לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, אין החופשה ניתנת לצבירה ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות. המשמעות היא כי על העובד חובה לנצל את החופשה, אולם, בתי הדין לעבודה קבעו בפסיקתם כי, את חובת ניצול החופשה האמורה בסעיף 7 לחוק, יש לקרוא כשהיא מופנית כלפי המעביד, שהוא זה שהיה אמור לדאוג לכך שהעובד ינצל את החופשה, עוד נקבע כי במידה והמעביד לא קיים את חובתו להוציא את העובד לחופשה שנתית כנדרש על פי החוק וכן לא הוכיח כי העובד נמנע באופן מכוון מלצאת לחופשה אין מקום לאפשר למעביד להרוויח מכך ו"למחוק" ימי חופשה מאלה שנצברו בעבור העובד, אלא יש לזכות את העובד ביתרת ימי החופשה שלא ניצל. בית הדין לעבודה פסק כי מטרת החופשה השנתית היא, מתן אפשרות לעובד לצאת לחופשה, על מנת לאגור כוח, מבלי שיפסיד בשכרו, כמו כן נקבע כי נוהג, לפיו עובד "פודה" את זכות חופשתו השנתית בתוך תקופת העבודה להבדיל מסיום תקופת העבודה הוא פסול ומנוגד לחוק חופשה שנתית מאחר והתכלית של חוק חופשה שנתית היא, שהעובד יקבל את חופשתו בעין. מטרתו היא סוציאלית, שהעובד ינוח מעבודתו וינפוש, ולא על מנת להגדיל את שכרו.חובת המעבידדמי חופשה שנתית