האם הסכמה דיונית מחייבת ? בפני ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב שניתן בת.א. 36760/04, ביום 26.08.08, על ידי כב' השופטת נועה גרוסמן, שקיבלה חלקית את תביעת המשיבה, הגברת רבקה שטראוס (להלן:"המשיבה" או "התובעת") נגד המערערים, ה"ה משה ורחל ארבוס (להלן:"המערערים" או "הנתבעים"). העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. המערערים, שהיו יזמים, קבלנים ובעלי הקרקע, הקימו בנין בן 4 קומות ברח' הנרקיס בירושלים, שהכיל 3 דירות: שתי דירות בנות קומה אחת ופנטהאוז בן שתי קומות. המערערים פנו למשיבה, אותה הכירו עוד קודם לכן, לקבלת שירותי תכנון פנים ופיקוח. אין חולק כי בין הצדדים לא נערך הסכם בכתב, וכי תמורת שירותי המשיבה לא הוסכמה מראש, וכי היא לא קיבלה כל תשלום על חשבון עבודתה בכל תקופת עבודתה, במשך כשנתיים מסוף יוני 1997 ועד סיום הפרויקט באפריל 1999. 2. בהיותה אדריכלית פנים הגישה המשיבה תביעה לשכר ראוי, בסך כולל של 100,000 ₪. בתוך כך, טענה המשיבה כי היא זכאית לשכר של 6,000$ עבור כל אחת משתי הדירות בנות קומה אחת, ושכר של 12,000$ עבור דירת הפנהאוז, הכל לפי שער הדולר הידוע שעמד על 4.55 ₪ לדולר, ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה. המערערים טענו בכתב הגנתם, כי המשיבה אינה אלא שרטטת, שעבדה באותה תקופה כשכירה בחברת הביטאט. אומנם המערערים הודו כי ביקשו את עזרת המשיבה בעבודות שונות, כמו עיצוב ושרטוט הארונות בדירות, שרטוט חלונות בלגיים, יעוץ ברכישת כיריים למטבחים ותאורה בכל הדירות, ייעוץ בחיפוי האמבטיות, אולם טענו כי היא השקיעה לכל היותר 25 שעות עבודה בכל הפרויקט, וכי עבור זאת היו נכונים לשלם לה שכר ראוי, אך לא את הדרישה "הדמיונית" כפי שהיא בכתב התביעה. 3. המשיבה הגישה מטעמה חוות דעת של האדריכל שלמה דיאמנט, שקבע כי בגין כל העבודות שביצעה, היא זכאית לשכר ראוי בסך 18,000$, וזאת תוך שהוא מתייחס אליה כאל מעצבת פנים, ומעריך את היקף עבודתה בפרויקט בכ-100 שעות עבודה. המערערים הגישו חוות דעת של האדריכל אסדרבן סרג'יו מטעמם, שהתייחס אל המשיבה כאל שרטטת, והעריך את היקף שעות העבודה שהשקיעה בכ-80 שעות עבודה, ואת שכרה בסך כולל של 1,287$ (5,600 ₪). בשל הפער הניכר בין שתי חוות הדעת, מונה ביום 19.04.05, על ידי בית המשפט ובהסכמת הצדדים, מומחה נוסף - האדריכל גידי בן אוריון (להלן: "המומחה" או "מומחה בית המשפט"), תוך שהצדדים הסכימו, כי מדובר במומחה מכריע שחוות דעתו תחייב, והגיעו להסכמה דיונית, לפיה לא יוכלו הצדדים לחלוק על חוות דעתו. בסמוך לאחר מינוי מומחה בית המשפט, ביקשו המערערים למנות מומחה אחר, לאור מכתב ומסמכים שונים ששלחה המשיבה למומחה, אך הבקשה נדחתה (החלטה מיום 02.08.05). המערערים שבו וביקשו פעם נוספת לחזור בהם מההסכמה הדיונית ולפסול את חוות דעת המומחה, בטענה כי המומחה לא השיב על שאלות הבהרה כנדרש. בהחלטתו מיום 08.05.07 דחה בית המשפט את הבקשה וקבע כי הסכמת הצדדים מחייבת. בית המשפט המחוזי, שדן בבר"ע שהוגשה על ידי המערערים על החלטה זו לא הכריע לגופו של עניין בשאלה האם יש לפסול את חוות הדעת, והורה למומחה להשיב על מספר שאלות הבהרה נוספות, תוך שציין כי יש בשאלות אלה כדי להשפיע על החלטתו לגופו של עניין (בר"ע 1784/07, החלטה מיום 26.03.08) (להלן: "הבר"ע). 4. המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי המשיבה אינה אדריכלית, אלא הוכשרה כמעצבת פנים. עוד קבע, כי אומנם השרטוטים שהגישה אינם מקצועיים דיים, אולם ניכרת שליטה בכל נושא תכנון המטבחים והארונות, ניכר פיקוח בשטח, וניכרת מעורבות המשיבה בכל שלבי העבודה, שנדרשה דווקא בשל רמת השרטוטים (הבסיסית). בהתחשב בכל הנ"ל, קבע המומחה שהשכר הראוי לעבודתה הוא 11,000$. בתשובה לשאלות הבהרה, ציין המומחה, כי שכרה של מעצבת פנים לשעה נע בין 35$ ל-100$, ולהערכתו דרושות כ-100 שעות עבודה לכל אחת משתי הדירות בנות קומה אחת, ו-200 שעות עבודה לפנטהאוז, ובסה"כ 400 שעות, כאשר למעשה העניק למשיבה אף פחות מהשכר הנמוך למעצבת, דהיינו כ-30$ לשעה בלבד. 5. בית משפט קמא אימץ את חוות דעת המומחה, תוך שהוא מציין כי בהעדר חוזה כתוב ביניהם היא תואמת את הצפיות הסבירה והאובייקטיבית של שני הצדדים, וקבע כי אומנם המשיבה איננה אדריכלית פנים, כטענתה, אך גם איננה שרטטת, כטענת המערערים, אלא היא מעצבת פנים וריהוט, שעיקר התמחותה הוא בתכנון מטבחים וארונות קיר. בית המשפט קבע כי בהתאם לכך, זכאית המשיבה לשכר כמעצבת פנים, וכי יש להביא בחשבון, בקביעת שכרה, את העובדה שהייתה מעורבת מאוד ונתנה ליווי צמוד לבעלי המקצוע מחד, ואת העובדה שאלמלא השרטוטים הלא ברורים שעשתה לא היה נדרש ליווי שכזה, מאידך. באשר לשכר לו זכאית המשיבה, אימץ בית המשפט את חוות דעת המומחה, ופסק לה שכר של 11,000$, תוך שהוא מחייב את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה את הסכום הנ"ל, כשהוא צמוד לשער הדולר ביום סיום העבודות 30.4.99, בתוספת ריבית דולרית מאותו יום ועד למועד הגשת התביעה 06.05.04, כאשר ממועד זה ואילך, קבע בית המשפט, כי הסכום יישא ריבית והפרשי הצמדה בשקלים כדין, כל זאת בתוספת הוצאות משפט בסך 12,000 ₪. טענות הצדדים בערעור 6. לטענת המערערים, שגה בית המשפט שעה שהכריע בתיק על יסוד סיכומים בכתב, ללא שמיעת ראיות, ושגה כאשר אימץ את חוות דעת המומחה שמונה על ידו, שעה שזה קבע עובדות בניגוד לסמכותו והתעלם משאלות הבהרה, במקום לפסול את חוות הדעת. עוד לטענתם, טעה בית המשפט כאשר חייב גם את המערערת 2, ביחד ולחוד, בתשלום שכרה של המשיבה, כאשר לטענתם המערערת 2 אינה רשומה כבעלים של הנכס. עוד טוענים המערערים, כי שגה בית המשפט כאשר קבע ממצאים עובדתיים שגויים מבלי ששמע ראיות בתיק, והסתמך גם על קביעות עובדתיות של המומחה, שלא היה מוסמך לקבוע ממצאים עובדתיים. כך, לגבי כישוריה של המשיבה, ולגבי אימוץ הערכתו של המומחה בדבר היקף שעות העבודה הנדרש לביצוע הפרוייקט בכ-400 שעות. לבסוף, טוענים המערערים, כי לאור העובדה שתביעתה של המשיבה התקבלה רק בחלקה לא היה מקום לחייבם בכל הוצאות המומחה ובכל אגרת בית המשפט. 7. בערעור שכנגד, טוענת המשיבה, כי טעה בית משפט קמא כאשר לא פסק לה תוספת מע"מ על השכר, וטעה כאשר דחה את הבקשה לתיקון טעות סופר בהקשר זה (בש"א 173529/08), במיוחד כאשר בחוות דעת המומחה, אותה אימץ בית משפט קמא, צוין במפורש כי השכר המוערך לא כולל מע"מ. בהקשר זה טוענים המערערים, כי יש למחוק את הערעור שכנגד על הסף בשל העדר זיקה בין הערעור לערעור שכנגד, ואם רצתה המשיבה לערער על פסק דינו של בית משפט קמא בהקשר זה היה עליה להגיש ערעור עצמאי. לטענת המשיבה, צדק בית משפט קמא בקביעתו כי הסכמת הצדדים בעניין תוקף חוות דעת המומחה מחייבת, וצדק כאשר אימץ את חוות הדעת ופסק לה שכר ראוי בהתבסס עליה. עוד טוענת המשיבה, כי קיים מעשה בית דין והשתק פלוגתא בעניינים שנדונו והוכרעו במסגרת הבר"ע, ובכלל זאת טענות כלפי חוות דעת המומחה (בהיותה פסק בוררות ולא חוות דעת ובהקשר לכך שנכללות בה קביעות עובדתיות), טענות נגד תכתובות בעניין שאלות ההבהרה וטענות כלפי הסכום שפסק המומחה, אשר המערערים חוזרים עליהן בערעור נשוא הדיון. מוסיפה וטוענת המשיבה, כי צדק בית המשפט כאשר חייב את שני המערערים בתשלום החוב, שכן שניהם נכחו בדיון בו מונה המומחה ושניהם נתנו הסכמתם לכך. זאת ועוד, טוענת המשיבה, כי בסיכומי המערערים בפני בית משפט קמא יש משום הודאת בעל דין של שניהם בדבר חבותם לשלם לה את שכרה. לבסוף טוענת המשיבה, כי אין להתערב בקביעת בית משפט קמא בעניין פסיקת ההוצאות והטלת תשלום שכר המומחה והאגרה, שכן הלכה היא כי עניינים אלה מסורים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ולא בנקל תתערב בכך ערכאת הערעור, מה גם שבהחלטה למינוי המומחה מיום 19.04.05, קבע בית המשפט כי הצד המפסיד ישפה את רעהו. ד י ו ן 8. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בחוות הדעת של שלושת המומחים, בכתבי הטענות של הצדדים ושמעתי טענותיהם בעל פה, אני סבורה שדין הערעור להידחות ודין הערעור שכנגד להתקבל, כפי שיפורט להלן. 9. לעניין ההסכמה הדיונית של הצדדים בדבר מינוי מומחה מכריע ותקפות חוות דעת המומחה, אקדים ואציין כי הצדדים הסכימו למינוי ולמשקלה של חוות הדעת במפורש, ואין מקום לחזור מהסכמה דיונית זאת. וכך הסכימו הצדדים: "אנו מצהירים לפרוטוקול, כי גיבשנו בינינו, בהמלצת בית המשפט, הסכמה דיונית לפיה מומחה בית המשפט אשר יתמנה יתן חוות דעת מקצועית אשר תחייב לכאן או לכאן. אנו לא נוכל לחלוק על חוות דעת המומחה ולזמנו לחקירה נגדית, אך נוכל לשלוח לו שאלות הבהרה אם רצוננו בכך" (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 19.04.05). מדובר בהסכמה דיונית ברורה, שאושרה על ידי בית המשפט וקיבלה תוקף של החלטה. לא היה כל מקום לחזור ממנה, והמערערים לא היו רשאים לעתור לביטולה ולביטול חוות דעת המומחה או לבקש להציג ראיות נוספות, וצדק בית משפט קמא כשדחה את בקשת המערערים לחזור בהם מההסכמה הדיונית, תוך שהוא מציין בהחלטתו מיום 08.05.07 בבקשה לפסול את חוות הדעת כדלקמן: "... הוסכם... כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט אשר ייתן חוות דעת מקצועית וזו תחייב לכאן או לכאן. עוד הסכימו הצדדים כי לא יוכלו לחלוק על חוות דעת המומחה ולזמנו לחקירה נגדית, אך יוכלו לשלוח לו שאלות הבהרה. כך הוסכם והסכמה דיונית זו מחייבת את הצדדים. מה שארע הוא, כי כאשר התקבלה חוות דעת המומחה, וזו היתה לצנינים בעיני הנתבעים, הם ביקשו לקעקע אותה בכל דרך. יוצא, כי הנסיון לקצר את ההליכים ולייעלם בהסכמה דיונית לפיה חוות דעת המומחה היא שתכריע את התיק, גרמה דווקא לסרבולה. ... מטרת הצדדים, כאשר הגיעו להסכמה דיונית היתה לייעל את ההליכים. זו היתה גם מטרתו של בית המשפט כאשר הציע את אותה הסכמה. אי לזאת, אין לאפשר לבעל דין שאינו מרוצה מתץוצאות חוות דעת המומחה, לחזור בו בדרך של עקיפין מאותה הסכמה. ... הסכמתם הדיונית של הצדדים מחייבת אותם". כאמור, על החלטה זו הוגשה הבר"ע, ובית המשפט המחוזי דן בה כבערעור, אשר התקבל באופן חלקי בלבד, במובן זה שבית המשפט הורה למומחה להשיב על מס' שאלות הבהרה נוספות. יחד עם זאת, שאר טענות המערערים, ובתוך כך הטענות כי מדובר בפסק בוררות ולא בחוות דעת מומחה לא התקבלו. בבקשת המערערים לפסול את חוות דעת המומחה לא הייתה הכרעה לגופו של עניין. 10. מרגע שהצדדים הסכימו שחוות דעתו של מומחה בית המשפט, שמונה בהסכמתם, תהיה מכרעת ללא כל הסתייגות משפטית או אחרת - אין כל הצדקה לקבל את טיעוני המערערים ביחס להסכמה דיונית זאת וביחס לחוות הדעת. הצדדים הסכימו בצורה מפורשת שחוות דעתו של מומחה בית המשפט תחייב, ואין מקום לאפשר לבעל דין שחוות הדעת אינה מקובלת עליו לחזור בו מהסכמה זו. לפיכך, החלטת בית משפט קמא, שלא איפשר את חקירת המומחה ולא פסל את חוות דעתו - צודקת וראויה. 11. זאת ועוד, עיון בחוות דעת המומחה, לרבות בתשובות לשאלות ההבהרה, מלמד - לאור חוות הדעת שהגיש כל אחד מהצדדים - כי מדובר בחוות דעת שקולה ומאוזנת שהיתה ראויה לאמון בית המשפט, ולא היתה כל סיבה לסטות ממנה. 12. המערערת 2 טענה כי היא אינה רשומה בנסח כבעלים של הנכס, ולפיכך לא היה מקום לחייבה. אקדים ואומר כי לעניין חיוב מערערת 2 בשכר המשיבה, אין כל רלוונטיות לשאלת הבעלות בנכס, השאלה הקובעת היא האם היתה מערערת 2 שותפה להתקשרות עם המשיבה. אין מדובר בשאלה קניינית כי אם בשאלה חוזית. בית משפט קמא אומנם קבע, כי מערער 1 היה פעיל יותר, אולם הוסיף וקבע, בצדק, כי אין בכך כדי לשלול עילה משפטית נגד מערערת 2 שהייתה מעורבת גם היא. אומנם, צודקים המערערים בטענתם כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי מערערת 2 הינה בעלים של הנכס מבלי לשמוע עדויות בהקשר זה, ואולם כאמור, שאלת הבעלות אינה רלוונטית לענייננו, אלא השאלה היא האם מערערת 2 הייתה צד להתקשרות. בהקשר זה, העובדה כי מערער 1 היה פעיל יותר אינה שוללת את העובדה כי מערערת 2 הייתה גם היא צד להתקשרות, ולמעשה טענה זו לא נטענה על ידי המערערים מעולם. 13. באשר לערעור שכנגד שהגישה המשיבה ואשר מתייחס לאי חיוב המערערים במע"מ בגין השכר שנפסק לזכותה - אומנם, כטענת המרערים נדרשת זיקה בין הערעור הראשי לבין הערעור שכנגד, אולם כבר נפסק כי הזכות לערעור שכנגד אינה מוגבלת לנושאים שהועלו בערעור העיקרי, והמערער שכנגד זכאי לתקוף כל הכרעה הקשורה בנושא הערעור [א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה), בעמ' 609; ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(3)177]. מה גם, שגם על פי הפסיקה אליה הפנו המערערים די בזיקה "כלשהי", זיקה מצומצמת ביותר בין הערעור העיקרי לבין הערעור שכנגד. בכל מקרה, בענייננו, מתקיימת לטעמי זיקה כנדרש בחוק ובפסיקה, שכן השאלה היא מהו השכר לו זכאית המשיבה, והמע"מ הינו חלק מן השכר. לפיכך, יש לדחות את בקשת המערערים למחיקת הערעור שכנגד על הסף. לגופו של עניין, סבורה אני כי יש לקבל את הערעור שכנגד. מומחה בית המשפט ציין במפורש בסעיף 9 לחוות דעתו, כי השכר המצויין הינו ללא מע"מ. מפסק דינו של בית משפט קמא לא היה ברור האם התכוון בית המשפט כי הסכום של 11,000 $ כולל מע"מ אם לאו, אולם בהחלטתו מיום 10.11.08, בבקשה לתיקון טעות סופר, קבע בית משפט קמא במפורש כי הסכום הנ"ל "מכיל בתוכו את רכיב המע"מ". לטעמי, שגה בית משפט קמא כאשר לא הוסיף מע"מ לסכום שהוערך על ידי המומחה, במיוחד מקום בו קיבל את חוות דעת המומחה כפי שהיא. לא יכולה להיות מחלוקת כי השכר שהעריך המומחה לא כלל מע"מ, ולפיכך, לטעמי, היה מקום להוסיף לסכום זה מע"מ כדין, נכון ליום מתן פסק דינו של בית משפט קמא. 14. באשר לטענת המשיבה כי קיים במקרה זה מעשה בית דין ו/או השתק פלוגתא לאור ההחלטה בבר"ע - למעשה, לאור הכרעותי לעיל, אין עוד רלוונטיות לטענה זאת, ואולם, מעבר לנדרש, אתייחס אליה בקצרה. כאמור, במסגרת הבר"ע קבע בית המשפט, כי מדובר במומחה ולא בבורר וכן דחה טענות נוספות, כאשר למעשה לא הכריע לגופו של עניין בשאלה האם יש לפסול את חוות דעת המומחה, שכן סבר כי יש להעביר אל המומחה שאלות הבהרה נוספות אשר הינן בעלות נפקות להכרעה בשאלת הפסילה. לאור זאת, ולאור הכרעותי עד כה, יש לדחות את טענת המשיבה לעניין קיומו של השתק פלוגתא בקשר לטענה בדבר השכר שנפסק למשיבה ובעניין פסילת חוות דעת מומחה בית המשפט, שכן שאלות אלה, לא הוכרעו לגופו של עניין במסגרת ההחלטה בבר"ע. בכל מקרה, דחיתי טענות המערערים בנושאים אלה לגופו של עניין. לעומת זאת, היה מקום לקבל הטענה לעניין היות חוות הדעת בגדר חוות דעת מומחה ולא פסק בוררות - שכן מחלוקת זו הוכרעה על ידי בית המשפט במסגרת הבר"ע, ואולם, המערערים לא העלו טענה זו בפניי. 15. לבסוף, סבורה אני כי יש לדחות את טענות המערערים לעניין החיוב בהוצאות ובשכר המומחה - פסיקת ההוצאות מהווה חלק מסמכותה השיורית של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של הסכסוך ואת התנהלות הצדדים לאורכו של הדיון, והלכה היא שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות, אלא במקרים חריגים בהם החלטת בית משפט קמא נראית פגומה או בלתי מתקבלת על הדעת [ראה למשל: רע"א 6568/05 כץ נ' כץ ( 17.08.05); רע"א 2399/09 פלוני נ' קצין התגמולים ( 14.0.09)], אשר המקרה שבפנינו אינו נמנה עליהם. מעבר לכך יצוין, כי עוד במועד מינוי המומחה הוסכם כי השכר ישולם על ידי הצד המפסיד, ומאחר ובית משפט קמא קיבל את התביעה, גם אם לא באופן מלא לעניין גובה השכר, הרי שיש בכך כדי לחייב את המערערים בשכר המומחה. סוף דבר 16. לפיכך, דין הערעור להידחות, ודין הערעור שכנגד להתקבל, והנני קובעת כדלקמן: א. לשכר שנפסק למשיבה יתווסף מע"מ כדין, וכן ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן פסק דינו של בית משפט קמא ועד לתשלום בפועל. ב. הנני מחייבת את המערערים לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין. ג. הפקדון שהופקד על ידי המערערים יועבר למשיבה על חשבון הסכום הנ"ל, באמצעות בא כוחה. הסכמה דיוניתשאלות משפטיות