פסק דין ענייננו בערעור מטעמה של עיריית תל אביב (להלן: "המערערת") על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת מיכל שריר) בתביעה בגין נזקי גוף אשר נגרמו למשיבה. המשיבה הגישה מטעמה ערעור שכנגד על גובה הנזק שנקבע בפסק הדין. ואלה העובדות הרלבנטיות: המשיבה, ילידת שנת 1930, נפגעה כאשר מעדה בשל בור שנוצר במדרכה ברחוב חבקוק 9-פינת רחוב הנמל, בתל אביב. הבור נוצר כתוצאה מריצוף שבור וחסר של אבנים משתלבות. בעת התאונה היתה המשיבה בת 72. כתוצאה מהנפילה נגרמו למשיבה שלושה שברים בכתף ימין וחתכים בשפה העליונה שנתפרו. הכתף נחבשה וידה של המשיבה הושמה במתלה צמוד לגוף. הצדדים הסכימו כי נותרה למשיבה נכות בשיעור של 30% בכתף ימנית בגין הפגיעה בתאונה הנידונה. אין חולק כי בעברה של המשיבה מצינו מחלות סרטן שסבלה וניתוחים וטיפול כימותרפי שעברה, כאבי גב חוזרים, ניוון בברכיים, הלוקס ולאגוס והחלפה חוזרת של ברך ימין. במקצועה המשיבה הינה שפית אשר מאז 1961 עזבה לחו"ל. לאחר היעדרות של 15 שנה חזרה ארצה, בגיל 61 החלה לעבוד במסעדה. בשלב מסויים עזבה את עבודתה במסעדה ועל פי פסק הדין בגיל 71 פצחה בקריירה חדשה של שירותי הסעדה מביתה הפרטי. פסק הדין של הערכאה הדיונית: בפסק הדין קובעת השופטת הנכבדה כי האחריות לתאונה חלה כולה על המערערת בהתחשב במכשול במדרכה שנועדה להולכי רגל ושהחזקתה באחריות הרשות המקומית. המפגע הברור של בור במדרכה כתוצאה מחסר מספר מרצפות משולבות ושוני בגובה המכוסה בחלקו בצמחייה חל לפתחה של המערערת. בפני הערכאה הדיונית נטען על ידי המערערת כי למשיבה אשם תורם כיוון שהיא מתגוררת בסמוך ומכירה את האזור, מכירה גם את המפגע, הרי שהיה עליה לבחור מהלך תנועה מסביב לבור. מה עוד שהמדרכה במקרה דנן רחבה דיה. לטענה זו משיב פסק הדין כי אין לצפות שעוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברוחבה של העיר. זאת בהסתמך, בין היתר, על פסק דינו של כב' השופט טל בע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' שחם, לא פורסם. עוד צויין כי מזווית מסויימת נראה הבור כמכוסה כולו בצמחיה. בנסיבות האלה, נדחתה טענת האשם התורם. באשר לנזקי המשיבה, העמידה הערכאה הדיונית את הפסד השתכרותה מעבודות מזדמנות בסכום של 2,000 ₪. כי לאחר התאונה בעקבות נזקיה אין המשיבה מסוגלת לחזור לעבודתה בשירותי הסעדה וכי היתה ממשיכה בעיסוקיה לולא התאונה עד גיל 78. באשר לסיעוד ועזרה ביתית נקבע כי עזרת הבת במשך ארבעה חודשים שלאחר התאונה ועד מתן פסק הדין הוערכה בסך של 50,000 ₪ ובאשר לעזרה בעתיד פעמיים בשבוע עד סוף תוחלת חייה של המשיבה הביאה לפסיקה של 141,602 ₪. כן נפסקו למשיבה טיפולי פיזיותרפיה פרטיים לאחר שהטיפולים שקיבלה בקופת חולים הסתיימו, הוצאות נסיעה ובגין נזק לא ממוני חייבה הערכאה הדיונית פיצוי בראש נזק בסך 72,000 ₪. בסופו של יום פוצתה המשיבה בסכום של קרוב ל-500,000 ₪ בגין נזקיה. לפנינו ערעור מטעמה של עיריית תל אביב הן לעניין האחריות לאירוע התאונה, לאי פסיקת אשם תורם למשיבה וכן מתמקד הערעור בגובה הפיצוי שנקבע בפסק הדין. ביתר פירוט הפסד שכר לעבר ולעתיד, עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד, החזר הוצאות רפואיות, החזר הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד ובגין כאב וסבל. המשיבה הגישה גם היא ערעור שכנגד כאשר לטענתה בית המשפט בפסק דינו קיפח אותה משפסק רק סכום של 2,000 ₪ לחודש כהפסדי שכר ולא העמידם על סך של 3,200 ₪ לחודש. כן נדרש בית המשפט להתערב בתוחלת שנות עבודתה של המשיבה שלפחות עד גיל 80 היתה ממשיכה לעבוד. כן קופחה משלא נפסקו לה ריבית בגין החזר הוצאותיה הרפואיות המעוגנות בקבלות. דיון: לאחר ששמענו את טענות בעלי הדין ועיינו בכל החומר שהונח לפנינו, אנו סבורות כי יש מקום להתערב בפסק הדין בעניין גובה הפיצוי שנפסק למשיבה בערכאה הדיונית. לא מצאנו כי נפל פגם בקביעות העובדתיות והמשפטיות של הערכאה הדיונית בעניין אחריותה של המערערת לתקינות המדרכה והעדר אשם תורם מצידה של המשיבה לתאונה. באשר לגובה הנזק; אין חולק כי המשיבה לא היתה אישה בריאה קודם לאירוע התאונה, במיוחד הדברים אמורים לעניין בעיותיה הרפואיות האורתופדיות בברכיים והניתוחים שנאלצה לעבור. המשיבה לא ניהלה ספרים ולא הביאה הוכחות של ממש לעניין השתכרותה, בין אם המדובר ב-3,200 ₪ לחודש ובין אם המדובר בסכום של 2,000 ₪ לחודש. במיוחד הדברים אמורים כאשר אנו דנים בהפסדי שכר מלא לעבר. גם הקביעה כי המשיבה היתה ממשיכה לעבוד עד גיל 78 בנסיבות הינה מופרזת. באשר לעניין תשלום בגין עזרה וסיוע; לא הוגשה לערכאה הדיונית כל ראיה או אסמכתא לעזרה הנוספת אשר קיבלה המשיבה. אמת בשהותה של המשיבה בבית הבת ארבעה חודשים מן הסתם נזקקה המשיבה לעזרה כאמור, אך העמדת הפיצוי בגין עזרה בעבר על סך 50,000 ₪ מבלי שהבת העידה, אינה מקובלת עלינו. כך גם לעניין היזקקות המשיבה לעזרה פעמיים נוספות בשבוע מעבר לעזרה של פעם בשבוע שהיתה קיימת בעבר. בנסיבות האמורות, ובהתחשב בטיעוני המשיבה לעניין העדר פסיקת ריבית כמתואר בערעורה, אנו קובעות כי יש להפחית מסך הפיצוי שנקבע את הסך של 145,000 ₪. הסכום יושב תוך 21 יום מהיום וישא ריבית והצמדה כחוק מתום המועד של 21 יום להשבתו, ועד התשלום בפועל. לא ראינו לפסוק הוצאות בגין הערעור והערעור שכנגד. נפילה