הבטחת הכנסה - מגורים בכתובת אחרת ממה שכתוב בטופס התביעה

1. התובעת אשר קיבלה גמלאות הבטחת הכנסה במהלך התקופה מאז חודש 10/99, הגישה תביעה חוזרת לתשלום גמלת הבטחת הכנסה בחודש 10/03, ותביעתה נדחתה במכתב דחיה מיום 19/11/04, על בסיס הוראות סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982 (להלן - "החוק"), משנמצא כי התובעת אינה מתגוררת בכתובת עליה הצהירה בטופס התביעה שמילאה. במהלך ניהול התיק בבית הדין ולאחר בדיקות חוזרות שערך הנתבע, הודיע הנתבע לתובעת כי אין הוא רואה בה תושבת ישראל מאז מועד היוולדה ב-1973, ועל כן אין היא זכאית לגמלה כלל, גם לא בתקופות בהם קיבלה גמלה זו, ונוצר לה חוב עבור תקופת העבר בה קיבלה גמלה. מכתב בעניין זה נשלח לתובעת ב-3/4/06, והודעה ברוח זו שלח הנתבע אף לבית הדין ב-3/4/06, והודעה זו אליה צורפה תעודת עובד ציבור מהווה את כתב הגנתו של הנתבע. ב"כ הנתבע הסבירה כי התובעת קיבלה בעבר גמלת הבטחת הכנסה מבלי שנבדק עניין התושבות, ורק לאחר שעניין זה נבדק נשללה זכאותה לגמלה. (עיין עמ' 4 ש' 19 לפרוטוקול מיום 10/10/07). 2. מתעודת עובד הציבור (נ/19) שצורפה להודעת הנתבע מ-3/4/06 עולה כי לטענת הנתבע התובעת מתגוררת דרך קבע שלא באום אל פחם אלא בשטחי הרשות הפלסטינית ובמרבית החקירות שנערכו בעניינם של התובעת ובני משפחתם באום אל פחם, לא נמצאה התובעת בבית. הנתבע הבהיר כי למשפחתה של התובעת יש דירה בשכונת הדואר במרחב ירושלים בשטח המצוי בשליטת הרשות הפלסטינית, כי בתה הקטנה של התובעת, כלל לא הייתה רשומה כמי שמתגוררת באום אל פחם, ואף לא למדה במוסדות הלימוד באום אל פחם, ואין ספק כי ילדה קטנה לא גרה לבדה, לא באבו גוש ולא במקום אחר. התובעת אינה רשומה כמי שעובדת במקום כלשהו בישראל. כמו כן העלה פקיד התביעות תמיהה אם התובעת מתגוררת ביחד עם הוריה מדוע הוצגו חוזי שכירות על שמה, והנתבע סבר כי המדובר בפיקציה שמטרתה יצירת מצג כלפי הרשויות בלבד כי הינה מתגוררת באום אל פחם, הגם שאינה גרה שם בפועל. 3. בעניינה של התובעת התקיים דיון מוקדם בפני כב' השופטת וימן בתאריך 17/5/06, ובעקבותיו שב הנתבע ובדק את מעמדה של התובעת, ובהודעתו מיום 27/6/06 הודיע כי הוא עומד על טענותיו שהתובעת אינה תושבת ישראל, וכי יהיה מוכן לשקול את עמדתו מחדש, אם יומצאו לו על ידי התובעת מסמכים נוספים הכוללים את חוזה השכירות בדירה בה התגוררה התובעת, תעודות של הילדה, תלושי שכר המתייחסים לעבודת התובעת, וכן תצהירים של התובעת מבעלי הנכסים בהם התגוררה התובעת, לטענתה, מאז שנת 1999. למרות הודעה זו של הנתבע כמו גם החלטת כב' השופטת וימן מיום 6/7/06, לא הומצאו מסמכים כאלה לתיק בית הדין. 4. בפני בית הדין העידו התובעת ואמה רפיקה (להלן - "רפיקה"), בתאריך 11/5/08, ועדי הנתבע החוקרים ירון שדה, גיא ניסים, אמיר קירש ושי שרעבי (להלן - "ירון, גיא, אמיר ושי" - בהתאמה), וכן פקיד הנתבע נותן תעודת עובד הציבור מר יעקב קדוש (להלן - "קדוש") והחוקר הפרטי חוסאם נאסר (להלן - "חוסאם"), אשר העידו ב-14/5/08. עדים נוספים שהגישו תצהירים מטעם התובעת לא הגיעו להעיד והתובעת בחרה כי לא יעידו וכי לא יחקרו בחקירה נגדית וב"כ התובעת הצהיר בתום שמיעת עדות התובעת ואמה, "אלה עדיי" (עמ' 18 שורות 2-1 לפרוטוקול). נציין לענין זה כי יש ממש בטענות הנתבע בסיכומיו על פיהן לא הביאה התובעת עד כלשהו מבין אלה שהסכמי שכירות דירה באום אל פחם, נעשו כביכול עמם, לא הביאה שכן כלשהו/חבר כלשהו המתגורר באום אל פחם ולא הוצגו תעודות המתייחסות ללימודי בתה של התובעת בבית ספר באום אל פחם בתקופה משנת 99 ואילך. נוסיף ונדגיש כי במהלך עדויותיהם של חוקרי הנתבע הובהר כי לנתבע מידע שמקורו גם בחקירות שבוצעו בתיקים של בני משפחה אחרים ובתאריך 14.5.08 ניתנה על ידינו החלטה כי ככל שבעקבות חומר החקירה יבקש ב"כ התובעת מועד נוסף לצורך הבאת עדים נוספים, יעתר בית הדין לבקשתו, אולם התובעת לא ביקשה להביא עדים נוספים מעבר לעדותה היא ולעדותה אמה (עיין עמ' 21 שורות 10-7 לפרוטוקול). באשר לעדותו של החוקר חוסאם אשר עבד במשרד חקירות גד וביצע חקירה ב- 21.9.03 (נ/22) נציין כי ב"כ התובעת לא הגיש בקשה כלשהי שענינה הקלטת לאחר מתן החלטת בית הדין וטענה בענין הועלתה רק בסיכומים, אולם ממילא בית הדין אינו מסתמך על תוכנה של הקלטת, שכן זו לא הוגשה לבית הדין ומסתמך רק על דו"ח החקירה ועל עדות החוקר בפני בית הדין. 5. התשתית העובדתית כפי שתיקבע על ידינו להלן, הינה על יסוד עדויות העדים שפורטו לעיל, ועל יסוד המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין. 6. התובעת ילידת 1973, נישאה בחודש 7/91, ועברה להתגורר עם בעלה בביר נאבלה. כ-3 חודשים לאחר הנישואים נפרדה התובעת מבעלה ושבה להתגורר בבית הוריה בבית חנינא. התובעת העידה בפנינו כי גם לפני נישואיה התגוררה בבית הוריה בבית חנינא. הן מקום המגורים בבית חנינא והן מקום המגורים בביר נאבלה, אינם בשטח המקנה לתושבים הגרים בו, תושבות ישראלית. בהתאם לעדות התובעת היא נפרדה מבעלה ב-23/10/91, בהיותה בהיריון. בתאריך 8/5/92 נולדה לתובעת בתה פאדה זאיד. אין מחלוקת בין הצדדים כי מאז לידתה של התובעת בשנת 73 ועד שנת 98 לא היתה התובעת תושבת ישראל. השאלה השנויה במחלוקת הינה האם התובעת הוכיחה כי לאחר שנת 98 היא הפכה להיות תושבת ישראל. 7. התובעת העידה כי עד שנת 1998 התגוררה בבית הוריה בבית חנינא, לאחר מכן התגוררה עם בתה מס' חודשים באבו גוש, ולאחר מכן עברה להתגורר באום אל פחם. במועד בו התובעת טוענת כי התגוררה באבו גוש עם בתה, הייתה הבת כבת 6, אולם לא הומצאה ראיה כלשהי כי הילדה הייתה רשומה בגן חובה באבו גוש. 8. בהתאם לעדות התובעת היא התגוררה באבו גוש לא יותר מחודשיים שלושה, ולאחר מכן, בשנת 1998 היא עברה עם כל משפחתה לגור באום אל פחם. (עיין עמ' 7 ש' 22 - 26 לפרוטוקול). התובעת פרטה בעדותה מי מבין אחיה עבר להתגורר באום אל פחם והמדובר במספר לא מבוטל של בני משפחה (למעלה מ- 10) וכאשר משווים את תנאי המגורים בהם התגוררו בני המשפחה במשך שנים רבות בבית חנינא לתנאי המגורים במקום המקורים הנטען באום אל פחם עולה התמיהה מדוע עברה המשפחה לפתע פתאום בשנת 98 להתגורר באום אל פחם. התובעת העידה כי כאשר עברו לאום אל פחם היתה תקופה שגרו באום אל פחם כמעט כל האחים והאחיות בשני חדרים וכולם ישנו על הרצפה על מזרנים (עיין עמ' 13 שורה 7 ושורות 12-10 לפרוטוקול). 9. בענין הסיבה למעבר להתגורר באום אל פחם קיימות מספר גרסאות בחומר הראיות שבפנינו. א. התובעת בהודעתה לחוקר מתאריך 29.8.04 (נ/1) בתשובה לשאלה מדוע המשפחה הגיעה לגור באום אל פחם השיבה: "באה שכנה שלנו באסמה... מירושלים היא גרה באום אל פחם... והיא אמרה לנו שטוב לגור כאן אז באנו לגור באום אל פחם..." (עיין עמ' 4 לנ/1). בהודעתה לחוקר לא מסרה התובעת לחוקר כי קיימת בעיה כלשהי בהמשך המגורים באותה דירה בה גרו בני המשפחה שנים רבות בבית חנינא בירושלים ומעבר לכך שהתובעת מסרה כי בעת המגורים באזור בית חנינא היתה לאביה עבודה ובאום אל פחם אין לו עבודה, לא ברור מהו האינטרס של בני המשפחה לגור באום אל פחם. התובעת בסוף הודעתה לחוקר מסרה כי הבית בבית חנינא היה שייך לסבא שלה ואח של אבא שלה קנה את הבית ואביה קיבל את החלק היחסי שלו בבית בכסף. התובעת לא מסרה כי הדוד לא היה מעונין בהמשך מגוריהם באותו מקום בו התגוררו כל השנים. ב. בעדותה בפנינו העידה התובעת כי הבית בו התגוררו בבית חנינא היה שייך לסבא שלה וכאשר הסבא נפטר, הדוד קנה מהסבתא את הבית כי לו היה כסף ולמשפחתה לא. יחד עם זאת הודתה התובעת כי הסבא נפטר זמן רב לפני שנת 1998, ולמעשה עוד לפני שהיא נולדה, דהיינו לפני שנת 73 ובכל זאת משפחתה המשיכה להתגורר באותו בית גם אחרי פטירת הסב כך שלא ברור מה קרה בשנת 98 שהצריך את המעבר לאום אל פחם (עיין עמ' 8 סיפא לפרוטוקול). לאחר מכן משהבינה התובעת כי הגירסה שמסרה קודם לכן על כך שהמעבר נבע מכך שהבית לא היה שייך להם אלא לסבא וזה נפטר, אינה עולה בקנה אחד עם העובדות על פיהן הסבא נפטר עוד לפני שנת 73 השיבה כי: "אני לא יודעת למה המשפחה עזבה את הבית בבית חנינא, זה ענין של המבוגרים ושל ההורים." (עיין עמ' 9 שורות 7-3 לפרוטוקול). ג. סתירה נוספת המצוייה בעדות התובעת לעומת האמור בעדותה אמה הינה באשר לבית בו התגוררו בבית חנינא כאשר התובעת טענה כי המדובר בבית הרשום על שם הדוד, שהדוד רכש אותו לאחר שהסב נפטר וכאשר משפחתה של התובעת התגוררה בקומה התחתונה והדוד בקומה העליונה ולאחר שמשפחתה של התובעת עזבה אף אחד לא גר בבית הסב בבית חנינא (עיין עמ' 9 לפרוטוקול) ובהמשך מוסרת התובעת כי למעשה לסב היה בית נוסף שאף אחד לא גר בו אשר מצוי אף הוא בבית חנינא ובבית העזוב הזה אף אחד לא גר לפני שנת 73. דהיינו, אם לסב היו שני בתים בבית חנינא אשר באחד מהם אף אחד לא גר ובשני גרה במשך שנים משפחתה של התובעת, לא ברור מה קרה בשנת 98 שהצריך את המעבר לאום אל פחם. ד. אמה של התובעת, הגב' רפיקה אבו רמילה, העידה כי בבית חנינא גרו בבית אבי בעלה ולטענתה הסיבה לעזיבה היתה שהאחים של בעלה לא רצו שהוא ישאר להתגורר שם. בניגוד לעדות התובעת העידה רפיקה כי לבית בבית חנינא יש קומה אחת (עמ' 15 שורה 2 לפרוטוקול) והאחים של הבעל הוציאו אותה מהבית כי הם רצו לגור שם. יחד עם זאת העידה רפיקה כי הבית לא ראוי למגורים. בניגוד לעדות התובעת העידה רפיקה כי בתקופה שהיא בעלה והילדים גרו בבית בבית חנינא, האחים של בעלה לא גרו באותו בית (וממילא היא העידה כי אין מדובר בשתי קומות כפי שהעידה התובעת). רפיקה העידה כי כל האחים עזבו את הבית בבית חנינא והבית כיום סגור (עמ' 15 שורה 13) דבר שהינו תמוה ביותר מדוע אם לכל יתר האחים מקום מגורים אחר, הם לא יאפשרו למשפחת אבו רמילה להמשיך ולהתגורר בבית ויאלצו אותם לעבור לדירת שני חדרים באום אל פחם. רפיקה העידה כי בבית חנינא היו 3 חדרי שינה וסלון, כך שברור שהמדובר בתנאי מגורים נוחים יותר וטובים יותר מבחינת משפחתה של התובעת (עיין עמ' 15 לפרוטוקול). יתר על כן רפיקה העידה כי לאבי בעלה היו 4 בתים (עמ' 17 שורה 7) וכי לאחר שנת 67 נשאר רק הבית בבית חנינא, דבר אשר אף הוא אינו עולה בקנה אחד עם עדות הבת שאמרה שמלבד הבית שבו התגוררה המשפחה היה עוד בית של הסב במצב בלתי תקין. 10. התובעת העידה כי משנת 98 היא מתגוררת עם בתה באום אל פחם וכי הבת פאדה ילידת 5/92 למדה באום אל פחם מאז שנת 98, דהיינו מאז היותה כבת שש (עיין עמ' 10 שורות 11-10 לפרוטוקול). משנתבקשה התובעת להראות לבית הדין אישורים כי בתה למדה באום אל פחם בבית הספר היסודי מאז שנת 1998 השיבה כי כל האישורים נמצאים אצל עורך הדין שלה וכי היא אינה יודעת היכן האישורים (עמ' 10 שורות 13-12 לפרוטוקול). ובהמשך העידה: "אני הבאתי לעורך הדין שלי ג'מאל מסמכים שהילדה היתה בבית ספר באום אל פחם משנת 98. מאז שנת 98 שעברנו לאום אל פחם הילדה היתה איתי." (עמ' 10 סיפא לפרוטוקול). ניתנה על ידינו החלטה כי ככל שלתובעת יש מסמכים המעידים שהילדה למדה באום אל פחם בשנת 98 ועד שנת 2004 יומצאו מסמכים אלה לתיק בית הדין אולם מסמכים מבית הספר המאשרים כי הילדה למדה בבית ספר כלשהו באום אל פחם מאז שנת 98, לא הומצאו לבית הדין .(עיין בהחלטות בית הדין בעמודים 10 ו- 11 לפרוטוקול). אין ספק כי לו אכן למדה הילדה בפועל באום אל פחם ניתן היה להמציא אישורים על כך מהנהלת אותו בית ספר, גם אם התובעת לא טרחה לשמור את התעודות שקיבלה בתה מדי שנה בשנה. מעבר לכך שהתובעת לא המציאה לבית הדין ראיה על כך שהילדה אשר בהתאם לעדותה התגוררה עמה באום אל פחם, אכן למדה באום אל פחם מאז שנת 98, הרי התובעת בהודעה לחוקר שנגבתה ממנה ב- 29.8.04 לא ידעה לומר לחוקר מי היתה המחנכת של הבת שלה במהלך שנת הלימודים האחרונה (ההודעה נגבתה במהלך החופש הגדול בחודש 8.04 והתובעת מסרה כי בתה עולה לכיתה ז'). לאחר מכן נשאלה התובעת מה שם מנהל בית הספר שבו לומדת בתה והשיבה: "אני לא יודעת שכחתי את שמו." החוקר המשיך ושאל את התובעת מי החברות של בתה שלומדות איתה בכיתה ותשובתה של התובעת היתה: "אני לא מכירה אף אחד ולא מתערבבת עם אף אחד..." בהמשך נשאלה התובעת מי הרופא ילדים של בתה והשיבה: "אני לא יודעת הבת שלי בריאה ולא לקחתי אותה לרופא." (עמ' 2 שורות 8-7 לנ/1). דהיינו לגירסת התובעת משנת 98 ועד חודש 8/04 במשך כ- 6 שנים לא נזקקה בתה כלל לטיפול רפואי על ידי רופא כלשהו באום אל פחם. המדובר בגירסה תמוה שכן מרבית הילדים חולים או נפצעים במהלך שנות ילדותם וקשה להניח שילד לא נזקק במשך כ- 6 שנים, במהלך כל לימודיו בבית הספר היסודי, לטיפול רפואי כלשהו. יתר על כן, במהלך שנים אלה מקבל ילד חיסונים במסגרת בית הספר והתובעת לא המציאה פנקס חיסונים ממנו ניתן ללמוד כי בתה חוסנה על ידי אחות בריאות הציבור בבית ספר באום אל פחם. תשובות אלה של התובעת לחוקר מצביעות באופן חד משמעי על כך שבתה של התובעת לא למדה באום אל פחם עובר לשנת 2004 ואין זה סביר בעינינו שהתובעת שלה בת אחת בלבד לא תדע מה שם המורה המחנכת של בתה במהלך השנה אחרונה, מה שם מנהל בית הספר ומה שמן של מספר חברות קרובות של הילדה (נציין כי גם אם לילדים רבים, זוכרת את שם המורה/המורות המלמדות את ילדיה, את שם מנהל/ת בית הספר ואת שם החברות הטובות/החברים הטובים של הילדים). יתר על האמור לעיל נציין כי לגבי השנים 2005/2006 ו- 2006/2007, שנים בהן למדה הבת פאדה בכיתות ח' ו- ט', המציאה התובעת תעודות ציונים שקיבלה הבת (עיין ת/2 ו- ת/3) ולא ניתן לבית הדין הסבר מניח את הדעת כלשהו מדוע לא הומצאו תעודות לגבי הלימודים בכיתות א'-ו'. כמו כן התובעת המציאה אישורים על לימודיה בבית הספר אל גז'לה באום אל פחם בשנת הלימודים תשס"ז ותשס"ח (ת/9 ת/10) ולא המציאה אישורים כאלה על תקופה קודמת. 11. יתר על כן בהודעה לחוקר (נ/1) מסרה התובעת כאשר החוקרים הסבירו לה כי אין סביר שאין היא מכירה אף אחד באום אל פחם לא ממערכת החינוך ולא ממערכת הבריאות כי: "חוץ מבעל הדירה שממנו שכרנו את הדירה אני לא מכירה באום אל פחם אף אחד." (עמ' 2 שורות 14-9 לנ/1 ועיין גם עמ' 6 שורות 2-1 לנ/1). התובעת אף לא ידעה לומר לחוקרים מה מספר הטלפון בבית באום אל פחם ולטענתה אמא שלה החליפה את המספר ולה יש את הפלאפון שלה ולכן היא אינה זוכרת את המספר (עמ' 5 שורות 7-4 לנ/1). אף אנו סבורים כי אין זה סביר ואין זה הגיוני שאם אכן התגוררה התובעת מאז שנת 1998 באום אל פחם, היא לא מכירה איש בעיר זו מלבד בעל הדירה שהושכרה לבני משפחתה, כאשר לתובעת ילדה שאמורה ללמוד במערכת החינוך בעיר, והתובעת אמורה ללכת לימי הורים, לפגוש בחברות של בתה, ומן הסתם גם ליצור לעצמה יחסי חברות עם שכנות/אמהות של ילדות אחרות וכד' במשך למעלה מ- 6 שנים. כלל הוא כי יש לתת משקל להודעה המקורית הניתנת לחוקר המוסד בהיותה אותנטית (דב"ע מח/0/42 וטנסקי נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ט 47, 473). 12. קיימות גם סתירות בין האמור בהודעות לחוקר, בעדות התובעת ובעדות אמה הגב' אבו רמילה רפיקה בהתייחס לשכירות הבית באום אל פחם. בהודעתה לחוקר מ- 29.8.04 מסרה התובעת כי המשפחה שילמה 150$ לחודש עבור המגורים בבית באום אל פחם (עמ' 3 שורה 4 לנ/1). בעדותה בפנינו העידה התובעת כי אמה משלמת 300$ עבור שכר הדירה והאם אף משלמת את הוצאות הבית (עיין עמ' 13 שורות 7-2 לפרוטוקול). האם רפיקה אבו רמילה העידה כי היא חתומה על חלק מחוזה השכירות בהתייחס לדירה באום אל פחם ובהתאם לעדותה מאז שהמשפחה הגיעה לאום אל פחם הם גרים באותו בית (עמ' 15 שורה 26 לפרוטוקול). האם העידה כי היא משלמת 150$ כשכירות עבור הדירה וכן יש הוצאות נוספות (עמ' 16 שורות 4-3 לפרוטוקול). חוזי השכירות שצורפו לתצהירי התובעת ואמה מדברים על סכומים שונים לחלוטין באף חוזה לא מוזכרים 150$, בחוזה המתייחס לתקופה מ- 8.98 ועד 8.00 דמי השכירות הינם 1000 ש"ח לחודש וזהו אף הסכום לתקופה שעד 8/02, לתקופה מ- 7.03 ועד 12.03 דמי השכירות הינם 900$ (עיין ת/4) ובחוזה מ- 7/04 ועד 1/05 דמי השכירות הינם 900$ (ת/6). בניגוד לעולה מעדות התובעת ואמה כי כמעט כל התקופה מאז שנת 98 הן התגוררו באותו בית באום אל פחם, למעט 3 או 4 חודשים בהם התגוררו בבית אחר אצל עבדאללה, עולה כי חוזי השכירות המתייחסים לתקופה מ- 8/98 ועד 8/02 הינם עם עבדאללה עילה דהיינו 4 שנים ולאחר מכן חוזי השכירות הינם עם מוסטפא אבו עליאן, כך שגם גירסה זו של התובעת ואמה בדבר מגורים במשך כמעט כל התקופה באותו בית באום אל פחם אינה עולה בקנה אחד עם חוזי השכירות שהוצגו לבית הדין לא לגבי עצם המגורים בבית אחד וגם לא לגבי הסכומים המשולמים. 13. במהלך השנים ערכו חוקרי המוסד לביטוח לאומי חקירות רבות הקשורות במשפחת אבו רמילה ובמרבית הביקורים התובעת לא נמצאה בבית והאמור בסעיף 4 לסיכומי הנתבע בענין זה מקובל עלינו. החוקר ירון שדה העיד בחקירתו הנגדית כי לא חקר את בעל הנכס בו נטען כי משפחתה של התובעת מתגוררת באום אל פחם אולם כן חקר את הסביבה ולדבריו: "היו הערות של שכנים שאמרו שהמשפחה לא גרה בבית אלא גרה בשטחים." (עמ' 26 שורות 10-8 לפרוטוקול). החוקר אף הסביר כי אינו גובה הודעות משכנים כדי למנוע סכסוכי שכנים וכן מאחר ושכנים אינם מעונינים לשתף עמו פעולה ולפעמים גם יש להם אינטרס של "סגירת חשבון" עם השכן לגבי מבוצעת החקירה. החוקר גיא ניסים העיד כי גם לו נמסר שמשפחתה של התובעת אינה מתגוררת בדירה באום אל פחם אולם הוא לא גבה הודעה ממוסר המידע. החוקר אמיר קירש אישר כי גבה את ההודעה מהתובעת ב- 29.8.04 (נ/1) וכי שוחח עם התובעת בערבית ולאחר שהסתיימה החקירה אף הקריא ותרגם לתובעת את ההודעה והיא חתמה עליה. אמיר קירש העיד כי הוא שולט בשפה הערבית וכי לא היתה בעית תקשורת כלשהי עם התובעת. נציין כי חקירה שבוצעה עבור המוסד לביטוח לאומי על ידי משרד חקירות באזור מזרח ירושלים מצאה כי אבי התובעת נמצא במועד החקירה בשכונת הדואר בירושלים, שכונה שאינה מהווה חלק מבית חנינא. 14. פקיד הנתבע מר יעקב קדוש חתום על תעודת עובד הציבור נ/19 הסביר כי למשפחתה של התובעת מעמד של תושב שאינו אזרח וככזה הם זכאים לזכויות מכח החוק והתובעת קיבלה מעמד של תושב שאינו אזרח ביום הלידה. בתעודת עובד הציבור פרט מה קדוש את שיקוליו מדוע הגיע למסקנה כי התובעת אינה מתגוררת דרך קבע באום אל פחם ומדוע הוא סבור כי מאז לידתה אין היא תושבת ישראל. נציין כי בתעודת עובד הציבור קיים פירוט על פיו בתה של התובעת פאדה רשומה במרשם האוכלוסין כמי שמתגוררת באבו גוש ולא באום אל פחם, ואין מחלוקת כי מעבר לכחודשיים שלושה לא התגוררה הבת באבו גוש. 15. סעיף 2 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א - 1980, קובע את תנאי הזכאות הבסיסיים לגימלה: "תושב ישראל שמלאו לו 25 שנים זכאי לגימלה, בכפוף להוראות חוק זה... " (ההדגשה שלי - ע.ו.) בסעיף ההגדרות קיימת ההגדרה הבאה: "תושב ישראל" - לרבות תושב ישראל באזור כהגדרתו בסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי. יצויין כי במקרה זה, אין לנו צורך בהגדרת סעיף 378 לחוק, באשר מלכתחילה אין התובעת מוגדרת כאזרחית ישראלית, אלא היא בעלת מעמד של תושב שאינו אזרח, כפי שעולה מתעודת עובד הציבור. התובעת מבקשת להוכיח כי היא תושבת אום אל פאחם, דבר אשר יאפשר לה, על אף שאינה אזרחית ישראל לקבל את הגימלה, בתור מי שמקום מגוריה בישראל. הלכה ידועה היא כי על מנת להוכיח תושבות, על התובע להוכיח כי מרכז חייו מצוי בישראל, או כי הוא מתגורר בה דרך קבע: "המבחן העיקרי הוא היכן מרכז חייו של אותו אדם, זיקתו למקום זה, והיכן ניתן לראות את המקום שבו הוא נמצא כמקום ש'בו הוא חי' וכמקום ש'זה ביתו'... " (דב"ע נו/0-286 צפריר אביוב - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 376, 383-384). ראה גם עב"ל 190/99 שמעון רחמיאן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 548, 555; דב"ע (ארצי) מה/ 73-04 עייאדה סנוקה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79, 84 (1985); בג"ץ 494/03 עמותת הרופאים למען זכויות אדם נ' שר האוצר (ניתן ביום 09.12.04). 16. לאור העובדות כפי שנקבעו על ידינו לעיל מהן עולה כי בביקורים רבים של החוקרים בבית המשפחה לא נמצאה התובעת, כי קיימות סתירות רבות בין גרסאות התובעת ואמה בינן לבין עצמן ובין האמור בעדות בבית הדין לבין האמור בהודעה לחוקר, הן באשר לסיבות למעבר לאום אל פחם, הן באשר לגובה דמי השכירות המשולמים, הן באשר לשאלה האם באום אל פחם הן התגוררו בבית אחד בלבד או במספר בתים ומהו פרק הזמן שהתגוררו בכל בית, וכאשר משווים עדויות אלה לחוזי השכירות שהוצגו, ויותר מכל האמור בהודעה לחוקר על כך שהתובעת אינה מכירה איש באום אל פחם מלבד בני משפחתה, העדר הוכחה כלשהי כי הבת פאדה למדה באום אל פחם לפני שנת 2004, בשנים 98 עד 2004 בהן היתה בגיל הלימודים של בית הספר היסודי, העדר רישום כלשהו בכרטיס רפואי/פנקס חיסונים על קבלת טיפולים באום אל פחם על ידי הבת ו/או על ידי התובעת בשנים 98-2004, אי זכירת שם מורה/מנהל/חברות של הבת בהתייחס לתקופה שלפני שנת 2004, כל אלה מביאים אותנו למסקנה כי צדק הנתבע בהחלטתו שהתובעת לא היתה תושבת ישראל ומרכז חייה לא היה באום אל פחם בתקופה משנת 99 ועד שנת 2004 מועד בו נדחתה תביעתה. גם אם בעבר קיבלה התובעת קצבאות בשל טעות הרי המוסד רשאי לדרוש החזר סכומים ששולמו בטעות ושאותם קיבלה התובעת שלא כדין. הנתבע הבהיר בסיכומיו כי זכאות התובעת לקצבאות ילדים בגין בתה נשללה במקביל לשלילת זכותה לקבלת גימלת הבטחת הכנסה ונוצר לה חוב בגין קבלת קצבאות אלה. (עיין לענין זה בסעיף 367 לחוק הביטוח הלאומי וכן בסעיף 20 א' לחוק הבטחת הכנסה). אשר על כן תביעת התובעת נדחית. נוסיף ונציין כי מעמדם של הורי התובעת אינו אמור להיות כרוך ואינו אמור להיות זהה בהכרח למעמדה של התובעת כתושבת ישראל וכל הראיות הרלוונטיות לתובעת עצמה ולבתה פאדה, אינן בהכרח רלוונטיות לענין שאלת היותם של הורי התובעת תושבי ישראל. ככל שלאחר שנת 2004 יש בידיה של התובעת ראיות אחרות כי היא מתגוררת בפועל באום אל פחם, אין בפסק דין זה כדי לשלול זכאותה לאחר תקופה זו והתביעה שבפנינו מתייחסת לתקופה שעד שנת 2004 (התביעה הוגשה בחודש 6/04). 17. לא בלי היסוס, איננו עושים צו להוצאות. מסמכיםהבטחת הכנסה