בית המשפט ציין בפסיקתו כי מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוכרה זכותו של האדם להליך פלילי ראוי. אפשר לומר כי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו שינה את מערך הזכויות הפלילי מיסודו, זכותו של אדם לחרות עוגנה ויש לה השלכה מהותית על ההליך הפלילי. זכותו של אדם מהליך ראוי נגזרת מזכויות האדם המוגנות בחוק היסוד. בתי המשפט מצווים עתה להתייחס לכללי הדיון הפלילי לא רק כאל כללים פרוצדורליים אלא מתוך התייחסות נורמטיבית חדשה. מכאן שבית המשפט רשאי ולפעמים גם חייב לבדוק את הליך הפלילי מזוית הראיה של התהגותה של הרשות עוד לפני שהוגש כתב האישום. המהפכה החוקתית של מרס 1992 הביאה לשינוי מהותי במערך רשויות השלטון. "כל רשות מרשויות השלטון" - קובע כל אחד מחוקי-היסוד החדשים - "חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה". הכנסת (כרשות מחוקקת) חייבת לכבד את זכויות האדם המוגנות בחוקי-היסוד. עוד צוין בפסיקה כי כוח החקיקה של הכנסת הוגבל. אמת, מעולם לא היתה הכנסת ריבונית. הריבונות שייכת לעם, לא לנציגיו. אבל הכנסת היתה בעבר עליונה (supreme) בכוח החקיקה שלה. מעתה הוברר שהעליונות היא של החוקה החדשה שלנו. מכוחה של חוקה זו עומד בראש המדינה הנשיא. למדינה עצמה שלושה אורגנים עיקריים, באמצעותם היא פועלת. אלה הן שלוש הרשויות השלטוניות: הרשות המבצעת והרשות השופטת. שלוש רשויות אלה הן שוות במעמדן החוקתי. שלושתן יצירות החוקה שלנו. בינן ובין עצמן קיימת מערכת יחסים של "איזון ובלימה" אשר נועדה להבטיח כי כל רשות תפעל בגדרי סמכותה, וכי אף רשות לא תהא בעלת כוחות בלתי מוגבלים. בכך תובטח החירות. במערך רשויות זה, תפקידה המרכזי (אם כי לא היחיד) של הכנסת הוא לחוקק חוקים. כוחותיה של הכנסת לחקיקה הפוגעת בזכויות האדם הוגבלו. הממשלה, אשר בעבר יכלה להביא לחקיקתו של כל חוק, באמצעות הרוב הקואליציוני, שוב אינה חופשית כבעבר. המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי: זכותו של אדם להליך ראוי היא זכות חוקתית. הזכות להליך הוגן / עיוות דין