים לפני מסירת אזהרה, לא טרח לפרט עובדה זאת. ההסבר שסיפק התובע בתצהירו מדוע ילוז לא חתם בעצמו את חתימות ההיסב, על אף שישב מול התובע בעת שזה חתם במקומו, בגלל שילוז עסק בספירת הכסף, איננה סבירה מספיק בנסיבות העניין. ההסבר אינו מתיישב עם טענת התובע, כי שניים מבין השיקים שקיבל מילוז ושייכים לאותה הסדרה (אלה שזמן פירעונם 16.7.09 ו- 16.8.09), כן נחתמו בחתימת היסב על ידי ילוז עצמו, ודווקא שני שיקים אלה לא נכללו בין השיקים הוגשו לביצוע בהליכי הוצל"פ במסגרת התיקים הנידונים. התובע אף לא יכול היה להעיד כי ראה בעיניו את ילוז חותם על שני שיקים אלה (עמ' 11 ש' 24 עד 29). לא סביר שהכסף ניתן לילוז לפני שהשלים את סיחור השיקים כהלכה, על אף שהתובע טרח ופרט בתצהירו שהבהיר לילוז את החשיבות של חתימות ההיסב. התובע לא נתן הסבר סביר מדוע חתם את חתימות ההיסב, במקום ילוז, בחתימה שצורתה כצורת כוכב, שאיננה דומה לחתימתו של ילוז ולא לחתימתו של התובע עצמו, וללא אזכור שמו של ילוז. כל הנ"ל מעורר תמיהות קשות לגבי גרסת התובע בעניין חתימות ההיסב ומחזק את ההתרשמות הישירה לגבי חוסר אמינותו בכלל. לאור הנ"ל ונוכח אי זימונו של ילוז לעדות, אני קובע כי לא עלה בידו של התובע להוכיח, כי השיקים סוחרו אליו באמצעות חתימת הסבה כדין. כשלון תמורה בעסקת היסוד על פי גרסת התובע אשר כאמור, להתרשמותי הישירה הייתה אמינה, מלבד התחלת ביצוע עבודות הריסה, ילוז לא ביצע את חלק הארי של השיפוץ בבית בקיסריה, וכלל לא החל בעבודות במרפאת השיניים בחיפה. לחיזוק גרסתו הציג התובע תמונות של הבית בקיסריה בשלב בו הופסקו העבודות וכתב כמויות אשר היווה את הבסיס להסכם ביצוע העבודות (להלן:"כתב הכמויות"). לפי עדותו, הספיק הקבלן לבצע רק חלק מעבודות ההריסה, כפי שפורט בתצהירו והוצג בתמונות, המסתכמות בשווי של 14,140 ₪ (על פי כתב הכמויות). התובע לא חלק על עובדות אלה, אך טען, כי העבודות שכן ביצע הקבלן מגיעות כדי תמורה חלקית ובלתי קצובה כנגד השיקים. לפי נוסח "זכרון הדברים", אשר היווה את ההסכם שנחתם בין הנתבע לקבלן, מהות העבודות שהיה על הקבלן לבצע בבית בקיסריה היה: "עבודות בניה ושיפוץ בבית דו משפחתי... לפי תוכנית ומפרט טכני...". בכתב הכמויות אשר צורף להסכם ניתן לראות, כי שווי כל עבודות ההריסה מגיע לסכום של 29,194 ₪ בלבד, כאשר סך כל העבודות שווה 283,961 ₪ + עלות חומרים בשווי 160,000 ₪. בהתחשב במהות ההסכם כאמור, העובדה שכתב הכמויות פירט את שווין של עבודות ההריסה איננה יכולה לגבור על מהות ההסכם שעניינו ביצוע "עבודות בניה ושיפוץ". נוכח מהות ההסכם, יש לראות את עבודות ההריסה שהיה צריך לבצע, כהכנה לביצוע העבודה העיקרית בלבד. כאשר אפילו עבודות ההכנה לביצוע העבודות לא הושלמו ובנסיבות כאמור, אין לראות בביצוען אפילו ראשית של תמורה עבור השיקים. בנסיבות ניתן אף לומר, כי לא רק שעבודות ההריסה שבוצעו לא היוו תמורה עבור כספו, אלא אף הרעו את מצבו. שכן, לפני ההריסות היה בידי הנתבע בית מגורים ולאחריהן נותרו ברשותו הריסות, עימן היה עליו להתמודד בניסיון למזער נזקים, ובשים לב לקושי שבמציאת קבלן חדש לאתר בניה שננטש, לפגיעה בכושר המיקוח של הנתבע מול קבלנים ובעלי מקצוע בנסיבות כאמור, ולעיכובים ודחיות של מועדי ביצוע ומסירה. הנתבע עצמו לא טען כי יש במקרה הנדון כישלון תמורה מלא אלא כישלון תמורה חלקי קצוב. טענתו מתבססת על הסכום הקצוב אשר נקבע בכתב הכמויות לביצוע עבודות ההריסה כאמור (29,194 ₪), ועל כך שסכומים השיקים שמסר שכן נפרעו עולה על סכום זה בהרבה. לדבריו, אשר כאמור נמצאו אמינים עלי, בטרם הספיק להעביר לבנק הודעה על ביטול השיקים הנידונים, נפרעו כבר שיקים בסכום כולל של 232,000 ₪. כאשר באים לבחון את סוגיית התמורה שהתקבלה אצל הנתבע כנגד השיקים שנתן, יש לאבחן בין התמורה החוזית שהיה אמור לקבל על פי עסקת היסוד לבין התמורה שהיה אמור לקבל עבור כל שיק שנתן. כאשר סכום השיקים שנפרעו עולה בהרבה על הסכום לו היה זכאי הקבלן עבור עבודות ההריסה שביצע, על פי קצב התקדמות העבודה כאמור בכתב הכמויות. הרי שלגבי ייתר השיקים שטרם נפדו, לרבות 14 השיקים נשוא התביעה שבפנינו, קיים כישלון תמורה מלא, שכן לא התקבלה בעד מי מהשטרות הללו תמורה כלשהי. על כן, בין אם נגדיר את המצב ככישלון תמורה מלא או ככישלון תמורה חלקי קצוב, ברור כי הנתבע לא קיבל כל תמורה בעד השיקים הנתבעים. משכך אני קובע, כי הנתבע היה זכאי לבטל את עסקת היסוד ובמסגרת יחסיו מול ילוז היה זכאי לבטל את השיקים. סיכום משקבעתי כאמור, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של התביעה להידחות, ולא מצאתי להידרש ליתר טענות הצדדים. אציין עוד, כי בנוסף לתובע קיימת בתיק 18995-10-11 נתבעת נוספת בשם ראדפר אסתר. במסגרת ניהול ההליכים בתיק לרבות תצהיריו, עדותו וסיכומיו של התובע, לא הייתה מטעמו התייחסות כלשהי לגב' ראדפר אסתר. משכך, אם וככל שהיו לתובע טענות כלשהן כנגד הגב' רדפר, יש לראות בו כמי שזנח אותן. לגופו של עניין, לא ברור מכוח איזו עילה ניתן לחייב את הגב' רדפר. היא אינה חתומה על מי מהשיקים כצד להם או כערבה לתשלומם, ולא הוצגה כל ראיה כנגדה. אשר על כן, ובנוסף לכל האמור לעיל, דינה של התביעה כנגדה להידחות אף מטעמים אלה. סוף דבר אני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובע לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 15,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום אחרת יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. שטר חובשטרפקודת השטרות