התובעת עותרת לחיוב בתשלום בגין שירותי הסעות, שסיפקה התובעת בשנת הלימודים 2007-2008 לחטיבת הביניים "בית שמואל" בחדרה (להלן:"הישיבה") ) שלטענת התובעת היא שלוחה של הנתבעת 1. ביום 03.04.13, ולאחר שהחלו כבר להישמע הראיות, ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעה התובעת עם הנתבעת 1, והדיון המשיך בנוגע לשאלת חבותה של הנתבעת 2. לטענת התובעת, חבה העירייה בתשלום לתובעת, מכמה סיבות: א. הישיבה מצויה מוניציפאלית בשטח העירייה, והייתה כפופה למחלקת החינוך בעירייה. ב. מנהל מחלקת החינוך בעירייה, מר אמנון אריה, התחייב כי העירייה תשלם את החוב - אם באמצעות הנתבעת 1 ואם באופן ישיר. לטענתה, מר אריה אף הורה לבעלי התובעת מר שעיבי, להסב את החשבוניות משם הנתבעת 1 אל שם העירייה. ג. לטענתה, העירייה הזמינה שירותי הסעות ושילמה ישירות לתובעת, ללא כל הסכם כתוב. וכראייה, לטענתה, נספח ד' לתצהיר התובעת. העירייה מכחישה כל התחייבות או חבות נטענת מטעמה לתשלום וטוענת כי יש לדחות את התביעה נגדה. מטעם התובעת העידו - מר אלי שעיבי, בעליה של התובעת ומנהלה , מר משה כהן, שהיה מנהלה של הישיבה במועדים הרלוונטיים לתביעה ורו"ח אבי עזורה שנתן חוות דעת מטעם התובעת. מטעם הנתבעת 1 העיד מר שלמה קפח, שהיה נציגה של הנתבעת 1 בהנהלת הישיבה. מטעם העירייה העידו - מר שמואל וייסבלך שהוא מנהל אגף החינוך בערייה, ומר אמנון אריה, שהיה מנהל אגף החינוך בעירייה במועדים הרלוונטיים לתביעה. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, אני מחליטה לדחות את התביעה כנגד העירייה. לטענת התובעת, התחייבות העירייה כלפיה, נעשתה בהבטחה בעל-פה מצד מר אמנון אריה, כי העירייה תישא בתשלום בגין ההסעות נשוא הליך זה. לטענת התובעת, במהלך שנת הלימודים שהחלה בספטמבר 2007 , ולאחר שהנתבעת 1 לא שילמה עבור שירותי ההסעות שנעשו עד לאותו מועד, התחייב מר אמנון אריה כי העירייה תישא בתשלומי ההסעות שכבר בוצעו ותמשיך ותשלם עבור ההסעות באותה שנה. בעניין זה טענה התובעת כי התחייבותו של מר אריה ניתנה במהלך פגישה שהתקיימה במשרדו ואשר בה התחייב, כאמור, כי העירייה תשלם עבור ההסעות. אותה פגישה התקיימה , לטענת מר שעיבי, לאחר שמר צוויבל, מטעמה של הנתבעת 1 ,הודיע כי זו לא תישא יותר בתשלום עבור ההסעות לישיבה. בפגישה זו נכחו, לטענת מר שעיבי, גם מר כהן, מר קפח ומר גבי שיטרית, שהיה אז מנהל מערך ההסעים של העירייה (סעיף 20 לתצהיר שעיבי). לטענת מר שעיבי, מר אריה התחייב כי העיריה היא שתשלם לתובעת עבור ההסעות ובהמשך לאותה התחייבות אף הורה לו מר אריה להסב את החשבוניות שכבר הוצאו על ידי התובעת והופנו לנתבעת 1 ,ולהפנותן על שם העירייה (סעיף 22 לתצהיר שעיבי). אין מחלוקת על כך שאין כל התחייבות כתובה מטעמה של העירייה. טענות התובעת בעניין ההתחייבות שנטלה על עצמה, כביכול, העירייה, נסמכות על הדברים שאמר, לטענתה, מר אמנון אריה באותה פגישה נטענת. דא עקא, שהתברר כי גירסת התובעת באשר לאותה פגישה, והדברים שכביכול נאמרו בה, לא הוכחה ונמצאו סתירות רבות באשר לתוכן אותה פגישה ותוצאותיה. לפיכך, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מר אריה אכן התחייב לשאת בתשלומי ההסעות ואין בכלל צורך לבחון אם התחייבותו של מר אריה עולה לכדי התחייבות של העירייה עצמה . התרשמתי ממהימנות עדותו של מר אמנון אריה, ואני מאמינה לדבריו ולעדותו אודות אותה פגישה. מר אריה אכן העיד כי התקיימה במשרדו פגישה אלא שלטענתו מר קפח כלל לא נכח בה ונכחו בה רק הוא, מר שעיבי, מר כהן מטעם הישיבה ומר גבי ז"ל מהעירייה. מר אריה העיד כי באותה פגישה כלל לא התחייב כי העירייה תשלם את חוב ההסעות לתובעת, אלא שהציע להקדים את התשלומים הסדירים של העירייה לישיבה, על מנת שלישיבה יהיה תזרים מזומנים, שממנו תוכל לשלם לתובעת (עמ' 78 שו' 14-30). עדותו של מר אריה הותירה רושם מהיימן מאוד והיא נתמכת בעדויותיהם של קפח וכהן. לעניין הנוכחים באותה פגישה, גם מר קפח וגם מר כהן אישרו כי מר קפח לא נכח בפגישה האמורה (עדותו של מר קפח בעמ' 66 שו' 10-11 , ועדותו של מר כהן-עמ' 32 שו' 15). לעניין תוכן הפגישה והדברים שנאמרו בה, מר כהן אישר בעדותו כי אכן התקיימה פגישה בה הוצגה הבעיה לאמנון אריה (עמ' 29 שו' 1-6, 21-26) וטען כי מר אריה כלל לא הבטיח באותה פגישה שהעירייה תשלם את החוב של הישיבה "ש. אתה לא זוכר הבטחה של מר אמנון אריה? ת. לא, באותה פגישה בודאות בשום פנים ואופן" (עמ' 32 שו' 18-19). מעדותו של מר קפח עולה כי מר כהן עדכן אותו על הפגישה וכי מסר לו שלא הגיעו בה לשום פתרון (עמ' 66 שו' 21-28). מר שעיבי, לעומת זאת, טען כי מר קפח נכח בפגישה (סעיף 20 לתצהיר שעיבי) . בה במידה שעדותם של קפח וכהן מחזקת את גירסתו של מר אריה, היא מערערת את גירסתו של מר שעיבי , שהעיד בתצהירו כי גם מר קפח נכח באותה ישיבה. ממה נפשך? אם בוגד בו זיכרונו של מר שעיבי באשר לנוכחים באותה ישיבה, מאיין נדע כי בתיאור שמסר לגבי תוכנה לא נפלו טעויות? כאילו לא די בכך, הרי שמעדותו של מר קפח בחקירתו הנגדית התברר כי לא רק שלא נכח באותה פגישה שבה, כביכול ולפי טענת שעיבי, ניתנה אותה התחייבות מטעם מר אריה, אלא שגם לא שמע בכלל ממר אריה התחייבות ברורה וישירה כי העירייה תישא בחוב לתובעת. מר קפח הודה כי כל שמר אריה אמר, בביקוריו השונים בישיבה וכאשר הנושא הועלה בפניו, הוא כי "יהיה בסדר" (עמ' 58 שו' 1-5; עמ' 60 שו' 25-32 עמ' 61 שו' 1-5). עדותו של מר קפח, בשאלה האם הוא אישית ישב עם מר אריה לגבי סוגיית ההסעות והחוב לתובעת, נסתרה מס' פעמים (עמ' 58 שו' 22-24). בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע, על סמך עדותו של מר קפח, כי מר אריה התחייב בשם העירייה לשאת בתשלומי ההסעות וכי על סמך התחייבות זו הישיבה המשיכה להזמין הסעות מהתובעת והבטיחה לה כי הסכומים ישולמו לה (כפי שטען בעמ' 57). לא ניתן לראות בדבריו של אמנון אריה כי "יהיה בסדר", משום התחייבות מטעם העירייה לשלם. אני מקבלת את גרסתו של מר אריה לפיה, פנייתם של התובעת ונציגי הישיבה אליו- נעשתה על מנת לקבל עזרה בהגעה לפתרון בעיית התשלום, לאחר שצוויבל מישיבת כפר הרא"ה הודיע שיפסיק לשלם לתובעת (עמ' 82 שו' 16-18). לצערי, גם אינני מאמינה לעדותו של מר שעיבי כאילו הנחה אותו מר אריה, להסב את החשבוניות משם הנתבעת 1 לשם העירייה. עדותו של מר שעיבי בעניין זה לא הותירה רושם מהיימן והרושם משמיעת עדותו בעניין זה היה כי טענותיו בעניין זה נטענו לאחר ששינן אותן וחזר עליהן כמי שמנסה לשכנע באמיתות משפטים שלמד לומר ולחזור עליהן. לעומתו, אמינה עלי עדותו של מר אריה - שהעיד באופן כן, מסביר ופתוח - ושלל מכל וכל את הטענה כאילו הורה לשעיבי לעשות כך לגבי החשבוניות (עמ' 81 שו' 26-29). יתרה מכך, מר שעיבי טען בעדותו כי בדצמבר 2007 ראה שנתבעת 1 אינה משלמת, ושאל את מנהל הישיבה על כך, והלה השיב כי הנתבעת 1 והעירייה רבים מי ישלם, ולכן מינואר 2008 לא הוציא חשבוניות בכלל (עמ' 13 שו' 28-32). טענה זו אינה מתיישבת עם תצהירו, שם טען כי מר אריה הורה לו להוציא את החשבוניות על שם העירייה. טעם נוסף לכך שלא ניתן להאמין לגירסתו של מר שעיבי בנוגע להסבת החשבוניות הוא שמר כהן, שזומן כעד מטעמה של התובעת, כלל לא נשאל בחקירה ראשית אודות החשבוניות ואודות הטענה כאילו אמר מר אריה באותה פגישה כי יש להסב אותן, ונראה כי לא בכדי בחר ב"כ התובעת שלא לשאול את העד מטעמו בנושא זה. גם מר קפח לא העיד כלל בנושא הסבת אותן חשבוניות ולא נשאל על כך כלל בעת שנחקר בחקירה נגדית על ידי בכ' התובעת. כאשר נשאל מר קפח האם קיבל משעיבי חשבוניות בגין ההסעות מינואר 2008 ואילך, אותן חשבוניות שמר שעיבי העיד כי כלל לא הוצאו על ידו, השיב באופן פתלתל בתשובות חלקיות - "בערך", "אני לא רוצה לומר בוודאות", "לא יודע", והתחמק ממתן תשובות ברורות (עמ' 63 שו' 21, 23, 26). תחילה השיב כי שעיבי לא העביר לו חשבוניות - מאז הפגישה בה הודיע צוויבל כי לא ישלם על ההסעות (עמ' 63 שו' 13-14), אך משנשאל על כך שוב לא הצליח לחזור על אותה גרסה וטען כי אינו זוכר שלב בו שעיבי לא העביר חשבוניות, וכי אינו יכול לומר בוודאות (עמ' 63 שו' 22-26). לא ניתן איפה לסמוך על עדותו ועל זיכרונו של מר קפח בנוגע לארועים נשוא המחלוקת. סיכומו של דבר, שאני דוחה את טענות התובעת כאילו התחייב מר אמנון אריה, בשמה של העירייה , לשאת בתשלומי ההסעות נשוא התביעה וקובעת כי התובעת לא הצליחה להוכיח כל התחייבות מצד העירייה לתשלום בגין חוב שירותי ההסעות לתקופה הרלוונטית. אף לו הייתי מוצאת כי יש בעדויות שהובאו בפני כדי להוכיח כי מר אריה התחייב כלפי התובעת, הרי שעל מנת שהתחייבות כזו תחייב את העירייה, עליה לעמוד בתנאי סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), הקובע כלהלן: "חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה". במקרה שבפני, אין, למעשה, מחלוקת על כך שההתחייבות הנטענת , אף לו הייתה מתקבלת גירסת התובעת, כלל אינה עומדת בדרישות ס' 203 הנ"ל. התובעת טוענת כי חרף זאת יש לחייב את העירייה בתשלום. אני דוחה טענה זו משלא מצאתי כי יש מקום, במקרה שבפני , לעשות כן. לא שוכנעתי כי העירייה מבקשת לעשות שימוש בסעיף 203 לפקודה, במטרה להתחמק מעמידה בהתחייבויות שהתחייבה בה. זאת, להבדיל מהמקרה נשוא ע"א 6705/04 בית הרכב נ' עירית ירושלים שאליו מפנה התובעת. במקרה שבפני הוכח כי ההתקשרות במשך כל השנים כלל לא הייתה בין התובעת לעירייה, כי אם בין התובעת לבין הישיבה ו/או הנתבעת 1. הישיבה, בתקופה הרלוונטית להליך זה, לא הייתה כלל בבעלות העיריה אלא הייתה בבעלות חיצונית לעירייה - בבעלות הנתבעת 1 (ראה עדות קפח עמ' 56 שו' 28-32). לעירייה אף לא ניתן לייחס זהות של הגורם הנהנה משירותי ההסעות. זאת מאחר ודובר בהסעות של תלמידים שהגיעו לישיבה מחוץ לחדרה (עמ' 81 שו' 8-13) ולעירייה אין כלל חובה כלפיהם. גם מעדות מר שמואל וייסבלך, מנהל מחלקת חינוך בעירייה, עולה כי נושא ההסעות מעולם לא נכלל בתוך תקצוב העירייה למוסדות החינוך, ובכללם הישיבה (עמ' 74 שו' 30-31). אשר לטענות התובעת, כאילו מהתנהלות העירייה ניתן ללמוד על כך שזו משלמת גם ללא התחייבות העונה על דרישותיו של ס' 203- אני דוחה גם טענות אלה של התובעת. להוכחת טענותיה בעניין זה הציגה התובעת שתי חשבוניות שהוציאה לעירייה (נספח ד לתצהירו של מר שעיבי). אחת החשבוניות היא בגין שירותי הסעה בשנת 2011 - שאינה רלוונטית לתביעה שבפני ואין כל פירוט מטעמה של התובעת כיצד הוזמנה אותה הסעה. המסמך הנוסף הוא קבלה מס' 2167 שהוציאה התובעת על שם העירייה - אף היא בשנת 2011 - וללא כל פירוט בגין אילו שירותים ואיזה תשלום הוצאה הקבלה. כך שנספח ד' לתצהיר אינו מעלה ואינו מוריד לענייננו. סיכומו של דבר, שאני מורה על דחיית התביעה כנגד עיריית חדרה. התובעת תישא בהוצאות העירייה וכן בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. שירותי הסעות