האם חקירה תנאי להגשת כתב אישום ?

האם חקירה של נאשם הינו תנאי להגשת כתב אישום ? להלן החלטה בנושא החלטה בפני טענה מקדמית של פגם או פסול בכתב האישום, שבעטיה מבקש הסניגור לבטל את כתב האישום נגד הנאשמים 5-8, וזאת מאחר ולא נחקרו על ידי המאשימה בטרם הוגש כתב האישום וממילא לא ניתנה להם זכות טיעון כמתחייב בטרם קבלתה של החלטה מינהלית, בטרם יוגש כתב האישום על כל המשמעויות הנובעות מכך עבורם. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בענין, מסקנתי היא כי יש לדחות את הטענה. להלן נימוקי: כתב האישום 1. כתב האישום בתיק זה הוגש נגד שמונה נאשמים, ובו מיוחסות להם עבירות שונות של פגיעה בשמורת טבע, הכנסת רכב לתחום שמורה, החניית רכב בתחום השמורה שלא במגרשי חניה, חניה בתחום השמורה, הבערת אש בתחום שמורת טבע ואי ציות להוראות הרשות ופקחיה. 2. כל אותן עבירות מיוחסות לנאשמים על שום שביום 9.1.03 נכנסו, על פי הנטען בכתב האישום, בשעת לילה לשמורת הטבע נחל תבור עם רכביהם, החנו אותם שם, הקימו אוהלים, הבעירו אש וגרמו לנזק לצמחיה ובסופו של דבר אף סירבו להזדהות בפני הפקח. 3. הוראות החיקוק על פיהן מואשמים הנאשמים מתחלקות לשתי קבוצות: האחת - הוראת חיקוק מס' 1 - פגיעה בשמורת טבע - עבירה לפי סעיפים 30(ד) ו- 57(ב) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1998 (להלן: "החוק") בצירוף תקנה 2 לתקנות שמורות הטבע סדרים והתנהגות תשל"ט - 1979. השניה - שאר הוראות החיקוק, המהוות עבירות לפי תקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות) תשל"ט - 1979 (להלן: "התקנות"), בצירוף סעיף 57(ב) לחוק. זכות הטיעון בטרם הגשת כתב אישום בעבירות פליליות 4. אין מחלוקת כי הגשת כתב אישום היא פעולה שאינה רק הליך לבר-שיפוטי, אלא גם הליך מינהלי הכפוף לכללי המשפט המינהלי. ר' בענין זה את דברי כב' השופט (כתארו אז) ברק בבג"צ 3406/91 - דן בבלי ו-5 אח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5), 1 ,עמ' 9-10. עם זאת, באשר להחלטה על הגשת כתב אישום מדובר בהסדר מיוחד המוליד גם אמות מידה שונות באשר לתנאים להפעלת שיקול הדעת. בבג"צ 3406/91 הנ"ל טענו העותרים כי היועץ המשפטי לממשלה לא היה רשאי להחליט על הגשת כתב אישום פלילי נגדם בלא לשמוע את טיעוניהם מראש. על כך השיב בית המשפט העליון כי: "במסגרת זאת, דעתנו הינה, כי לא עומדת לחשוד הזכות לטעון טענותיו כנגד הגשת אישום פלילי נגדו בטרם יחליט התובע אם להגיש נגדו כתב אישום אם לאו. הכרה בזכות כזו נוגדת את המבנה הפנימי של הליכי הבדיקה, החקירה והאישום כפי שהם קבועים בסדרי הדין הפלילי. אכן, אין ליישב את זכות הטיעון של חשוד כנגד הגשת כתב האישום עם קביעת הדין כי חומר החקירה אינו פתוח בפניו כל עוד לא הוגש כתב אישום. מה יטען החשוד, כאשר חומר החקירה נעלם ממנו על-פי הוראה מפורשת של הדין?" 5. דברים ברוח זו נאמרו גם בפסיקה מאוחרת יותר. ר' למשל ת"פ (תל-אביב-יפו) 360/96 - מדינת ישראל נ' זאב בשן, תק-מח 97(1), 15677, עמ' 15679, וכן את ע"פ (חיפה) 3472/03 - מרג'יה נאיל נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(4), 3212 ,עמ' 3215, שם קבע בית המשפט כך: "יחד עם זאת, אין מדובר בזכות שימוע במובנה הרגיל של זכות זו, שהיא מעיקרי הצדק הטבעי, שכן זכות שימוע אינה מוענקת ככלל בטרם הגשת כתב אישום (למעט בעבירות פשע בהתאם לתיקון לחוק של סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב 1982 שייכנס לתוקף ביום 1.1.05))". בהמשך מצטט בית המשפט את דברי בית המשפט העליון בבג"ץ3406/91 דן בבלי שאוזכר לעיל. ר' גם את ספרו של פרופ' יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, 1996, כרך ב' בעמ' 805. אין ספק, איפוא, כי בטרם החלטת תובע על הגשת כתב אישום בעבירות פליליות אין לנאשם זכות טיעון ושימוע. זכות השימוע בטרם הגשת כתב אישום בעבירות מינהליות 6. הסניגור טוען כי כל העבירות המיוחסות לנאשמים הן "עבירות קנס", וככאלה, יש להחיל עליהן את כללי המשפט המנהלי, ולהתנות את סמכות הגשת כתב האישום במתן זכות שימוע וטיעון לנאשם. את טענתו סומך ב"כ הנאשמים על פסק דין שיצא מלפני בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ (חיפה) 3730/03 - מדינת ישראל נ' מוסטפא אגבאריה, תק-מח 2004(1), 6472 (להלן: "פס"ד אגבריה"), אשר בו בוטל כתב אישום מאחר ולא ניתנה לנאשם זכות שימוע בטרם הוגש כתב האישום. באותו ענין הוגש כתב האישום בעבירה של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשנ"א - 1961, עבירה המוגדרת כעבירה מנהלית לפי סעיף 1 לחוק העבירות המנהליות התשמ"ו - 1985 (להלן: "חוק העבירות המינהליות) וסעיף 2 לסימן א' בחלק הראשון של התוספת לתקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי - חיקוקי מסים) התשמ"ו - 1987. 7. סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות קובע: "קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס; סעיף זה אינו גורע מסמכותו של תובע להגיש כתב אישום אם ביקש מקבל ההודעה להישפט על העבירה". נוסחו של סעיף 15 הנ"ל מלמד כי דרך המלך במקרה של עבירה מנהלית הוא הטלת קנס מינהלי, ואילו כתב אישום יוגש רק כאשר התובע סבור שהנסיבות מצדיקות זאת - ומטעמים שיירשמו, ועל כך אין עוד מחלוקת. ר' בג"צ 5537/91 - אליהו אפרתי נ' עו"ד כרמלה אוסטפלד ו-3 אח', פ"ד מו(3), 501 ,עמ' 509-510. ההחלטה על הגשת כתב אישום בעבירה מנהלית הינה החלטה מינהלית המחייבת על פי חוק הנמקה בכתב, וכן כפופה היא לכללי המשפט המנהלי, ובראשם מתן זכות הטיעון למי שצפוי להפגע כתוצאה מאותה החלטה. הגשת כתב אישום נגד אדם יש בה ללא ספק משום פגיעה בו, וממילא, כפופה ההחלטה על הגשת כתב אישום בעבירה מינהלית למתן זכות שימוע לנאשם בטרם יעשה המעשה. 8. הסניגור מכיר בעובדה כי העבירות שבהן מואשמים הנאשמים בכתב האישום בתיק זה אינן עבירות מנהליות, ואולם, לטענתו מדובר בעבירות המוגדרות כ"עבירות קנס", ויש להחיל עליהן את אותן אמות מידה שנקבעו בחוק לגבי עבירות מינהליות. האומנם? סיווג העבירות המיוחסות לנאשמים 9. אין מחלוקת בין הצדדים כי העבירות שבכתב האישום הנסמכות על התקנות, הן עבירות קנס, וזאת מכח סעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 בצירוף ס' 2 לתוספת לצו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - גנים לאומיים ושמורות טבע ואתרי לאום), התשמ"ט - 1989 (להלן: "הצו"). אשר לעבירה על פי סעיף 30(ד) לחוק, טוענת המאשימה, כי אין היא עבירת קנס שכן אינה מופיעה בתוספת לצו, בעוד הסניגור טוען כי גם עבירה זו היא עבירת קנס, שכן החוק הוא חלופו של חוק עזר לגנים לאומיים ושמורת טבע התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק העזר") המופיע בתוספת לצו. 10. טענה זו של הסניגור אינה מבוססת. הסניגור לא פירש ולא נימק מדוע לשיטתו יש לראות בחוק את חלופו של חוק העזר, וזאת כאשר חוק העזר חי וקיים עדיין בתוכנו, וכאשר מדובר בחקיקת משנה. החוק הוא חלופם של חוקים קודמים - חוק גנים לאומיים, שמורת טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה התשנ"ב - 1992 וחוק גנים לאומיים, שמורות טבע ואתרי לאום התשכ"ג - 1963 שמכוחו הותקן חוק העזר, אך בשום מקום לא נאמר כי בא במקומו של חוק העזר. 11. יתרה מזאת, עיון בחוק העזר מלמד כי מדובר בחוק עזר שנועד לקבוע כללי התנהגות ספציפיים למבקרים בשמורה, בגן או באתר - ענין שאינו אלא פרט אחד מתוך הכללים והאינטרסים המוגנים שבחוק, ושהמחוקק ראה להסדירו בדרך של חקיקת משנה. 12. לו התכוון המחוקק לכלול בתוספת לצו גם את החוק עצמו - לא היה קל יותר מאשר לציין זאת מפורשות, אך עיון בתוספת מלמד כי היא כוללת חקיקת משנה בלבד, וכי היתה זו כוונתו הברורה והמכוונת של המחוקק שלא לכלול את העבירות על פי החוק עצמו בגדר עבירות הקנס, המיוחדות מעצם טיבן וסוגן, לעבירות קלות ונפוצות יותר, שבהן ניתן לקיים את ההליך הפלילי בדרך מינהלית שהיא פשוטה ויעילה יותר. אני דוחה, איפוא, טענה זו של הסניגור וקובעת כי העבירה לפי סעיף 30(ד) לחוק איננה בגדר עבירת קנס. האם יש מקום להחיל על עבירות קנס את הכללים החלים על עבירות מנהליות? 13. השאלה שאליה נדרשת אני בהחלטה זו הינה - האם יש להחיל על עבירות קנס את אמות המידה הנוהגות לגבי עבירות מנהליות, כפי שפורט לעיל, והאם יש בעובדה כי הנאשמים 5-8 לא נחקרו בטרם הוגש נגדם כתב האישום כדי פגם או פסול המצדיק ביטולו של כתב האישום נגדם. במידה והתשובה לשאלה זו היא חיובית, מתבקשת השאלה אם בעובדה כי כתב האישום כולל גם עבירה שאיננה עבירת קנס יש כדי להכשיר הגשת כתב האישום גם בעבירות הקנס אף אם לא נחקרו הנאשמים. 14. סעיף 225(א) חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע: "(א) קביעת עבירה כעבירת קנס אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשל עבירה כזאת כתב אישום, אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות בירור המשפט, ובלבד שטרם נמסרה הזמנה לפי סעיף 222". כפי שניתן לראות קיים הבדל משמעותי וחשוב בין נוסחו של סעיף 225(א) הנ"ל לבין סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות, והוא הדרישה שבסעיף 15 לפרט בכתב את הטעמים שביסוד ההחלטה על הגשת כתב האישום. אין מדובר כאן בהבדל סמנטי בלבד. מדובר בדרישה המלמדת על מהותה של הסמכות להגשת כתב האישום והתנאים לה. ר' בענין זה את דברי כב' השופט חשין בבג"צ 5537/91 - אליהו אפרתי נ' עו"ד כרמלה אוסטפלד ו-3 אח' , פ"ד מו(3), 501 ,עמ' 509-510: "יתירה מזאת: החובה להעלות על הכתב נימוקים להגשתו של אישום פלילי ("מטעמים שיירשמו") מלמדת מעצמה על החשיבות שהמחוקק מבקש ליתן לאותם נימוקים שחובה לרושמם. לא עוד, אלא שעצם יצירתה של החובה לרישומם של נימוקים יש בו כדי ללמד על אפשרות ביקורת חיצונית על מעשה הפרקליטות: "... ניתן להניח כי לו היתה הכוונה אך לביקורת מינהלית פנימית על הטעמים הללו על ידי מי שממונה על התובע, לא היה נושא זה מוצא ביטויו בחוק החרות". (הנשיא שמגר ברע"פ 91/92 קאסם נגד מדינת ישראל; טרם פורסם)". 15. עבירות הקנס אינן עבירות מינהליות (אלא אם כן נקבעו ככאלה גם בחוק העבירות המינהליות), ואין זהות בין שני סוגי העבירות. עבירות הקנס הן עבירות פליליות לכל דבר, שלגביהן מוחלים הכללים הרגילים הנובעים לעבירות פליליות, אלא שלגביהן קבע המחוקק הסדרים מיוחדים בהתחשב בעובדה כי מדובר בעבירות קלות יחסית ונפוצות מאד, כשהמטרה המרכזית הינה יעול ההליכים הפליליים, מבלי שיגרע מאופיים ככאלה. לעומת זאת העבירה המינהלית נועדה להסיט את הטיפול במעשה או המחדל של הנאשם מן הנתיב הפלילי ולהעבירו לנתיב מנהלי, מתוך הבנה שבדרך כלל יהיה הטיפול המנהלי מתאים וראוי יותר לאותן לעבירות מאשר הטיפול הפלילי, פרט למקרים חריגים. 16. הדברים נדונו והובהרו באורח מפורט בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 2126/99 מתי דה הס נגד עירית תל אביב יפו ואח', פד"י נד' (1), 468. באותו ענין נפסק כי הגשת כתב אישום פלילי או הטלת ברירת קנס לפי פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982, בעבירה שהיא גם עבירה מנהלית, מחייבת עמידה בתנאי סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות. בהקשר זה קבע בית המשפט כי דין הטלת ברירת הקנס לפי פרק ז' הנ"ל כדין כתב אישום פלילי, וכך אומר כב' השופט (כתארו אז) אור בעמ' 475-476: "המסלול של ברירת קנס כמוהו כהגשת כתב אישום לעניין סעיף 15 לחוק. ההבחנה בין הליך ברירת הקנס וההליך של הטלת קנס מינהלי ברורה: ההליך של קנס מינהלי הוא במסלול המינהלי, להבדיל מהליך ברירת הקנס אשר מצוי במסלול הפלילי. בהתאם לכך, אי תשלום קנס מינהלי במועד גורר אחריו תוספת הפרשי הצמדה וכן תוספת פיגור (סעיף 17 לחוק)". ובהמשך: "המסלול הפלילי קיים במקרה של עבירות מינהליות, רק במקרה שמי שמייחסים לו עבירה כזו בוחר במסלול הפלילי (סעיף 13 לחוק); או באותם מקרים שחלה הסיפא לסעיף 15 לחוק; אך לא בשל כך בלבד שלא שולם הקנס המינהלי. "לא זה המצב במקרה של ברירת קנס. המסלול במקרה כזה הוא פלילי: מצד אחד, אי תשלום הקנס תוך התקופה הקבועה בחוק, מעלה את הדיון למסלול של הליך פלילי, וההזמנה שניתנה במסגרת ההודעה על ברירת הקנס תחשב כהזמנה לדין פלילי (סעיף 224 לחוק סדר הדין הפלילי); מצד שני, תשלום של הקנס רואים אותו כאילו הודה מי שקיבל את ברירת הקנס באשמה בפני בית המשפט, הורשע בדין ונשא את עונשו (סעיף 223(ב) לחוק סדר הדין הפלילי). יוצא, שנקיטת יוזמה מצד העיריה של הליך ברירת קנס ללא שהתקיימו תנאי סעיף 15 לחוק, מעלה את ההליך על נתיב פלילי שלא כדין". ר' בהמשך גם את ע"פ 1160/99 - איתי הכהן נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נד(2), 205 בעמ' 212-213, ואת עפ"א 1004/01 - קשת היפרטוי שותפות מוגבלת נ' מדינת ישראל, תק-אר 2002(4), 52 ,עמ' 56 שם שבו הדברים ואושרו. בע"פ (תל-אביב-יפו) 70104/99 - שלמה עזרא נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(3), 3081 ,עמ' 3082 נדונה לגופה השאלה העומדת בפנינו היום - דהיינו האם מוקנית לנאשמים הזכות שלא יוגש נגדם כתב אישום בעבירת קנס, וכך אומר בית המשפט: "עוד טען ב"כ המערערים, כי טעה בימ"ש קמא בדחותו את הטענה המקדמית, שלא היה בסיס להגשת האישום, משום שהעבירה על פי חוק הנקיון, היא עבירת קנס, ולכן "זכות מוקנית היתה להם, מן הדין, שלא יוגש כנגדם כתב אישום לבית משפט". אין ממש בטענה זו ובדין דחה אותה בימ"ש קמא. בסעיף 225(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, נאמר, כי "קביעת עבירה כעבירת קנס אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשל עבירה כזאת כתב אישום, אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות בירור המשפט..." משמע, מי שעבר עבירה שהוגדרה כעבירת קנס, אין לו שום זכות מוקנית, שלא יוגש נגדו כתב אישום. לא מדובר בענייננו בחריגה מסמכות או בעילה אחרת, המוכרת עפ"י דיני המשפט המינהלי, כמאיינת (VOID) את הפעולה המנהלית ומאפשרת תקיפה עקיפה". המסקנה מן האמור לעיל היא כי אין מקום להחיל על עבירות קנס את אמות המידה החלות לגבי עבירות מנהליות, ובכלל זה - זכות הטיעון והשימוע. חקירת נאשמים כתנאי להגשת כתב האישום 17. כאמור, אין לנאשמים זכות מוקנית לשימוע בטרם הגשת כתב אישום בעבירת קנס. אך אין הרי שימוע וטיעון כהרי חקירת חשוד שבמהלכה נדרש הוא רק למסור את גירסתו, ואין הוא טוען ואינו משמיע את עמדתו בענין ההחלטה המנהלית העומדת להתקבל - האם להגיש כתב אישום אם לאו. האם חייבת הרשות החוקרת, במסגרת חקירת העבירה נשוא כתב האישום, לחקור את הנאשם ולגבות את הודעתו בטרם תהא רשאית להגיש כתב אישום נגדו, ואם לא עשתה כן, האם מהווה הדבר פסול בכתב האישום המצדיק ביטולו? 18. בפס"ד אגבריה נדרש כב' השופט שיף לשאלה זו, וקובע כי בית משפט השלום טעה בקבעו כי אין חובה לחקור חשוד טרם הגשת כתב אישום. לשיטתו, עד כמה שהבנתי מגעת, כוללת החובה לנהל חקירה גם חובה לחקור את החשוד במסגרת אותה חקירה. עם זאת, יש להעיר כי דעתו של כב' השופט שיף באותו ענין היתה בסופו של דבר כי יש להותיר את כתב האישום על כנו, וממילא לא ראה בעובדה שהנאשם לא נחקר עילה לביטול כתב האישום. 19. מכל מקום, דעתי שונה. החובה לקיים חקירה - גם אם היא מתקיימת במקרה כגון זה שבפני, ואינני נדרשת כרגע לשאלה זו, אינה כוללת בחובה גם את החובה הבלתי מסוייגת לבצע פעולות מסויימות במהלכה, לרבות חקירתם של חשודים. כפי שמסור בידי המדינה שיקול הדעת אם לקיים חקירה בכלל אם לאו, מסור בידה גם שיקול הדעת אילו פעולות לבצע במסגרת אותה חקירה, ובתוך כך - האם לחקור חשודים אם לאו. ככל פעולה מינהלית המבוצעת על ידי רשות מרשויות השלטון, נדרשים גם גופי החקירה לקיים את חקירותיהם בתום לב, ביעילות, במיומנות ובסבירות, תוך קיום בקרה שיפוטית. בקרה שיפוטית זו על סבירות ההחלטה שלא לחקור את הנאשמים 5-8 ולהגיש כתב אישום אף ללא חקירתם מקומה במסגרת תקיפה ישירה בבית המשפט הגבוה לצדק, ולא בדרך של תקיפה עקיפה בבית משפט זה. ר' ע"פ (תל-אביב-יפו) 545/98 - מדינת ישראל נ' אלון פינקלשטיין, תק-מח 99(2), 2516 ,עמ' 2521. 20. ככל שהדברים נוגעים להליך זה, מונח בפני כתב אישום שעל פניו אין בו פגם. בטענת ב"כ הנאשמים אין מדובר למעשה בטענה מקדמית של פסול בכתב האישום, אלא בתקיפת סבירות שיקול דעתה של הרשות בהגשת כתב האישום ולכך אין זה מסמכותי להידרש כלל, אך מעבר לנדרש אציין כי אין כל בסיס חוקי לטענה כי הרשות מחוייבת בחקירתו של חשוד בטרם יוגש נגדו כתב אישום. אין הדבר נוגע כלל לענין זכות הטיעון במשפט המינהלי, כפי שהוסבר לעיל, אלא לשיקולי החקירה, ואין בעובדה כי חשוד לא נחקר או כי לא נתקיימה חקירה כלל כדי להוות מחסום בפני הגשת כתב אישום. ר' לענין זה את ספרו של כב' השופט קדמי סדר הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת תשס"ג - 2003, חלק ראשון בעמ' 544. 21. אכן במקרים רבים, ואולי אף בחלק הארי של המקרים, הימנעות מחקירתו של חשוד תהיה בלתי סבירה, משום שבלעדיה לא ניתן למעשה לגבש תמונה מלאה של הפרשה או משום שהיה בחקירתו כדי להבהיר עובדות שהיו מביאות אולי לניקויו מן החשדות. כאמור, אין זה כלל מסמכותי להעביר את סבירות החלטת הרשות תחת שבט הביקורת, וממילא לפסול מטעם זה פעולה שנעשתה ולבטל את כתב האישום. עם זאת אעיר, שגם לגופו של ענין, במקרה שבפני לא אוכל לומר כי זהו המקרה שבו המנעות מחקירת חלק מן החשודים לוקה באי סבירות. מדובר בנסיבות שהובהרו בחקירתם של חשודים אחרים, וההחלטה להעדיף במקרה זה, נוכח סוג העבירות ונסיבות הענין שיקולי יעילות בשל הקושי בחקירת הנאשמים 5-8 על פני ביצוע מדוקדק של כל פעולות החקירה הנהוגות נראית בעיני סבירה. 22. ושני עניינים נוספים: האחד - חקירת חשד לעבירה הינה פעולה שנועדה מבחינת תכליתה לטובת הציבור, ואין לאיש זכות מוקנית להיחקר. ההחלטה אם לחקור אדם כלשהו במסגרת חקירה - חשוד או עד, נתונה כולה לשיקול דעת הרשות החוקרת, כמובן בכפוף לדרישות הסבירות ולבקרה שיפוטית של בית המשפט הגבוה לצדק. מכאן שאין לנאשמים כל זכות לטעון כי נפגעה זכות שלהם בכך שהרשות נמנעה מחקירתם. 23. והשני - כאשר נבחנת ההחלטה באספקלריה של הפגיעה האפשרית בהגנת הנאשמים כתוצאה מהעדר חקירתם, נמצא כי לא זו בלבד שלא נגרמה להם כל פגיעה שניתן להצביע עליה, וגם ב"כ הנאשמים לא טען לפגיעה כלשהי ביכולתם להתגונן, אלא שלמעשה מהווה הדבר עבורם יתרון דיוני מסויים, שכן אין הם כבולים לגירסה שמסרו כבר בעבר, והעלולה לשמש כראיה נגדם. זימון הנאשמים לחקירה 24. המאשימה טוענת כי הנאשמים 5-8 הוזמנו לחקירה אך לא התייצבו ובכך ויתרו על זכותם להיחקר (כאמור, במידה וקיימת זכות כזו בכלל), בעוד שהנאשמים טוענים כי המועד שאליו הוזמנו לא היה נוח להם ועל כן ביקשו להגיע במועד אחר אך לא הוזמנו, וכי אחד מהם לא הוזמן כלל. 25. לצורך הדיון אניח כי טענת הנאשמים היא הנכונה, וכי לא היתה מניעה פיזית (להבדיל מקושי מסויים) בזימון הנאשמים 5-8 לחקירה, אך אין בכך כדי להועיל לנאשמים, נוכח קביעתי כי ממילא לא היתה להם כל זכות מוקנית לטעון או להיחקר, וכי לא נגרם להם כתוצאה מכך כל עיוות דין. 26. בנסיבות אלו, ולאחר שקבעתי כי לא היה פגם בהגשת כתב האישום, אינני רואה צורך עוד להדרש לשאלה אם יש בעובדה כי כתב האישום כולל גם עבירה שאיננה עבירת קנס כדי לרפא פגם הקשור בהגשת כתב האישום בעבירות הקנס. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענתו המקדמית ב"כ הנאשמים. משפט פליליכתב אישוםשאלות משפטיות