החלטה 1. בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ח' כבוב) מיום 11.3.04, במסגרתה נקבע כי העורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. העורר הינו הראשון מבין חמישה עשר נאשמים המואשמים בכתב אישום אחד. בין היתר, מייחס כתב האישום לחלק מן הנאשמים עבירות לפי סעיפים 2 ו-3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן - החוק). במקביל לערר זה, נדון בפניי ערר שהוגש על ידי המשיבה לעניין שחרורם בתנאים של שבעה מן הנאשמים (בש"פ 2557/04). ראוי כי ההחלטה בעררה של המשיבה (להלן - ההחלטה האחרת) תיקרא יחד עם ההחלטה דנא. שתי ההחלטות ניתנות באותה עת. איני רואה צורך לחזור, במסגרת החלטה זו, על המפורט בהחלטה האחרת לעניין כתב האישום, לעניין פרטי האישומים ולעניין הוראותיו של החוק. 2. העורר מואשם בשנים עשר מתוך שבעה עשר האישומים אשר בכתב האישום. בין היתר מיוחסת לו עבירה של פעילות בארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק. עוד נאשם העורר, בין היתר, בעבירות של גניבה (סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין)), גניבה בידי מורשה (סעיף 393 לחוק העונשין) ושיבוש הליכי משפט (סעיף 244 לחוק העונשין). בחלק מן האישומים מיוחסת לעורר הנסיבה המחמירה שבסעיף 3 לחוק. על פי הנטען, עמד העורר בראשו של ארגון הפשיעה, הנחה את הכפופים לו וכיוון את פעולותיהם, וזאת במטרה לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון. הארגון, כך על פי הנטען, עסק בגניבה של מכולות מלאות סחורות מנמלי ים או מאתרים אחרים. עוד צוין בכתב האישום, כי העורר הוא שהחליט אילו מכולות לגנוב וכן אילו סחורות גנובות למכור ובאיזה מחיר. לשיטת המשיבה, העורר אף היה אחראי על ניהול כספי ארגון הפשיעה. בכלל זה קבע הוא את אופן חלוקת הרווחים בין חברי הארגון וכן החליט על תשלום שכר לפעילים הזוטרים בארגון. 3. במקרה זה נסטה מן הסדר הרגיל ובטרם ניפנה לבחון את התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגד העורר, ניתן דעתנו לסוגיית קיומה של עילת מעצר. כאמור, העורר מואשם בביצוען של עבירות רכוש במסגרתו של ארגון פשיעה. כן מיוחסת לו עבירה של פעילות בארגון פשיעה, על פי סעיף 2 לחוק. בית משפט זה הכיר בכך שבהתקיים נסיבות מסוימות, עשויות עבירות רכוש להקים עילת מעצר בשל הסכנה הנשקפת מהן לבטחונו של הציבור (למשל, בש"פ 5571/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268). אמנם, סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, אינו מקים עילת מעצר סטטוטורית לגבי מי שנאשם על פי החוק. עם זאת, בהחלטה האחרת הגעתי לכלל מסקנה כי אף עבירות רכוש המבוצעות במסגרתו של ארגון פשיעה עשויות להקים עילת מעצר, וזאת בשל החומרה היתירה הנודעת להן. עילת המעצר עשויה לחול הן ביחס למי שנאשם בפעילות בארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק, והן לגבי נאשמים בביצוע עבירות במסגרת ארגון פשיעה, כאמור בסעיף 3 לחוק. עם זאת ציינתי, כי אין בקביעה העקרונית הנזכרת כדי לאיין את הצורך בבחינת נסיבותיו הפרטניות של המקרה. בהתחשב, בין היתר, בתפקיד הבכיר אשר מיוחס לעורר במסגרת ארגון הפשיעה ובהיקף האישומים המיוחסים לו, סבור אני כי במקרה דנא יש לקבוע כי אכן קמה עילת מעצר כנגד העורר. כמובן, תנאי הוא שקיימות ראיות לכאורה, ובכך אעסוק עתה. 4. בהחלטתי האחרת קבעתי, כי קיימים מספר קשיים ראייתיים לעניין הוכחת אשמתם הלכאורית של המשיבים דשם. הקשיים הנזכרים אינם מתעוררים במקרה שלפנינו. בחומר הראיות אשר הובא בפניי קיימות אימרות רבות של עד המדינה, אשר מהוות ראיות ישירות כנגד העורר. כך למשל ציין עד המדינה, כי ראה במו עיניו שיתר הנאשמים הנזכרים בהודעותיו מצייתים להוראות של העורר ופועלים על פיהן. עד המדינה אף סיפר כי נטל חלק, יחד עם העורר ועם אחרים, בגניבת המכולה נשוא אישום 5, וכי במסגרת גניבה זו נתן העורר הנחיות לאחד מן המשתתפים. זאת ועוד, לגרסת עד המדינה מסר לו העורר תקליטורים אשר מקורם כנראה בגניבה הנזכרת באישום 5. עד המדינה הוביל את התקליטורים, יחד עם העורר ועם נאשם 2, לאדם מסוים באשדוד אשר ככל הנראה תיווך במכירתם. עד המדינה הוסיף ואמר, כי העורר הודה בפניו שהוא קשור לגניבת המכולה נשוא אישום 10, ואף ביקש ממנו להוביל את יתרת הסחורה הגנובה מהמחסן אשר במושב בית עזרא. מהודעותיו של עד המדינה עולה, כי הוא ראה את העורר מספר פעמים במחסנים אשר שימשו את הארגון לאחסונן של הסחורות הגנובות. אימרה נוספת של עד המדינה קושרת את העורר לאישום 7, ואף מלמדת כי העורר הוא אשר קבע את התמורה אשר תשולם לעד המדינה עבור חלקו במכירת הסחורה נשוא גניבה זו. התשתית הראייתית נגד העורר איננה מתמצה בהודעותיו של עד המדינה. העורר נתפס בכף בעת ביצוע גניבת המכולה נשוא אישום 9. זאת ועוד, יהודה עוקב (להלן - עוקב), שהינו הבעלים של אחד מן המחסנים אשר שימש את הארגון, ציין במסגרת הודעתו כי סייע לעורר ולנאשם 2 לפרוק סחורות אשר מקורן, ככל הנראה, בגניבות נשוא אישומים 3, 5, 6, 7 ו-10. יתרה מכך, לאחר פריקת אחת מן המכולות נשוא אישום 7, סייע עוקב לעורר ולנאשם 2 למלאה בחול. עוד סיפר עוקב, כי הבחין שבמחסנו מצויים חיתולים לתינוקות, אשר מקורם כנראה בגניבה נשוא אישום 8. יצוין, כי חלק מן הנאשמים בכתב האישום מסרו הודעות המפלילות את העורר. אולם, כפי שהוסבר בהחלטה האחרת, אין מקום להסתמך על הודעות אלו במסגרת בחינת התשתית הראייתית נגד העורר. עוד נוסיף, כי בחקירותיו לאחר מעצרו בדצמבר 2003 שמר העורר על זכות השתיקה. 5. טענותיו של העורר במסגרת ערר זה מופנות, רובן ככולן, נגד הודעותיו של עד המדינה. העורר מצביע על טעמים שונים אשר יש בהם, לדבריו, כדי להוביל למסקנה כי לא ניתן לתת אמון בגרסתו של עד המדינה. אלא שאין בכוחן של טענות אלו כדי להועיל לעורר. כפי שעולה מן האמור לעיל, התשתית הראייתית נגד העורר איננה מתמצה בהודעותיו של עד המדינה, אלא היא מורכבת ממספר נדבכים עצמאיים. אכן, עדותו של עד המדינה היא הראיה העיקרית כנגד העורר. עם זאת, בעת הדיון במעצר עד תום ההליכים, ההסתכלות על חומר הראיות הינה כוללת, ואין בית המשפט נדרש להכריע בשאלת מהימנותו של איזה מן העדים שצפויים להעיד. תפקידו של בית המשפט בשלב זה הינו לבחון, האם קיים סיכוי סביר שהתשתית הראייתית הגולמית תבסס, בסופו של יום, את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 151-146). במקרה דנא סבור אני, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מוצקה נגד העורר. בין היתר, יש בתשתית זו כדי להצביע על תפקידו הבכיר ורחב ההיקף של העורר במסגרת ארגון הפשיעה. כאמור בהחלטתי האחרת, הוכחת חלקו של העורר בארגון נדרשת לצורך הרשעה בעבירה על פי סעיף 2 לחוק. זאת ועוד, הראיות אף מבססות את אשמתו של העורר בחלק בלתי מבוטל מהגניבות המיוחסות לו, ואף עולה מהן כי גניבות אלו בוצעו כחלק אינטרגלי מפעילותו של ארגון הפשיעה. נזכיר כי על פי סעיף 3 לחוק, ביצועה של עבירה במסגרת ארגון פשיעה מהווה נסיבה מחמירה אשר מובילה, דרך כלל, להכפלתו של העונש המירבי הקבוע לאותה עבירה. בהתחשב בחומרת האישומים נגד העורר ובעברו הפלילי, נראה לי כי אין זה מקרה מתאים לשקילתה של חלופת מעצר. 6. סוף דבר, הגעתי לכלל מסקנה, כי צדק בית המשפט המחוזי משהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. הערר נדחה. שחרור ממעצרמעצר