פסק דין כללי 1. לפני תביעה כספית בסך 260,000 ₪ לפיצוי בגין פרסום לשון הרע, שהוגשה בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). הפרסום נשוא התביעה עניינו בדברים שאמר הנתבע מס' 2, מר יוסף (טומי) לפיד, בתוכנית "פופוליטיקה" ששודרה בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, כלפי התובע, האסטרולוג מר אליצור קדושי. פסק דין זה עוסק, רובו ככולו, באסטרולוגיה, נוכלות, לשון הרע ומה שביניהם. בפתח הדברים, מן הראוי שיובאו דברי המומחה מטעם התובע, על האסטרולוגיה: "אסטרולוגיה היא פרקטיקה של ייעוץ והכוונה, המבוססת על קשרים סמליים בין תנועותיהם של כוכבי הלכת לבין מאורעות ותהליכים המתרחשים בחיי האדם. בדרך כלל מדובר בתהליך שבו האסטרולוג מחשב את מצב הכוכבים ביחס לכדור הארץ ברגע מסויים, שיש לו משמעות סמלית חזקה עבור המתייעץ (או 'הלקוח'). מקורה של האסטרולוגיה בימי קדם, והיא הופיעה בתרבויות שונות: בבלית, מצרית, רומית, הודית, סינית, פרה-קולומביאנית ועוד. בכל אחת מתרבויות אלה נוצרה מערכת שונה של שיטות חישוב ושל קשרים סמליים בין כוכבי לכת ומאורעות אנושיים. בתקופה ההלניסטית ובתקופת הרנסנס באירופה נחשבו האסטרולוגים והאסטרונומים (העוסקת רק בהיבטים הפיזיקליים של תנועת הכוכבים) כתחום אחד, אולם עם עלייתה של תפיסת המדע המכניסטית מהמאה ה-18 ואילך נפרדו שני התחומים. כיום האסטרונומיה היא חלק ממדע הפיזיקה, בעוד שהמונח אסטרולוגיה מציין רק את הפרקטיקה של ייעוץ בשיטות סימבוליות כאמור" (חוו"ד של ד"ר יואב בן-דב ת/1). רקע-המשדר בטלוויזיה 2. ביום 30 בדצמבר 1996, ערב השנה האזרחית החדשה, שודרה התוכנית "פופוליטיקה" בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית (להלן: "התוכנית"). התוכנית הונחתה ע"י המנחה/העיתונאי, מר דן מרגלית ועימו ישבו בפאנל, פרופ' רחל אליאור, מר אמנון דנקנר ומר יוסף לפיד, הוא הנתבע 2 (להלן: "מר לפיד"). התוכנית כללה מספר אייטמים ובכלל זה, השביתה הגדולה שהייתה באותה עת; שיקים החוזרים ללא כיסוי וישראלים המשתתפים בהגרלת גרין קארד. לקראת סיום, עסקה התוכנית בתחזיות לשנת 1997. הנושא הראשון שיוחד לכך היה פאנל שכותרתו לקראת השנה הבאה ולקראת האלף השלישי - העתיד, בו השתתפו: פרופ' מרדכי סוקולוב, ראש המרכז הבינתחומי לניתוח תחזית טכנולוגית שבאוניברסיטת ת"א, פרופ' עדי צמח מהחוג לפילוסופיה שבאוניברסיטה העברית וד"ר יעקב שיינין מחברת מודלים כלכליים. בהמשך, הוקדש האייטם האחרון בתוכנית לתחזית אסטרולוגית לשנת 1997 בו החל התובע, מר אליצור קדושי במתן תחזית אסטרולוגית (קלטת התוכנית הוגשה, יחד עם התמליל של הקטע הרלבנטי - נספח א' לכתב ההגנה של מר לפיד). מר לפיד שאל את התובע, בין היתר: "האם אתה נוכל? ...למה אנחנו מתבזים... אני חושב שזה בזיון ... אני חושב שאנחנו לא צריכים לשמוע את זה" ובהמשך: "אתה מזמין לפה פרופ'ים, אנשים רציניים, ומזמין נוכל, פיץ, ועושה לנו תוכנית". במהלך חילופי הדברים באולפן, אמר המנחה, מר דן מרגלית למר לפיד, כי אם הדבר אינו מוצא חן בעיניו, שילך ובסמוך לכך, עזבו מר דנקנר ומר לפיד את האולפן והתובע המשיך בתחזיתו לשנת 1997. השידור ברדיו 3. ביום שישי שלאחר שידור התוכנית (03.01.97), השמיע מר לפיד דברים בתוכנית הרדיו "השבוע שלי" ברשת ב': "שואלים אותי מדוע קמתי, יחד עם אמנון דנקנר, ועזבתי את שידור 'פופוליטיקה' האחרון, במחאה נגד קשקושי האסטרולוג שהופיע בתוכנית. מה אשם המסכן בכך שהוזמן לתוכנית? זה נכון. אני באמת לא הייתי מזמין אותו לתוכנית. כפי שלא הייתי מפרסם הורוסקופים בעיתונים ובמגזינים. וכפי שלא הייתי נותן לאסטרולוגים הזדמנות להשמיע בתחילת השנה האזרחית את נבואותיהם הנבובות. אני לא כועס על פתיה המאמינה, שיופיטר חוצה את המסלול של סאטורן, כדי שהיא תקבל מכתב מאהובה. אני אפילו לא כועס גם על אידיוט הקונה ביום ג' מניות מסויימות, מפני שפלוטו ניצב בזוית ישרה עם מארס. שילר כבר אמר, שאפילו האלים לא יכולים להילחם בטפשותם של בני האדם. אבל אני כועס על אסטרולוגים, מפני שהם אינם טיפשים, אלא נוכלים. כמו שהאפיפיור יודע, שאלוהים אינו קובע מה יקרה בעולמנו, כך גם אסטרולוג יודע, שגרמי השמיים אינם מכתיבים את עתידו של אף אחד. מי כמו האסטרולוג מבין, שהוא מנצל לרעה את תמימותם של עניי הרוח. אני מנהל בנושא זה כבר שנים מלחמת דון קישוט, כי יש מספיק אנשים הרוצים שירמו אותם. גם אני פרסמתי הורוסקופים שערכתי את 'את', כי אחרת המגזין היה מפסיד קוראות. וחוץ מזה, אומרים לי, מה רע בכך, שאנשים הרוצים שירמו אותם נהנים לקרוא את ההורוסקופ שלהם? אני חושב, שזה רע מאד אם אנשים מוותרים על החלטות רציונליות ופועלים על פי עצות שאיזה אסטרולוג ממציא בהסתמך על כוכבים ועל מזלות. לא מתקבל על הדעת, שעיתונים המחויבים בדיווח אמת, יעשו שקר בנפשם ויפרסמו, ביודעין, שקרים. אני חושב שמועצת העיתונות הייתה צריכה לחייב כל עיתון ומגזין לכתוב בשורה התחתונה של ההורוסקופ, כי דברים אלה מתפרסמים כשעשוע בלבד ואינם מתיימרים להכיל אמת מדעית. זה המינימום שההגינות המקצועית מחייבת. ואותו הדבר נכון לגבי החיפוש אחרי עב"מים, האמורים להגיע אלינו מכוכבי הלכת של האסטרולוגים. גם בנושא העב"מים אנו חשופים לתערובת של מיסטיקה, של טיפשות ושל נוכלות, שהתקשורת עושה עליה טרמפ. כמו בסנסציה סביב החיזר במושב אחיהוד, שלא היה אלא צעצוע פלסטיק בתוך צואה של פרה. כמיהת אנשים נאיבים לניסים ולנפלאות מנוצלת על ידי רודפי בצע לעשיית רווחים קלים בעזרתה של תקשורת חסרת אחריות. מענין אם גם החיזרים בודקים את ההורוסקופ שלהם לפני שהם יוצאים לדרך אל כדור הארץ?" (נספח ב' לכתב הההגנה מטעם מר לפיד). טענות התובע 4. בכתב התביעה טוען התובע כי התנהגותו המשמיצה, המבזה, מלבינת הפנים והלעגנית של מר לפיד כלפיו כללה שימוש חוזר ונשנה במילה "נוכל" לשם תיאור התובע ועיסוקו. מר לפיד לא הסתפק בהתנהגותו ודרש להפסיק את הראיון עם התובע ומשנדחתה דרישתו, עזב את האולפן. לטענתו, דברי מר לפיד השפילו אותו בעיני הבריות וכל מטרתם היתה לשים את התובע במטרה לשנאה, לבוז וללעג, כשהוא מותקף באמירות בוטות ושלוחות רסן. כמו-כן נגרמו לו צער, עוגמת נפש ונזק כלכלי המוערך בסך 260,000 ₪. התובע פנה, באמצעות בא-כוחו, ודרש התנצלות בפניו באופן ברור וחד משמעי ודרישה לחזור מהאמירות אשר שודרו בטלויזיה וברדיו. מר לפיד דחה דרישות אלה ומכאן התביעה. טענות מר לפיד 5. בכתב ההגנה טען מר לפיד, כי אופיים וסגנונם של דברי הביקורת שהשמיע בתוכנית היה ידוע לכל מי שהוזמן לתוכנית וכי גם התובע ציפה לדברי הביקורת. כמו כן, נטען, כי עיתוי הגשת התביעה (בסמוך לבחירות לכנסת בהן עמד מר לפיד כראש מפלגה), נועד להשיג רווח פרסומי לתובע. מר לפיד טען, כי לנוכח הדברים התמוהים והמבולבלים שאמר התובע, הפכו דבריו, אף אם התיימרו להיות בגדר נבואה לאתנחתא קומית. מר לפיד, מעיד על עצמו כי הוא : "ידוע במלחמתו חסרת הפשרות כנגד האסטרולוגים, נביאי השקר המודרניים, המנצלים את תמימותו של אותו חלק מהציבור המאמין ביכולתם לחזות את העתיד, עבור בצע כסף" וכי הוא "לא השמיץ, לא ביזה ולא הלבין את פניו של התובע, אלא הביע, בשפתו ובסגנונו המיוחדים, את ביקורתו על עיסוקו של התובע בחיזוי העתיד". מר לפיד סבר, כי אין זה ראוי שהתובע יתארח בתוכנית וסבר שיש להפסיק הראיון עימו. ואולם, דעתו לא נתקבלה ע"י המנחה מר מרגלית, ומשלא יכל לשאת את דברי התובע, קם ויצא בעקבותיו של מר דנקנר מהאולפן. עזיבתו את האולפן לא הייתה כדי להדגיש את הזלזול, הלעג והבוז לתובע אלא, משום שלא היה מסוגל לשמוע את דברי התובע. מדובר בהבעת דיעה על מקצועו של התובע ועל נסיונו לחזות את העתיד. הביטויים שנאמרו אינם לשון הרע ולחלופין, עומדת לו הגנת אמת הפרסום או הגנת הבעת הדעה. לגבי נזקי התובע נטען, כי הפרסום לא גרם לו לנזק אלא אף הגדיל את עסקיו. טענות רשות השידור 6. לטענת רשות השידור, מר לפיד ביקר את התובע ואת עיסוקו. דבריו היו הבעת דיעה לגיטימית ורווחת. הביטויים שהובאו בכתב התביעה הוצאו מהקשרם. המנחה מר מרגלית איפשר לתובע להשמיע דבריו עד תום. הדיון התנהל ברוח טובה ובבדיחות הדעת ולתובע נשמרה זכות המילה האחרונה. התוכנית שודרה בשידור חי ולא ניתן היה לערוך את הקטע. מנחה התוכנית עשה כדי ליצור איזון בין הצדדים לוויכוח. כן נטען, כי התובע לא פנה אליה בבקשה לשדר תגובה לדברי מר לפיד ולתובע לא נגרם כל נזק מהדברים ששודרו. דיון והכרעה 7. הדיון בתובענה זו החל בפני שופטת בבית משפט זה, אשר פסלה עצמה בשל עבודת בעלה ברשות השידור והתיק הועבר לדיון בפני. יצויין, כי מר לפיד הגיש בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת העדר עילה או בשל היותה טורדנית וקנטרנית. בהחלטה מיום 15.08.01 דחיתי הבקשה, בין היתר, לאחר צפייה בקלטת ממנה עולה, לכאורה, פגיעה בשמו הטוב של התובע (בש"א 2592/00). מטעם התובע, העיד, בנוסף לעדותו, גם ד"ר יואב בן דב מהמכון לפילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן, אוניברסיטת תל אביב, אשר הגיש חוו"ד (מוצג ת/1). מטעם ההגנה העידו מר לפיד ומר דן מרגלית, מנחה התוכנית. כן הוגשה מטעם ההגנה חוות דעתו של פרופ' גיורא שביב, מהפקולטה לפיזיקה, בטכניון וכן מאמר של ד"ר בן דב שכותרתו מדוע האסטרולוגיה אינה מדע, אשר פורסמה באתר אינטרנט שלו (מוצג נ/1). יצויין כי פרופ' שביב לא נחקר על תוכן חוות-דעתו. כן הגיש ב"כ הנתבע תיק מוצגים כמפורט להלן: נ/1: כתבה במוסף "סגנון" בעיתון "מעריב" מיום 08.05.96 מאת רותי קדוש שכותרתה: "קשה להיות אסטרולוג בארץ הקודש". נ/2: כתבה בשבועון הירושלמי "כל העיר" מיום 19.06.92 מאת רונית צח שכותרתה: "אליצור קדושי: הדגים של רבין מובילים". נ/3: כתבה בשבועון הירושלמי "ירושלים" מיום 08.03.02 מאת איציק ואקנין שכותרתה: "הכוכבים רימו אותי". נ/4: פרק 10.8 (מחירי דירות) לפרסומי השנתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2000. נ/5: כתבה בעיתון "מעריב" מיום 19.11.02 מאת שלי פז שכותרתה: "מזל טומי". נ/6: כתבה בעיתון מיסטיקה לאישה מאת בתיה מלמד שכותרתה: "24 תכשיטי זהב מזכים באושר בזוגיות". נ/7: כתבה בעיתון "מעריב" מיום 05.10.84 מאת נעמי גל שכותרתה: "שלטון נשיאותי". נ/8: כתבה בעיתון "מעריב" מיום 02.01.85 מאת משה לרר שכותרתה: "1984- שום דבר לא קרה". נ/9: כתבה בעיתון "מעריב" מיום 22.02.87 מאת רותי גנדל שכותרתה: "תהיה מלחמה, ישראל תנצח". נ/10: כתבה במוסף 24 שעות של העיתון "ידיעות אחרונות" משנת תשנ"ח מאת נורית ארד שכותרתה: "האסטרולוגיה קובעת: צפוי חורף גשום וסוער". נ/11: כתבה במוסף "ממון" בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 05.09.94 שכותרתה: "רואים בכוכבים - שנה של נס כלכלי". נ/12: כתבה בעיתון "מעריב" מיום 23.12.96 מאת אסתר טל שכותרתה: "ההבדל הקטן שבין גורל למזל". נ/13: כתבה בעיתון "מעריב" במוסף ראש השנה מחודש 09.95 שכותרתה: "דוד לוי יפתיע, אמרו הכוכבים לקדושי". נ/14: כתבה בעיתון "מעריב" מיום 12.10.86 מאת אריה בנדר שכותרתה: "האסטרולוג של צה"ל כועס: עשו ממני צחוק". נ/15: מאמר של ד"ר יואב בן דב שפורסם באתר האינטרנט שלו וכותרתו: "מדוע האסטרולוגיה אינה מדע" (בתיק מוצגי בית המשפט מצוי גם כנ/1). לאחר עיון בכתבי הטענות ובכל המוצגים שבתיק, צפייה בקלטת התוכנית, שמיעת העדים הנ"ל ולאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם בכתב שוכנעתי כי דין התביעה כנגד מר לפיד להתקבל בחלקה ודינה להידחות, ככל שהדבר נוגע לרשות השידור, מהטעמים שיפורטו בהמשך. הפרסום - האם לשון הרע? 8. על לשון הרע נאמרו הדברים הבאים הראויים לציטוט: "משיצאה לשון הרע לאוויר העולם, שוקעת היא בליבות אנשים. בעבור זמן מתעמעם הזיכרון והולך, אך שמץ מן הזיכרון נותר, ולא לטוב. לשון הרע נמשלה לחץ ששולח. ומה חץ ששולח לא ישוב אחור, כן היא לשון הרע" (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ פ"ד נה(5) 865, 906(. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר מהו דבר שפרסומו עלול להיחשב לשון הרע וזה לשונו: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית; בסעיף זה, 'אדם' - יחיד או תאגיד". החלופה הראשונה מהאמור לעיל היא: "מעין חלופת סל רחבת היקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח' פ"ד נו(2)607, 616). המבחן להתקיימות לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, בו נבחן הפרסום במשקפי האדם הסביר ובענייננו הצופה הסביר. אין נפקא מינא מה הייתה כוונת המפרסם בעת שפרסם את לשון הרע אלא, יש לבחון איזו משמעות היה מייחס צופה סביר לפרסום. כך פסק כב' השופט ד' לוין בעניין ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט(4)734, בעמ' 740: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום...". גם כב' השופט י' מלץ נדרש לסוגיה זו ופסק בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2)333בעמ' 337: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים..." (ראו גם: ע"א 354/76 עזבון מנדל שרף ז"ל נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ פ"ד לה(4)169; ע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3)558, 568 ואילך (להלן: "פרשת הרציקוביץ'") ). כפועל יוצא ממבחן זה קבעה הפסיקה, כי אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שיש לייחס לפרסום. כך קבע כב' השופט ג' בך בעניין ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג פ"ד מו(5) 555, בעמ' 562: "יצוין, שאין לנו צורך להיזקק לראיות השונות שהביאו הצדדים באשר לתגובה שהייתה בפועל לכתבה. ההלכה היא, כי אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר ייחסו לפירסום הנדון, אלא בית המשפט יקבע מימצא בשאלה, אם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לאו..." עוד קבעה הפסיקה, כי יש לבחון את הפרסום מתוך האספקלריה של המובן הטבעי והרגיל של המילים: "לפיכך אין לפרש את את הפרסום 'בדרך בה היו בוחנים מסמך משפטי ומנתחים תוכנו'. בעבר נפסק ,כי אין לנסות ולפרש את הפרסום בדרך שתקל עמו. אולם בפסיקה מאוחרת יותר נאמר, כי מתן משקל ראוי לחופש הביטוי מחייב 'שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע'" (א' שנהר דיני לשון הרע, נבו, תשנ"ז, 110-109). כב' השופט מ' שמגר (כתוארו דאז) קבע בעניין זה: "...המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו. ...כאשר בית-המשפט בוחן דברים שפורסמו בעתון ומבקש ליישם את המבחן של האדם הסביר והרגיל, עליו להעריך מה משמעותן ומובנן של המילים בעיני קורא העתון הרגיל ולשקול איך היה הלה מבין את הכתוב" (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ פ"ד לא(2) 281, 300). דברים ברוח זו נאמרו גם מפי כב' השופט ח' כהן: "המוציא שם-רע... מדבר הוא כלשון בני-אדם; ויש לפרש את המלים שהשתמש בהן כמשמעותן העממית הכללית, כפי שסתם קורא עתון היה מבינן" (ע"א 114/64 תיק נ' קריניצי פ"ד יח(4) 378, 387). "פרשנות הפרסום תעשה על ידי בית המשפט תוך עיון בפרסום עצמו, בלא להיזקק בדרך כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בענין זה הוא אוביקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על ידי הטוען לפגיעה בו ... ככלל, על מנת לקבוע האם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית המשפט את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת, לעיתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע 'מבין השורות' של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר.... הדעה המקובלת היא כי על מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר ורגיל, יש לתת את הדעת להקשר בו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע" (ע"א 1104/00, שם 618 - 617). בענייננו טוענים הנתבעים, כי מדובר בסוג של תוכנית ביקורתית בו מוטחות, מידי פעם, מילים קשות וחריפות במרואיינים והכל תוך הבעת ביקורת. בעניין זה נפסק בפרשת הרציקוביץ' (בעמ' 569-568): "מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של 'שוק רעיונות' חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על מנת ליצור דיון ציבורי (השוו, לעניין הבעת עמדה תקיפה: ע"א 7/79 הוצאת ספרים החיים נ' רשות השידור, פ"ד לה(2) 365; ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2)281). מטבע הדברים, סאטירה נוקטת לשון הגזמה, ונעזרת באמצעים אמנותיים כגון משל, אליגוריה ומטאפורות בוטות (ראו, לעניין קריקטורה Beutel v. Ross 201 L.D.R [4th] 75). החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש במידת מה, כיוון הקורא הסביר מבין שייחוס תכונות נובע מהתרשמות של המפרסם ואינו אבסולוטי. במשפט האנגלי, האיסור על פרסום לשון הרע חל גם על ביטוי שיש בו כדי להעמיד אדם באור מגוחך (Ridicule). עם זאת, עמדה מקובלת היא שאין להטיל חבות בגין ביטוי מסוג זה, אלא אם הביטוי אכן גורם לחוסר אמון לגבי נשוא הכתבה או להשפלתו. המשפט האנגלי מותח קו בין ביטויים מסוג זה לבין ביטויים שיוצרים חוסר נוחות בלבד( Price ,p.17 § 2-19). לעניין זה יפים דברי הלורד אטקין: “That a jury should be free to award damages for injuries to reputations is one of the safeguard of liberty. But the protection is undermined when exhibitions of bad manners or discourtesy are placed on the same level as attacks on character and are treated as actionable wrongs (Sim v. Stretch 52 T.L.R (1936) 669, 672”. יחד עם זאת, יש להזכיר בהקשר זה פרשה אחרת בה נפסק כי פרסום הטוען ששחקן הינו מכוער מהווה לשון הרע, על בסיס העילה שהביטוי עלול לחשפו ללעג ולגיחוך (Berkoff v. Burchill and Anor [1997] E.M.L.R 139, (C.A.)). אף במשפט האמריקאי קיימת מגמה כללית שלא להכיר בדברי סאטירה, פרודיה ולעג כלשון הרע, בעקבות הפגיעה הקשה בחופש הביטוי (p. 104 8:8§David A. Elder Defamation: A Lawyer’s Guide (1993)). אולם, בצד המשקל שניתן לחופש הביטוי בעת עריכת האיזון הראוי בעניין 'הבעת דעה מהסוג הטהור', יש לזכור כי גם ביטוי כזה עלול לפגוע בכבודו של אדם, ולבזותו. אין לאפשר כל השתלחות פוגענית ולו מכיוון שהיא חוסה תחת הז'אנר של פרודיה או סאטירה. העלבות והכפשות אינן מוגנות. במקרים כאלה, תגבר זכותו של התובע לשם טוב ...". 9. לטענת מר לפיד, דבריו לא היוו, מבחינה אובייקטיבית ובנסיבות שנאמרו - לשון הרע. לטענתו, האווירה באולפן הייתה מחוייכת ונראה היה, כי מדובר בתוכנית בידור וכי הופעתו של התובע הייתה בגדר "אייטם" קליל של שעשוע בתוכנית סוף השנה וזאת, לאחר דיון שנערך בבדיחות הדעת באייטם שלפני הופעת מר קדושי. הוא עצמו אמר בתחילת דבריו, כי הכוכבים לא משפיעים ופנה למר לפיד ואמר לו שבכך הוא חוסך את שאלתו. מר קדושי הבהיר בעדותו, כי הוא התכוון ללגיטימיות של האסטרולוגיה. כך גם נתפשו הדברים ע"י הנתבע, הקהל והצופים בבית. גם בזמן אמת, התובע הגיב לביקורת מר לפיד ואמר באופן ספונטני, כי הוא יודע מדוע מר לפיד מתנגד לאסטרולוגיה. עוד טוען מר לפיד, כי השמיע את ביקורתו העניינית למצג האסטרולוגי של מר קדושי, ברצינות, בכובד ראש ובצער. מכאן, טוען בא-כוחו, שיש לדחות את גרסת מר קדושי המאוחרת לפיה הוא לא ידע שמר לפיד מתנגד לאסטרולוגיה. מר לפיד טען, כי אופיה הקצבי והמהיר של התוכנית לא איפשר להרחיב את היריעה ונדרשה אמירה תמציתית, אשר תעורר דיון ציבורי בלגיטימיות של האסטרולוגיה. מר לפיד טוען איפוא, כי במילה "נוכל", הובעה דעתו המסתייגת מהאסטרולוגיה, מעיסוקו של קדושי כמי שנמנה על ציבור האסטרולוגים ובעיקר מכך שהתוכנית "פופוליטיקה" נותנת במה להשמעת תחזיות אסטרולוגיות בטלוויזיה. כך גם עזיבת מר לפיד את התוכנית הייתה כאקט של מחאה ולא מתוך כוונה לפגוע במר קדושי. באשר לביטוי "פיַץ", טוען מר לפיד, כי משמעות הביטוי לא הוכחה ולחלופין, אם פרשנות הביטוי (לץ) ידועה ומובנת לצופה הסביר, כי אז מדובר בביטוי שאינו מהווה לשון הרע. 10. בע"א 90/49 מרדכי בנטוב ואח' נ' יעקוב קוטיק פ"ד ה(1)593, מצטט כב' השופט בקר בהסכמה את דברי בית המשפט דלמטא, בעמ' 617ה: "מלה עברית זו שגורה בפי העם ואין כל הכרח לעין במילונים בכדי לקבוע את פירושה או את היקפה" (ראו גם: א' שנהר, שם 111). עם זאת, מצאתי לנכון, בנסיבות העניין, לפנות למילונים. במילון אבן שושן (א' אבן שושן המלון החדש, ירושלים, 1993, בעמ' 1637) מוגדר נוכל: "רמאי, איש-מרמה, בן-בליעל" וכדוגמא מן המקורות מובא פסוק מספר מלאכי, א, יד: "וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה'". נוכלות מוגדרת במילון אבן שושן כ: "רמאות, הונאה, התנהגותו של הנוכל". במילון ספיר (הד ארצי, הדפסה שלישית-2001, בעמ' 713 ) מוגדר נוכל: "רמאי, נבל". היעזרות במילונים, כפי שאוזכרו לעיל, מסייעת להסיק, מה שמובן בלאו הכי לכל בר-בי-רב והוא, שהמילה נוכל לכשעצמה מהווה הוצאת לשון הרע. האדם הסביר והרגיל יודע ומכיר את המילה נוכל והיא מבטאת פן שלילי באופיו של האדם, היינו, האדם הסביר מסיק, כי כאשר נאמרת המילה נוכל הכוונה היא לאדם שהוא רמאי, שרלטן וכיו"ב אשר יש להיזהר מפניו ולהתרחק מקרבתו הרעה. הטחת ביטוי שכזה כלפי אדם, ובמיוחד בתוכנית טלוויזיה בה צפו רבבות אנשים (הדברים היו בימים שבו לערוץ הראשון היה מדרג גבוה יותר ותחרות מעטה יחסית) - עשויה להשפיל את התובע בעיני הבריות, לבזותו, לפגוע באדם בעסקו, משלח ידו או במקצועו. יוצא אפוא, שעוצמת הביטוי "נוכל", כמו גם טיבו וטבעו, מספיקה בשביל להיכלל בהגדרתה של לשון הרע שבחוק. 11. עם זאת, יש לבחון את הביטוי על רקע הסוּגה (ז'אנר) בו פורסם וכן על רקע טענות הנתבעים לפיהן הביטוי נוכל לא כוון למר קדושי באופן אישי אלא כלפי ציבור האסטרולוגים. בסעיף 4 לתצהירו של מר דן מרגלית נכתב: "מהותה של התוכנית 'פופוליטיקה' היתה לבון נושאים שנויים במחלוקת בחברה הישראלית - תוך הצגת העימות בין דעות. היתה זו תוכנית של וויכוח ועימות. התוכנית ושמה הפכו, זמן רב לפני הארוע נושא תובענה זו, למושג שמייצג בשפה העכשווית אופי של וויכוח סוער, שבו אנשים המייצגים דעות שונות מתעמתים תוך חידוד המחלוקות והצגתן". מר דן מרגלית העיד, כי כמעט בכל נושא בתוכנית היתה מחלוקת (ע' 108 ש' 16-15) וכי בתוכנית ישב צוות קבוע אשר הגיב באופן לא מתוכנן (ע' 110 ש' 15-12). חברי הפאנל ידעו לפני התוכנית מה הנושאים שיהיו בתוכנית (ע' 110 ש' 23-20;ע' 111 ש' 6-1;ע' 125 ש' 8-7). הוא העיד שלא תמיד הסכים לדרך התגובה של חברי הפאנל וכי במקרה דנן הוא לא הסכים עם תוכן התגובה של מר לפיד ואמר לו שאם הוא חושב שלא צריך את האייטם שלא ישתתף בו (ע' 111 ש' 24-15). כן העיד שבתוכנית נאמרו מילים קשות גם על אחרים אך הוא לא זוכר שהמילה "נוכל" נאמרה בתוכנית (ע' 114), היינו, אין מדובר בתוכנית סאטירית, פרודית, אלא, תוכנית שעניינה, דיון פורה תוך ביקורת בשפה עכשווית. מטבע הדברים, ביקורת כמו סאטירה, נוקטת לשון הגזמה ונעזרת באמצעים אמנותיים והבעתיים, כמו למשל תנועות פנים וגוף. עם זאת, אין להקנות חסינות מוחלטת לסוגה זו או אחרת אך בשל אופיה, שאם לא כן, יוכל כל מבקר להטיח מלים ועלבונות במבוקר וזאת תוך רמיסת כבודו של המבוקר. יוצא, שהמבחן הוא של איזון בין חופש העיתונות לכבוד האדם. על הגוזמה נאמרו דברים מפי כב' השופט מ' אלון בעניין ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור ואח' פ"ד לה(2), 365, בעמ' 369-370: "וגדולה מזו, אמרו חכמים, שגם כאשר מותרת היא לשון הרע, יקפיד 'שלא לגזם הענין יותר ממה שהוא, דהיינו שלא לחסר בסיפור שום פרט קטן שהוא מבין שדבר זה הוא צד זכות של חבירו, או שבאמת אין הדבר הזה מועיל להצדיק את חבירו, אבל על כל פנים, אם ידעו השומעים צד זכות זה לא יתגנה כל כך בפניהם, וכשהוא יחסיר דבר זה יתגנה מאד לפני השומעים - איסור גדול הוא לחסר פרט זה. כלל הדבר - שלא יגדיל העוולה יותר ממה שהיא' (ספר "חפץ חיים" לר' ישראל מאיר הכהן, ח"א, כלל י, סימן יד ). ועל אחת כמה וכמה שכך הוא בעניין שלפנינו, שמן המפורסמות הוא, שהקול היוצא מתיבת הטלויזיה נשמע מסוף העולם ועד סופו, ולית אתר דפנוי מיניה"(הדגשה לא במקור - י.ש.). דברים דומים נאמרו גם בפרשת הרציקוביץ', שם נפסק כאמור, כי אין לאפשר השתלחות פוגענית אך בשל כך שמדובר בז'אנר מסויים. באותה פרשה התייחסו לסאטירה/פארודיה ואילו בענייננו מדובר בתוכנית הלובשת איצטלה רצינית ואשר התהדרה בביקורת עניינית כלפי מבוקרים. שם נפסק כאמור, כי יש להטיל חבות כאשר הביטוי גורם לחוסר אמון כלפי הנפגע או להשפלתו. במקרה דנן, מדובר בביטוי שיש בו מן השניים, היינו, בביטוי אשר גרם לחוסר אמון במר קדושי ולהשפלתו בתוכנית אל מול קהל הצופים. בענייננו, החל מר לפיד את דברי ביקורתו הנטענים בשאלה האם אתה נוכל? ועל כך השיב לו התובע, כי בכל פעם שהוא שומע אותו הוא נזכר במלחמת ההתשה ולאחר מכן, ניכר בתובע, כי שרתה עליו מבוכה ובלבול. כך, למשל, התייחס התובע לאדם שנולד עם שני ראשים בימי שלמה המלך (בעדותו העיד התובע, כי הוא העיר ההערה בהתייחס לאייטם הקודם בתוכנית - ע' 56-55). בהמשך שאל מר לפיד פעמיים: "זה כתוב בכוכבים?" ולאחר שהתובע החל להתייחס לשנה הבאה, אמר מר לפיד "למה אנחנו מתבזים...אני חושב שזה ביזיון"... ובהמשך: "אני חושב שאנחנו באמת לא צריכים לשמוע את זה". התובע אמר משפט שהתייחס לממשלת חירום לאומית ומר לפיד התפרץ (ולמעשה קבע): "אתה מזמין לפה פרופסורים, אנשים רציניים, ומזמין נוכל, פיץ, ועושה לנו תוכנית". התובע השיב: "טומי, אני מאד שמח לכתוב את המפה שלך ואני יודע למה אתה כל כך מתנגד לאסטרולוגיה" מר לפיד השיב: "אני מצטער מאד, תשמע, תשמע, אתה לא אשם, אנחנו אשמים...כי אנחנו נותנים לך לדבר". לאחר חילופי דברים נוספים עזבו, כאמור, מר לפיד ומר דנקנר את האולפן. בשים לב לסוגה בה נאמרו הדברים, לתוכנית הטלוויזיה, לחילופי הדברים כפי שהובאו לעיל וכפי שתומללו (נספח א' לכתב ההגנה של מר לפיד) הרי שהתמונה המצטיירת היא שמדובר בלשון הרע, שכן, מר לפיד היה יכול על נקלה לומר משפט כדוגמת האסטרולוגיה היא נוכלות ואם רצה היה יכול להוסיף לאותו משפט סימן שאלה או קריאה, ככל העולה על רוחו. מר לפיד יכול היה להוסיף מילה או שתיים אשר היו משנות את קביעתו האמורה ומבהירות לכל בר בי רב למה התכוון באמירתו, היינו, לאמירה כללית-רעיונית כלפי האסטרולוגיה כעיסוק ולא לאמירה פרטית כלפי התובע. ברם, מר לפיד בחר להטיח בתובע את השאלה האם הוא נוכל ובהמשך לקבוע, כי מדובר בנוכל. ודוק! לא מדובר כאן, כי הובא אסטרולוג שהוא ממין הנוכלים אלא ההתייחסות הייתה למר קדושי כאדם, היינו שמר קדושי הוא הנוכל. הצופה הסביר המתבונן במשדר הטלוויזיה אינו יכול להבחין, כי מדובר בהתייחסות של ממש כלפי האסטרולוגיה אלא יותר כלפי האסטרולוג מר קדושי, זאת גם על רקע חילופי הדברים שבין השניים ונסיונותיו של מר דן מרגלית להרגיע את הרוחות, כמו גם על רקע העובדה שמר לפיד בחר לצאת בהפגנתיות מהאולפן בעת שהתובע דיבר. לעניין זה יצויין, כי באייטם אשר קדם להופעת מר קדושי היטיב מר לפיד להתנסח בחריפות ובאריכות כלפי פרופ' צמח אשר טען, כי בעתיד ניתן יהיה לנוע בעזרת כח נגדי לכח המשיכה (אנטי-גרוויטון) ואילו באייטם שלאחריו, בו הופיע מר קדושי (בנושא האסטרולוגיה), בחר מר לפיד להתבטא בקיצור יתר. אין מדובר בלשון מסתייגת, כפי שמר לפיד טען, אלא בלשון חריפה, משתלחת ובלתי משתמעת לשתי פנים, אשר ייחסה תכונות חמורות (נוכל) למר קדושי. בעניין זה ידוע המשל בדבר "דרך קצרה וארוכה ודרך ארוכה וקצרה". די היה לו למר לפיד בהוספת מילה או שתיים על מנת שביקורתו הנטענת כלפי האסטרולוגיה תחודד. דא עקא, מר לפיד לא עשה כן והסתפק בהטחת ביטויים ואמרות כלפי התובע מבלי שניתן יהיה לייחס זאת דווקא למקצוע האסטרולוגיה כמקצוע ולא לתובע כתובע. ייתכן, כי שימוש בלשון זו או אחרת, בניסוח שונה לא היה בו משום לשון הרע. ואולם, מדובר בהנחה תיאורטית שאינה צריכה לגופה, שכן במכלול הדברים, התייחסותו הכוללת של מר לפיד, כמו גם הביטויים שהשמיע כלפי קדושי הם בגדר לשון הרע. טענה דומה אך שונה עלתה מצד רשות השידור והיא, שלמר לפיד לא הייתה כוונה אישית נגד מר קדושי; מר לפיד לא הכיר את מר קדושי לפני התוכנית ומכאן ברור שמר לפיד התכוון אליו בכובעו כאסטרולוג. מכאן, שהביקורת הייתה על כלל האסטרולוגים אשר אינה מקימה עילה לתובענה אזרחית. דא עקא, מאחר שהפרסום הופנה כלפי מר קדושי הרי שאין מדובר באמירת לשון הרע על חבר בני אדם אלא אמירת לשון הרע כלפיו כיחיד וכפרט (ראו: סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע). עם זאת, אף אם היה מדובר באמירה שכזו, הרי שגם "לשון הרע המתייחסת או העלולה להשתמע כמתייחסת לכל אחד מחברי הגוף, הקבוצה או הסוג נותנת לכל אחד מהם עילה לתובענה אזרחית" (ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' יעקב ארנון. פ"ד לב(2) 183, 185-184). בענייננו, ניתן גם ניתן לייחס את האמירה של מר לפיד כלפי מר קדושי כאסטרולוג שהוא מיחידי קבוצת האסטרולוגים ועל כן, קמה לו עילת תביעה.מדובר, איפוא, בפרסום אשר הצופה הסביר מבינו כלשון הרע, שכן, מדובר בפרסום הקובע, כי התובע באופן אישי הוא נוכל. דבר זה הוא לבטח לשון הרע, שכן, נוכל הוא רמאי ופרסום שכזה עלול (במידה זו או אחרת) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לבוז או ללעג (סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע). פרסום שכזה עלול גם לבזותו בשל תכונת הנוכלות המיוחסת לו (סעיף 1(2) לחוק איסור לשון הרע). פרסום שכזה עלול גם לפגוע במשלח ידו של התובע שהוא אסטרולוג במקצועו, שכן, אדם יחשוב פעמיים לפני שיפנה לעוסק המכונה נוכל (סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע). ייאמר גם, כי דבריו של מר דן מרגלית בעת שידור התוכנית מסייעים להגיע למסקנה שמדובר בלשון הרע ובעניין זה כוונתי לדברי מר מרגלית למר קדושי: "הלאה, הוא יפריע לך, אין מה לעשות, אין מה לעשות, הוא רוצה להתנשא עליך, בוא, דבר..." (הדגשה לא במקור - י.ש.). משהגענו למסקנה, כי הדברים שנאמרו לשון הרע הם, שומה עלינו לבחון האם לנתבעים קמה הגנה ומהי? גישת המשפט הישראלי לאסטרולוגיה 12. טרם שנבחן את ההגנות הנטענות ע"י הנתבעים נשקיף קמעא על היחס שבין האסטרולוגיה והמשפט. פסקי דין ישראליים, אשר התייחסו לאסטרולוגיה מנקודה זו או אחרת הם ספורים. להלן חלק מפסקי הדין הרלבנטיים. בבית המשפט העליון נדונה שאלת יכולת הצדדים להתנות על דיני הראיות ועל סדרי הדין. כב' השופט ג' בך קבע: "אין הסכמת הצדדים מהווה נוסחת קסם, אשר בעטיה מחויב בית המשפט לתת את ידו ואת אישורו לכל פרוצדורה המוצעת על ידי הצדדים, אפילו אם סבור הוא שזו נוגדת את תקנת הציבור, או את דרישות הצדק, או אינה לכבודו של בית המשפט. כך, אם למשל יציעו הצדדים שתוצאת המשפט תיקבע באמצעות זריקת מטבע (שזהו למעשה הימור פסול כשלעצמו), או על ידי פניה למגידת עתידות, אשר תסיק מסקנותיה מתוך עיון בקלפים או בשאריות קפה, או בעזרת מימצאיו של אסטרולוג - האם רשאי בית המשפט לתת את אישורו לפרוצדורה שכזאת ולהתחייב מראש לתת את פסק דינו על פי התוצאות של אותם 'הליכים'? וחמור עוד יותר: האם מותר לבית המשפט להתחייב שיכבד תוצאותיהן של 'בדיקות' כאלה, אפילו אם הן נוגדות את התרשמותו מחומר הראיות המצוי כבר בפניו? אין ספק בלבי, כי התשובה על שאלות אלה חייבת להיות בשלילה" (ע"א 61/84 יוסף ביאזי ואח' נ' אברהם לוי פ"ד מב(1) 446 , 467-466). כלומר, מדובר בדוגמאות בהן מימצאים שונים (ומתודות שונות) סותרים, על פניהם, התרשמות שופט מחומר הראיות שבפניו, במקרה שכזה מובן, כי השופט יקבע על פי מראה עיניו ולא על אותן מתודות. בשתי עתירות שהוגשו לבית המשפט העליון נדונו שירותי מידע קולי, בהן אסטרולוגיה. ההתייחסות הייתה לאסטרולוגיה כאל שירות בידורי (בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת פ"ד מח(5) 412, עמ' 419-420; בג"צ 6481/94 טלעד שרותי מידע טלפוניים נ' מדינת ישראל פ"ד מט(1) 207). בתחום דיני העבודה נדונה שאלת אבחון אמינות אישית באמצעים שונים. שם נקבע, כי: "אין כל ביסוס מדעי לרעיון של אבחון אמינות אישית או יושר באמצעות הפוליגרף, לכן לאבחון כזה מעמד פסבדו-מדעי, דומה לזה של אסטרולוגיה, גרפולוגיה, קריאה בכף היד או בקפה". (ראה: א. רובינשטיין "על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומערכת הבטחון", עיוני משפט כא (התשנ"ח 1997) 21, 52 המצטט ממכתבו של פרופ' בן שחר, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים, שחקר את הנושא לאורך שנים, ראה גם: איתן אלעד, תקפות בדיקות הפוליגרף בחקירה הפלילית, פלילים, המכון לקרימינולוגיה ומשפט פלילי, כרך ב, 1991, עמ' 189, גרשון בן שחר ואח', הפוליגרף (מכונת האמת) בשירות המשפט - סוגיות מדעיות ומשפטיות, משפטים, כרך טז, מאי 1987)" (עב' (תל-אביב-יפו) 3661/02 צוריאל נגר נ' בנק הפועלים בע"מ תק-עב 2004(2), 3130, עמ' 3132). בפני כב' השופט ד"ר קובי ורדי התנהלה תביעת דיבה של ד"ר לפילוסופיה ולקבלה יהודית נגד שידורים במסגרת תוכנית טלויזיה (ת"א (שלום- ת"א) 02 /179364 רמי שקלים נ' אמנון לוי דינים שלום כרך ל, 997, 1000). התובע טען, כי השידורים והקדימונים לתוכנית הציגו את עבודת הייעוץ שניתנת על-ידו בנושאי קבלה מעשית כשרלטנות וכאחיזת עיניים. כב' השופט ורדי החליט שמדובר בלשון הרע בהחלטה בה נקבע שמדובר בלשון הרע, נכתב בין היתר: "מותר לאנשים לא להאמין בשיטת הקבלה, כפי שהם יכולים לא להאמין באסטרולוגיה, במגדת עתידות, בקריאה בקלפים, בקריאה בקפה, בברכתו של רב כזה או אחר וכו'... אך אין מקום לזלזול בשיטות אלו ובכך שאנשים פונים אליהן ובוחרים לעתים להאמין בשיטות אלו, לעתים על רקע מצוקתם ונסיונם לתפוס שביב של תקוה במקום שלא זכו לפתרון קונבנציונאלי ואין כל רע בכך, בזמן שאותם אנשים לא מציגים עצמם כרופאים או בעלי כוחות מאגיים. במקרה דנן התובע לא הציג עצמו ככזה, לא הציג עצמו כרופא אלא כאיש קבלה המנסה לעזור כמיטב יכולתו בדרך שלו ומי שפונה אליו יודע שזוהי הדרך - דרך הקבלה". תביעה נוספת שעסקה באסטרולוגיה נדונה בבית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקווה, שם תבעה התובעת אסטרולוג בטענה, כי קיבלה תחזית אסטרולוגית בלתי מהימנת שלא התגשמה במישור הרומנטי והמקצועי. כב' השופט ג' שטרסמן דחה את התביעה וכתב, בין היתר: "...מי שמשקיע את כספו באסטרולוגים וסומך על דעותיהם, על עצותיהם ותחזיותיהם, על נבואותיהם והבטחותיהם, הריהו מי שהניח כספו על קרן הצבי ואין לו כל עילת תביעה נגדם, לא מכוח דיני החוזים, לא מכוח דיני הנזיקין ולא מכוח עשיית עושר ולא במשפט". הנתבע- האסטרולוג הגיש מטעמו תביעה שכנגד, בה טען, כי התובעת הוציאה לשון הרע על הנתבע במסרים בדוא"ל. כב' השופט שטרסמן קבע, כי מדובר לכאורה בלשון הרע ואולם, מאחר שהתובעת כתבה שהיא לא מצאה את הנתבע- האסטרולוג כמהימן ואמין בעניינים שבהם פנתה אליו קמה לה הגנת "אמת דיברתי" (ת"ק (פתח תקווה) 2705/02 לימור שמיט נ' אודי ברגר, פסק דין מיום 06.02.03, פורסם באתר . להשלמת התמונה נציין את צו מס הכנסה (קביעת משלח יד מיוחד) תשס"ג 2003, לפיו: "עיסוק או מקצוע מהמנויים להלן יהיה משלח יד מיוחד לענין סעיף 5(5) לפקודה, ובלבד שעיקר ההכנסה ממשלח היד אינה הכנסה ממכירת מלאי: ...אסטרולוגיה, גרפולוגיה ותורת הנסתר". סיכומו של עניין, האסטרולוגיה המוגדרת כמשלח יד העסיקה את בתי המשפט בישראל במספר מקרים וקשת ההתייחסות אליה היתה רחבה החל ממקצוע שאדם שם יהבו עליו, מניח כספו על קרן הצבי, כשירות בידור או כשיטה בה מאמינים אנשים. האסטרולוגיה ומורשת ישראל 13. מעניין הדבר, כי במורשת ישראל ניצבת מחלוקת של ממש בנושא האסטרולוגיה. כך צידד הרמב"ן באסטרולוגיה בעוד שהרמב"ם שלל אותה מכל וכל. הנביא ישעיה אמר : "עִמְדִי נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ בַּאֲשֶׁר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי: נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ: הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה אֵין גַּחֶלֶת לַחְמָם אוּר לָשֶׁבֶת נֶגְדּוֹ" (ישעיה, מז, יב-יד). כך גם אמר הנביא ירמיה: "כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה: כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד" (ירמיה, י, ב-ג). כבר בימי התלמוד הייתה מחלוקת האם יש לסמוך על חכמת האסטרולוגיה. בתלמוד שנינו: "איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים [רש"י: לפי המזל היא החכמה, כדאמר דבחמה נהיר וחכים], מזל מעשיר, ויש מזל לישראל [רש"י: שאין תפלה וצדקה משנה את המזל] רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל [רש"י: דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה] ואזדא [והלך] רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: מניין שאין מזל לישראל - שנאמר (ירמיהו י) כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה, גויים יחתו, ולא ישראל. ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל - שנאמר (בראשית טו) ויוצא אתו החוצה. אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם בן ביתי יורש אתי. אמר לו: לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות [רש"י: חכמת המזלות] שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל" (בבלי, שבת, קנו,א), כלומר, שאלת השאלות היא האם הכוכבים ומיקומם משפיעים על בני התמותה אם לאו? דעתו של רבה בר בר חנה הייתה שאין לפנות למגידי עתידות משום שהדבר פוגם למעשה באמונה באל. כפי שעולה מסוגיית התלמוד הבבלי מסכת פסחים דף קיג עמוד ב: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי שמואל בר מרתא אמר רב משום רבי יוסי איש הוצל: מניין שאין שואלין בכלדיים [חוזים בכוכבים - לפי פירוש התוספות בבלי, שבת, קנו, ב] - שנאמר (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלקיך". הרמב"ם פסק בהלכות עבודת כוכבים פרק יא, ח-ט: "איזהו מעונן אלו נותני עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב יום פלוני רע יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית שנה פלונית או חדש פלוני רע לדבר פלוני;אסור לעונן אע"פ שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים שהכסילים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמים, וכל העושה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה שנאמר לא תעוננו, וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה". השולחן ערוך פסק, כי: "אין שואלים בחוזים בכוכבים ולא בגורלות" (שולחן ערוך יורה דעה סימן קעט סעיף א). הרמ"א על אתר הוסיף: "משום שנאמר: תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח, יג)", כלומר, הטעם הוא לא משום שלילת האסטרולוגיה אלא, משום הפגיעה בערך האמונה באל. בתשובה לשאלה שהפנו אליו חכמי צרפת השיב הרמב"ם: "חכמה זו שקורים אותה גזרת הכוכבים...כל אותן הדברים אינן דברי חכמה כלל וטיפשות הם...ומעולם לא נתעסק בעניין זה... אחד מחכמי יוון... ולא חיברו אותן החיבורים כולם...אלא הכשדיים והכלדים והכנענים והמצרים... אבל חכמי יוון, והם הפילוסופים שחיברו בחכמות ונתעסקו בכל מיני מדע, מהתלים ושוחקים ומעליבים באלו הארבע אומות... ולא ידבק באותן הדברים אלא פתי שיאמין לכל דבר או מי שירצה לרמות את האחרים" (איגרת אל חכמי מונטפשליר על גזירת הכוכבים. איגרות הרמב"ם, ערך וביאר יצחק שילת, ירושלים תשמ"ח). (הדברים הובאו בתוך: יצחק איזק ואלכסנדר קליין הגותו של הרמב"ם על רקע ההגות הכללית והיהודית הקדמה לספר מדע, פרק 11, המאבק של רבנו נגד אמונות תפלות, פורסם ב: ). כלומר, הרמב"ם התנגד התנגדות נחרצת לאסטרולוגיה מאחר שמדובר באיסור תורה (לא תעוננו). עם זאת קיימות דעות השונות משל הרמב"ם. כך, למשל, בספר החינוך במצוה תצא העוסקת במינוי שופטים ושוטרים נכתב: "ואין מעמידין בסנהדרין בין גדולה בין קטנה אלא אנשים חכמים ונבונים בחכמת התורה, ויודעין גם כן קצת משאר החכמות כגון רפואות וחשבון תקופות ומזלות ואיצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים כדי שיהו יודעין לדון העם בכל דרכים אלו אם יצטרכו לכך". דעתו של הרמב"ן הובאה ע"י ר' יוסף קארו: "...וכסבור אני שאסור לבוא נגד המזלות ולסמוך על הנס" (בית יוסף יורה דעה סימן קעט). ר' יוסף קארו מביא באותו מקום גם את דעת ר' יוסף חביבא (ספרד, המאה הי"ד), בעל "נימוקי יוסף": "...וכן אתה אומר בכוכבים שלא אסרו אלא לקבוע להם סימן לעצמו ולנחש בהם אבל מה שאדם מכיר במערכת הכוכבים ומהלכן כגון אלו הוברי שמים החוזים בכוכבים אין זו בכלל נחש שזו חכמה גדולה וגזירה שגזר הקב"ה מששת ימי בראשית להנהיג עולמו בכך על כן יתפלל כל חסיד לבטל ממנו גזירת המזל כי מאת אדון הכל בא הכל ובידו לשנות ולעשות כחפצו ומצינו ברבי עקיבא במאי דאמרי ליה כלדאי אברתיה והוה דאיג אמילתא טובא ולבסוף נעשה לה נס בזכות הצדקה ומיהו רבותינו ז"ל הזהירו לבל ישים אדם מחשבתו באלו הדברים ויתלה אדם עצמו במי שאמר והיה העולם והוא ברחמיו יציל עבדיו מפגע רע..." (בית יוסף, שם, שם). היינו, יש ממש באסטרולוגיה אך יחד עם זאת, יש מקום לבחירה חופשית של האדם והתנהגותו של האדם היא שתטה את הכף בסופו של דבר. קיצורו של עניין, פנים רבות יש במורשת ישראל ביחס לאסטרולוגיה, אשר עניינה, בין היתר האם מדובר בחוקות הגויים ובעיקר שאלת הבחירה החופשית הנתונה לאדם וכחו של האדם לקבוע את גורלו (בנושא האסטרולוגיה ראו: האנציקלופדיה העברית, ספרית פועלים, 1988, כרך שלישי, הערך "אצטגנינות", עמ' 453 ואילך; על המחלוקת שבימי הביניים ראו גם: ד' שוורץ אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית, אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ט). אסטרולוגיה במשפט האמריקאי 14. כלל 702 לכללי הראיות הפדרליים(Federal rules of evidence) מתייחס לעדות מומחה: “If scientific, technical, or other specialized knowledge will assist the trier of fact to understand the evidence or to determine a fact in issue, a witness qualified as an expert by knowledge, skill, experience, training, or education, may testify thereto in the form of an opinion or otherwise, if (1) the testimony is based upon sufficient facts or data, (2) the testimony is the product of reliable principles and methods, and (3) the witness has applied the principles and methods reliably to the facts of the case.” בפרשת Daubert ( Daubert v. Merrel Dow Pharmaceutical Inc. 509 U.S. 579(1993)) פורש כלל 702 הנ"ל ונקבע שם, כי הקריטריונים למהימנות עדות מומחה מדעי הם אלה: האם התיאוריה או התיזה המדעית ניתנת לבדיקה או כבר נבדקה באופן מדעי; האם התיאוריה או התיזה המדעית עמדה בביקורת עמיתים ופרסום מדעי; מידת ההסתברות לטעות של התיזה המדעית או של התיאוריה כאשר היא מיושמת ומהי מידת יציבות המחקר המדעי עליו מושתתת התיזה המדעית; קיום של סטנדרטים ובקרה;האם התיאוריה או התיזה המדעית זוכה להכרה כללית בקהילה המדעית? מספר שנים מאוחר יותר הועמד כלל 702 הנ"ל במבחן בפרשת KUMHO TIRE CO. V. CARMICHAEL 526 U.S. 137 (1999), שם קבע השופט ברייר, כי האסטרולוגיה היא חסרת אמינות. כאמור, ההתייחסות הייתה בהקשר של עדות מומחה ובהקשר זה הובאה עמדה דומה במשפט הישראלי כמפורט לעיל. אסטרולוגיה עלתה לדיון בהקשר אחר - חקיקה עירונית אשר אסרה על עיסוק באסטרולוגיה. הדבר היה בתחילת המאה שעברה בעיר שיקגו שם נחקק חוק שזו לשונו: "Any person or persons who shall obtain money or property from another by fraudulnet devices and practices in the name of or by means of spirit mediumship..card reading,astrology…fortune-telling”. בבית המשפט העליון של אילינוי נקבע, כי לעיר לא היתה סמכות לחוקק החוק מאחר שהחוק המסמיך חקיקה התייחס, בין היתר, למקרים של מזל וסיכוי (כמו הימורים) אך לא למקרים שצוינו בחקיקה העירונית, לרבות אסטרולוגיה (THE CITY OF CHICAGO vs. PROF. Ross (1912). 257 ILL. 76;100 N.E. 159). למעלה מ- 70 שנים חלפו וחוק דומה הפעם של עיריית אזוסה נדון בבית המשפט העליון של קליפורניה(Spiritual Psychic Science Church of Truth,Inc. v. City Of Azusa(1985) 39 Cal. 3d 501). נקבע שם, כי החוק האוסר על עיסוקים בהגדת עתידות לרבות אסטרולוגיה נוגד את התיקון הראשון לחוקה מאחר שהוא מנוגד לחופש הביטוי. נפסק שם, כי הגדת עתידות מערבת תקשורת של מסר ישירות ממגיד העתידות למקבל. המילים בהם נעשה שימוש אינן קריטיות; המפתח הוא שהמילים מוסרות מחשבות, דעות ולעתים דברים בדיונים ושקריים ועל כן, מדובר בתקשורת שבבסיסה הוא דיבור. הגדת עתידות מערבת את ביטוי הרעיונות ועל כן היא ביטוי מוגן. אשר להונאה, הרי שזו מוגדרת כאשר האדם אינו מאמין באמיתות האמרה. חיזוי העתיד מאופיין בביטוי של דעה ואינו בגדר הונאה. כן נכתב בפסק הדין: "It must also be noted that there are many persons other than proffesional fortunetellers who purport to predict the future:e.g., astrology cloumnist in daily newspapers, economists who prognostciate interest rates and other buisness conditions, investment counsellors who forecast stock market trends, sportswriters and oddsmakers who predict the winner of athletic contests, horserace handicappers,pollsters who forecast election returns. And clergymen who describe the concept of a hereafter.” לפיכך, נקבע ברוב דעות, כי מדובר באיסור גורף ובלתי חוקתי והעיסוק בעתידות כמו גם באסטרולוגיה לא נאסר (ראו גם:Carol Rushman v. City of Milwaukee 959 F. Supp. 1040;Mary Angeline v. Mahoning County Agricaltural Society 993 F. Supp. 627). אסטרולוגיה עלתה בהקשר נוסף של חופש הביטוי. היה זה כאשר אסטרולוגית אשר חיברה ספר בשם "Astrology For The Aquarian Age” ביקשה להופיע בתוכנית לילה של רשת NBC על מנת לשווק הספר. רשת הטלוויזיה סירבה לבקשת האסטרולוגית להופיע בתוכנית הטלוויזיה, בין היתר, בנימוק שתוכנית אסטרולוגיה לא תשודר כאשר היא מוצגת למטרת עידוד אמונה בה. לטענת התובעת האיסור פוגע בתיקון הראשון לחוקה ובעניין הציבורי. בית המשפט קבע שלנוכח המשאב המוגבל של השידור הציבורי ולנוכח ערוצי שידור אחרים הרי שאין במניעת השידור כדי לפגוע בתיקון הראשון לחוקה ונמנע מלדון לגופו של עניין ובנושא האסטרולוגיה (Alexandra Mark v. Federal Communications Commisiion and United States of America,Respondents,and National Broadcasting Company,Inc. 468 F.2d 266;1972 U.S. App; ראו גם מקרה אחר דומה אך שונה:Gemini Ebterprises Inc. v. Wfmy Television Corporation 470 F. Supp. 559). הגנת אמת הפרסום 15. למעשה חלק ניכר מטיעוני וחקירות הצדדים התייחס להגנת אמת הפרסום. בעניין זה ניסה כל צד לעשות כמיטב יכולתו ולתמוך טיעוניו במומחה מטעמו: התובע מר קדושי בד"ר יואב בן דב והנתבע מר לפיד בפרופ' גיורא שביב. בתמצית התמקד הדיון בהגנה זו בשאלות בדבר מדעיותה של האסטרולוגיה, בבחינת האסטרולוגיה כנוכלות וכן בשאלה האם התובע הוא נוכל (באופן אישי). התשובות מטבע הדברים היו קוטביות ועל כך להלן. יצויין, כי ביום 10.02.04 הודיע ב"כ הנתבע, כי לנוכח פסק הדין שניתן בעניינו של בן גביר, דנקנר ופופוליטיקה, שם הטיח דנקנר בבן גביר שהוא נאצי (ע"א (ירושלים) 3242/02 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר תק-מח 2003(3), 3626), הרי "שבעניינים שהם באמת ברומו של עולם בית המשפט הוא לא הפורום המתאים לקבל הכרעות" וכי יקשה לבית המשפט לקבוע שהאסטרולוגיה היא נוכלות (ע' 203 ש' 20 - ע' 204 ש' 5). לעניין פסק הדין הנ"ל יצויין, כי בן גביר הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 10520/03), אשר, ככל הידוע, טרם הוכרעה. בענייננו, פרופ' שביב לא נחקר חקירה נגדית והצדדים הסכימו, כי לב"כ התובע תהא הזכות לטעון לעניין משקל חוות הדעת (ישיבת יום 10.02.04 ע' 204). עם זאת, יצויין, כי ב"כ הנתבע חקר ארוכות את המומחה מטעם מר קדושי וזאת, על אף שבתום הדיון הודיע שהוא מבכר שבית המשפט לא יכריע בשאלה האם אסטרולוגיה היא נוכלות. נותרנו, איפוא, עם טענת מר לפיד, כי דיבר אמת וכי התובע (ולאו דווקא האסטרולוגיה) הוא נוכל. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי לבית המשפט אין את הכלים להכריע בשאלה אם האסטרולוגיה היא נוכלות וכי ההכרעה בעניין זה תיוותר לשיח הציבורי. מכאן, התייחס הוא לתובע וטען, כי "הוכח גם הוכח שהתובע הוא שרלטן ונוכל, המתקשט בנוצות שווא של ידע ומומחיות. הדברים שיפורטו להלן אינם מתוך רצון לפגוע בתובע , וכל מטרתם לבסס את הגנת הנתבע". לטענת מר לפיד, דבריו בתוכנית הטלוויזיה לא התייחסו לתובע, כי אם לאסטרולוגיה ולאסטרולוגים אך בבית המשפט התברר, כי התובע הוא נוכל. לטענתו, התובע נעדר הכשרה מקצועית אף שהוא מציג עצמו כמומחה ובניגוד למצגיו, התובע אינו יכול לחזות את העתיד ואף נכשל כישלון חרוץ בחיזוי העתיד הן לגבי תחזיות שחזה לגבי עצמו והן לגבי נבואות אחרות אשר לא התממשו. בעניין זה, נטען גם, כי התובע לא הציג את המפה האסטרולוגית אותה הכין לטענתו עובר להופעתו בתוכנית הטלוויזיה. ב"כ התובע הודה בסיכומי התשובה, כי "התובע הינו אדם פשוט, ויש אשר יכנוהו תמהוני" ואולם, לטענתו, אין מדובר בנוכל. חלק קטן מתחזיותיו לא היו מדויקות או שגויות ואולם, חלק גדול התבררו כנכונות. לשיטתו, הנתבעים לא הוכיחו, כי הוא הונה או רימה את לקוחותיו או גרם להם להסתמך על תחזיותיו, תוך הבטחה כי מדובר בחיזוי העתיד. 16. הגנת אמת הפרסום קבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". מכאן, שעל הנתבעים מוטל הנטל להוכיח שעמדו בתנאי הגנת אמת הפרסום כדלהלן: התנאי הראשון - שהפרסום היה אמת. התנאי השני - עניין ציבורי. הסעיף מחייב, איפוא, דרישה מצטברת לשני יסודות: אמת ועניין ציבורי. יסוד האמת בהגנה הוא יסוד עובדתי שניתן לבדקו אל מול המציאות ואילו יסוד העניין הציבורי הוא יסוד ערכי שמוכרע בהתאם למדיניות בית המשפט (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ פ"ד נה(5) 865, 881). ההגנות המצויות בחוק איסור לשון הרע נדונו בפרשת קראוס (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח' פ"ד נב(3)1). לעניין הוכחת אמיתות הפרסום- קבע כב' השופט ת' אור, כי הנטל הרובץ על המפרסם, הנתבע בתביעה בגין לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך וכי הנסיון מלמד שהנטל מורם לעתים נדירות. יפים הדברים שבעתיים, כאשר מדובר בפרסום המייחס מעשים מעין פליליים. לעניין זה ייאמר, כי למילה נוכל יש משמעות מעין פלילית ועל כך נרחיב להלן. כב' השופט ת' אור עמד באריכות על הקשיים בהוכחת הגנת אמת הפרסום: "בהשוואה להגנת תום הלב, הגנת האמת בפרסום היא בדרך כלל הגנה מחמירה יותר מנקודת מבטו של המפרסם... ראשית, פעמים לא מעטות, עשוי להמצא ברשות אמצעי תקשורת מידע, אשר מבסס באופן נאות את אמיתותן של ידיעות אותן הוא מפרסם. מנקודת המבט של האינטרס בדבר הבאת מידע לידיעת הציבור, מדובר במידע הראוי לפרסום. אך לא פעם עלול להיווצר פער בין אמיתותו של מידע, לבין היכולת להוכיח, במסגרת הליך שיפוטי, על כל כללי הראיות והפרוצדורה, את אמיתותו של המידע. כך, לא פעם, עשויות להיות ברשותו של כלי התקשורת ראיות להוכחת אמיתות הפרסום, אך מטעמים שונים אין הן ראיות קבילות, אשר ניתן להגישן בבית משפט כדי להוכיח את אמיתות הפרסום. כך, למשל, כאשר בידי כלי תקשורת מצויות עדויות שמיעה, המבססות את אמיתות הפרסום, הרי שיהיו עדויות אלה אמינות ככל שיהיו, בדרך כלל לא יהיה בהן די כדי לבסס טענת אמת בפרסום: כעיקרון, הן אינן קבילות בבית משפט. אין זה אלא ביטוי נוסף לתופעה מוכרת, המוצאת ביטוי גם בשטחי משפט אחרים, כי עשוי להיות פער בין האמת העובדתית לבין האמת המשפטית, אשר ניתן להביא לחשיפתה במסגרת הליך המתנהל בבית משפט. זאת ועוד, קיים קושי בהוכחת האמת כאשר העדים המבססים את המידע שבידי העיתון אינם חפצים לחזור עליו בדיון משפטי פומבי, או מבקשים להישאר אלמונים. בהקשר זה כבר צויין, כי ככל שסיפור הוא רגיש יותר מבחינה פוליטית וחשאי יותר, גדל הסיכוי שעד בכוח לא ירצה לעלות על הדוכן, או יבקש לשמור על חשאיות... לכל אלה מצטרף קושי ראייתי נוסף, העולה במקרים לא מעטים, בהם מיוחסים לנפגע מעשים ופעולות העולים כדי עבירה פלילית. במקרים כאלה, נושא המפרסם בנטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום, ביחס לנטל הרובץ עליו בהליכים אזרחיים רגילים. בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על ידי המפרסם כבדה יותר (ראו דברי השופט בך בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589, 599-598; ראו גם דברי השופט ש' לוין בע"א 670/79 מזרחי נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד מא(2) 169, 186). לסיכום נקודה זו, ניתן להפנות שוב לאמור בספרם הנ"ל של Robertson ו-Nicol. המחברים מציינים כי הוכחת האמת בבית המשפט עלולה להיות בלתי אפשרית, ומנמקים (בעמודים 59-58): "There is the burden of proof - squarely on the defendant. There is the cost of preparing a full - blooded counter - attack. There is the difficulty of calling witnesses who may have died, or gone abroad, or who may have been promised confidentiality. And then there is the risk of failure, which inflates the damages on the basis that the defendant is not merely a defamer, but a defamer who has persisted in the injury to the last". המחברים מוסיפים (שם), כי "אין ספק" כי לעובדה זו יש אפקט מצנן, הגורם לכך שטענות עובדתיות נכונות רבות אינן יוצאות לאור, מחמת הקשיים שבהוכחתן" (פרשת קראוס, שם, 40). אשר לעניין הציבורי קבע כב' השופט ת' אור בפרשת קראוס בעמ' 41 : "גם נטל זה אינו מובן מאליו, בהיותו נגזרת של 'איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים שונים ובשקלולם, כגון: חשיבות המטרה של הפרסום, הרלוונטיות של המידע או של חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט בו מדובר, והצורך לפרסם את המידע ברבים דווקא' (דברי השופט בך בע"א 439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה, פ"ד מח (3) 808 (בעמ' 827-826), בהתיחסו לסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (הדומה להוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע)). כאמור, ההנחה הטמונה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע לענין זה היא, כי האמת לבדה אינה מקימה בהכרח תועלת כזו אשר יש בה להצדיק פגיעה בשמו הטוב של אדם. נדרש מטען נוסף של תועלת, הקשור לתוכן הפרסום, ואשר בהצטרף לעובדת אמיתותו של הפרסום יוצר משקל נגדי כזה, אשר גובר על הזכות היסודית לשם טוב. על הנתבע בלשון הרע להוכיח גם יסוד זה, כדי לזכות בהגנה". מציעי חוק לשון הרע הציעו לסייג את הגנת אמת הפרסום כך שלא תתקבל "ראיה לאמיתות הדברים, אלא אם לפי הידיעות שהיו בידי המפרסם עוד לפני הפרסום היה לו יסוד סביר להניח שדבריו אמת" ואולם, בהצעת החוק שהונחה לאחר מכן לא נוסח סייג זה. בתי המשפט קבעו, כי: "נתבע או נאשם המבקש להתגונן בהגנת 'אמת הפרסום' יוכל להוכיח את אמיתות הפרסום באמצעות כל ראיה המאמתת את הפרסום, בין אם היה מודע לקיומה בעת הפרסום ובין אם לאו" (א' שנהר שם 222 והאסמכתאות שם). עם זאת, יש לזכור, כי נטל הוכחת ההגנה של "אמת הפרסום" מוטל על המפרסם (א' שנהר, שם, 246) ועל כן יש לבחון האם הנתבעים עמדו בנטל והוכיחו, כי התובע הוא נוכל. כאמור לעיל, הנתבעים אינם טוענים עוד, כי דיברו אמת בשאלה האם האסטרולוגיה היא נוכלות וביכרו לטעון, כי התובע באופן אישי הוא נוכל, היינו, הנתבעים טוענים, כי התובע הוא רמאי. חוות דעת פרופ' שביב 17. בחוות דעתו של פרופ' שביב נכתב, כי ההנחה הבסיסית של האסטרולוגיה היא שגרמי השמים בתוך מערכת השמש משפיעים על התכונות האישיות של בני האדם לפי רגע הלידה בלבד וכי ניסיונות מדעיים רבים לאשש טענה זו עלו בתוהו ומכאן שאין כיום כל אישוש מדעי לטענה שהאסטרולוגיה עומדת במבחן השיטה המדעית. מנגד, במספר נסיונות של אסטרולוגים להביא הוכחה מדעית, מצא פרופ' שביב כשלים לוגיים המאשרים, כי האסטרולוגיה אינה עומדת במבחן השיטה המדעית. בהמשך חוות דעת פרופ' שביב נכתב, כי בכל הניסויים האסטרולוגיים אחוזי ההצלחה של הניבוי נשארו תמיד בתחום השגיאה האקראית ולא מעבר לכך. בנוסף, אין לאסטרולוגיה תשובה ממה נובעת השפעת גרמי השמיים וגם מסיבה זו האסטרולוגיה אינה מדע. ממחקרים עולה שאין לזמן הלידה כל קשר סטטיסטי מובהק עם תכונה אנושית כלשהיא, מה גם, שהשפעת גרמי השמיים אינה מדידה. פרופ' שביב הוסיף בחוות דעתו, כי מרחק כדור הארץ מהשמש משתנה בפחות מ- 3% בין החורף לקיץ, כך, שלכאורה, השפעת השמש אמורה להיות רבה יותר כאשר כדור הארץ קרוב לשמש למרות שלגישת האסטרולוגים אין הדבר כך. יתירה מזו, הכוכבים וכוכבי הלכת החיצוניים כה מרוחקים מכדור הארץ שההבדל ב"השפעתם" במשך תנועת כדור הארץ אמור להיות אפסי. לשיטת פרופ' שביב, בחישוב ההורוסקופ קיימות טעויות קלאסיות במיקומם של הגופים השמימיים. מכאן, נטען בסיפא של חוות דעת פרופ' שביב, כי : "במובן זה, לדעתי האסטרולוגיה אינה שונה משרלטנות או נוכלות...". כאמור לעיל, פרופ' שביב לא נדרש להתייצב, בסופו של יום, להיחקר על חוות דעתו. בעניין זה נכתב בספרו של י' קדמי על הראיות, חלק שני, תשס"ד, בעמ' 829: "...יש גורסים כי אי התייצבות לחקירה משמיטה את הבסיס מתחת לקבילותה של התעודה ויש גורסים, כי דין התעודה יהיה במקרה כזה- כדין עדות בחקירה ראשית, שהעד שמסרה נמנע מלהיחקר לגביה בחקירה שכנגד". אף אם נלך אליבא דשיטה המקילה עם הנתבעים, לאמור, שחוות הדעת קבילה, הרי שהמשקל שניתן לייחס לחוות דעת פרופ' שביב בעיני הוא נמוך וזאת גם לנוכח חקירת השתי והערב בה נחקר המומחה מטעם מר קדושי. גם אם נתייחס לגופה של חוות דעת פרופ' שביב, הרי נמצא, שתמצית האמור בחוות דעתו היא שהאסטרולוגיה אינה בגדר מדע. אין מחלוקת, שגם המומחה מטעם מר קדושי, הוא ד"ר בן דב, מסכים לדעה זו (סע' 5ג לחוות דעת בן דב; נ/1) ואולם, גם אם אין מדובר במדע, הרי שמכאן ועד להוכחת הטענה שמדובר בנוכלות, רחוקה הדרך. יתר על כן, תחום מומחיותו של פרופ' שביב הוא בתחום המדעים, בתחום הפיזיקה. מבלי לפגוע בפרופ' שביב, הרי שהוא לא מתיימר להיות מומחה לאסטרולוגיה והדבר גם נובע מסע' 15 לחוות דעתו שם נכתב: "להשלמת התמונה, ומבלי להרחיב בתחום שאינו תחום מומחיותי, ועל פי המאמרים הרבים שנכתבו בגנות האסטרולוגיה והאסטרולוגים...", כלומר, מחוות הדעת עולה, לכאורה, שפרופ' שביב בחן אך ורק מאמרים בגנות האסטרולוגיה ולא את התמונה הכוללת, לאמור את אלו המצדדים בה. המורם מכל האמור עד כה, שחוות דעת פרופ' שביב לא מסייעת לנתבעים בהגנתם ומכל מקום, אני מעדיף את חוות הדעת של ד"ר בן דב כפי שיפורט להלן. חוות דעת בן דב 18. בחוות דעת המומחה ד"ר בן דב נכתב: "כיום האסטרונומיה היא חלק ממדע הפיזיקה, בעוד שהמונח אסטרולוגיה מציין רק את הפרקטיקה של ייעוץ בשיטות סימבוליות כאמור. כל עוד לא התקיימה הבחנה בין שני התחומים, נתפסה האסטרולוגיה כשיטת חיזוי מדוייקת, בדומה לחיזוי התנועות הפיזיקליות של גרמי השמיים (Tesler 1987). אולם כיום, אסטרולוגים רבים תופסים את הייעוץ האסטרולוגי במונחים של הכוונה אישית וחשיפה של קשרים ונטיות, ולא כחיזוי מדוייק ודטרמניסטי. לפיכך, למרות שהסיפור האסטרולוגי עצמו יכול (אם כי לא חייב) להיות מנוסח במונחים של ניתוח אופי או לחילופין כתחזית של מאורעות עתידיים, מבחינת השפעתו של המתייעץ הוא מתייחס למצוקות, חששות ותקוות שהם 'כאן ועכשיו', כלומר מתקיימים בזמן הייעוץ עצמו. מנקודת מבט כזו, מבחנה של האסטרולוגיה אינו בקיומו של קשר חד ערכי בין תחזית להתממשותה (בדומה למושג החיזוי הפיזיקלי), אלא בהשפעה שיש לפעולת הייעוץ על חייו של השואל, על יכולתו למצוא משמעויות ותבניות מועילות בסיפור חייו, וכדומה. מנקודת מבט כזו, שרידתה של האסטרולוגיה במשך אלפי שנים ומעבר להבדלים בין תרבותיים עצומים מלמדת שבאופן כללי, הסיפורים שהיא מפיקה אכן נתפסים בעיני הלקוחות ככלי מועיל להכוונה והתמודדות עם מצבים של אי וודאות". ד"ר בן דב הוא מומחה בתחום ההיסטוריה של המדעים המדויקים ובעל תעודה של הפקולטה ללימודים אסטרולוגיים שבלונדון. ד"ר בן דב פרט את שלוש הגישות-השקפות בדבר דרך פעולת האסטרולוגיה. הגישה המיכנית - כוחות שבאמצעותם כוכבי הלכת משפיעים על מאורעות אנושיים; הגישה התכליתית - קיימים עקרונות מארגנים בעלי אופי טלאולוגי, המשקפים תבניות של הרמוניה ומשעות משותפת המתקיימות ביקום כולו; והגישה הדינמית - הצלחת האסטרולוגיה היא מהפרשנות שבמהלך הייעוץ האסטרולוגי הנסמכת על הסמלים האסטרולוגיים כי שהופיעו בפועל. לדעתו, האסטרולוגים הדוגלים בשיטה המכנית אינם נוכלים אך השקפתם שונה משלו. המומחה אישר, כי מה שנעשה בתוכנית לא היה בגדר ייעוץ אסטרולוגי (ע' 39 ש' 8) "זה לא רמה של ייעוץ מקצועי כפי שהאסטרולוגיה בדרך כלל נעשית. זה אסטרולוגיה תקשורתית, היא בידורית באופיה, כן" (ע' 47 ש' 3-1). ד"ר בן דב העיד, כי ישנן מחלוקות ודעות שונות בשאלה כיצד לקבוע את רגע הלידה הרלבנטי וכי אם מישהו בוחר בחירה מסויימת במסגרת הכללים הוא לא חורג מהכללים המקובלים באסטרולוגיה (ע' 53-52) "אני לא יכול להביע דעה על רמתו המקצועית של קדושי כאסטרולוג, אני לא מכיר אותו אני לא מכיר את העבודה שלו, ולכן אני לא יכול להגיד לך אם מה שהוא עשה פה, הבחירות שהוא עשה פה הם סבירות או לא סבירות" (ע' 53 ש' 22-19). ד"ר בן דב העיד, כי "אסטרולוגים עובדים בשילוב של אסטרולוגיה עם שיטות סמלים אחרות" (ע' 70 ש' 14-13) ..."מכיוון שהמפה האסטרולוגית מדברת על פלנטות, היא לא מדברת על משמעויות, יש תמיד את הרובד של הפרשנות..." (ע' 76 ש' 15-10). לדידו, העבודה המקצועית הנדרשת לפני מתן תחזית אסטרולוגית בטלוויזיה היא עשיית מפה אסטרולוגית ופירושה (ע' 101 ש' 25) וכי אם ייאמר לאסטרולוג שעבודתו אינה רצינית עליו להציג את המפה ולהצהיר על כמות העבודה שהוא השקיע בה (ע' 103 ש' 14-13). עצם העובדה שאסטרולוגיה היא עיסוק שלא עומד בקריטריונים לעיסוק מדעי, אינו הופך אותה למעשה נוכלות (ע' 105 ש' 19-17). 19. "ככלל, עדותו של מומחה נבחנת על ידי בית המשפט בשני מישורים: מישור המהימנות האישית - במסגרתו נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית - במסגרתו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ואשר מכוחם הגיע למסקנותיו. על פי שנים אלה - נקבעת בדרך כלל יכולתו של בית המשפט לאמץ את חוות דעתו ולסמוך עליה מימצאים לצרכי הכרעה בהליך המשפטי שבמסגרתו הוגשה חוות הדעת כראיה" (ע"פ 1839/92 עאטף אשקר נ' מדינת ישראל תק-על 94(3)431 , 435). ההכרעה השיפוטית מסורה לבית המשפט והוא שיכריע בין העמדות השונות המובאות בפניו, בהתחשב במהימנות האישית ובאמינות המקצועית של המומחים, אך גם ובעיקר בהתחשב בכוחן המשכנע של העמדות שהוצגו בפניו בהתאם ליתר הראיות שבתיק, ולפי ניסיון החיים והשכל הישר (ראו: ע"פ 1839/92, 1532 אשקר נ' מדינת ישראל, שם; ע"פ 2457/98 שמן נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 289, 299; ע"פ 396/01 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 854, 864; ע"פ 9723/03 מדינת ישראל נ' בלזר תק-על 2004(4), 211 ,עמ' 216). ד"ר בן דב נחקר, כאמור, ארוכות אודות חוות דעתו וב"כ הנתבעים לא הצליחו להביאו לשנות את דעתו או למצוא סתירות בדבריו. רמתו המקצועית של ד"ר בן דב בתחום האסטרולוגיה נובעת הן מהעובדה שהוא למד תחום זה והן מהעובדה שהוא חוקר בתחום ומנוסה בו. מקובלת ומהימנה עלי עדותו, ממנה התרשמתי במהלך חקירתו, וגם הניסיונות המרובים של ב"כ הנתבעים להפריך את עדותו לא היו באלה כדי לשנות מקביעה זו. בסופו של יום, אני מעדיף את חוות דעתו של ד"ר בן דב על פני זו של פרופ' שביב אשר, כאמור, לא נחקר על תוכן חוות דעתו. הכרעה בשאלת הגנת אמת הפרסום 20. לאחר שמיעת העדים והתרשמותי מהם, ובשים לב לטענות ב"כ הצדדים ולחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעים לא הוכיחו, כי דיברו אמת, לאמור, הנתבעים לא הוכיחו שהתובע הוא נוכל. התובע קדושי העיד: "אני מסכים שבעיתונות מה שכותבים ומחלקים את כל העולם לשנים עשר חלקים, שנים עשר מזלות במליארדים של אנשים זה שעשוע...ונוכלות יכול להיות גם כן" (ע' 9 ש' 23-19), אולם, הבהיר בהמשך, כי כשאסטרולוג "מסביר את מצב הכוכבים" וכותב בעיתון אין מדובר בנוכלות (ישיבת 20.11.03, ע' 45 ). כן העיד שהוא הוזמן לתוכנית על מנת למסור תחזית לשנה הבאה וזאת, בעקבות כתבה שפורסמה אודותיו מספר חודשים קודם לכן בעיתון "מעריב" (ע' 14; נ/12). התחקירנים ביקשו ממנו תחזית לשנה הבאה ובעיקר לגבי מזג האוויר (ע' 15). התובע העיד שהוא קבע ממצאים אסטרולוגיים בקשר למדינת ישראל על סמך השעה שנקבעה להזמנה להכרזת המדינה, היינו השעה 16:00 (ע' 32). ולא על סמך השעה בה הוכרזה המדינה. הוא עוסק מגיל 16 בתחום האסטרולוגיה וכי למד פעמיים בשבוע במשך שלושה חודשים אצל יונה קם (ע' 37-36). התובע העיד שמפה אסטרולוגית היא בגודל של דף פוליו וכי היא יכולה להיות גם ארבעים עמודים. המפה שהוכנה לתוכנית נמצאת אצלו בבית אך הוא לא הגיע לתוכנית עם המפה. הוא לא אמר לעורך דינו שיש לו את המפה מאחר שהם לא דיברו בנושא (עמודים 67 - 65). בישיבת ההוכחות שהתקיימה לאחר מכן העיד כי שכח להביא את המפה (ע' 5 ש' 11). בסופו של דבר, לא הוגשה המפה האסטרולוגית. לעניין זה יצויין, כי בישיבה מיום 16.02.04 קבעתי שאין צורך בשחזור המפה האסטרולוגית וזאת לאחר שהתברר שהתובע לא מצא את המפה האסטרולוגית. כן העיד, שהוא פועל לפי אסטרולוגיה, אותיות, נומרולוגיה וקבלה (ע' 82 ש' 24-23) וכי גם אינטואיציה מנחה אותו (ישיבת 27.10.03, ע' 30-29). לדוגמא: "..אני לוקח את המפה של המדינה, אני משלב אותה עם אסטרולוגיה ביחד...עם טיפת אינטואיציה. עם הגיון, עם המצב הקיים ואז אני אומר את הדברים..." (ישיבת 27.10.03 ע' 56 ש' 16-12). מכאן, שכישוריו והכשרתו של מר קדושי מספקים על מנת לתת תחזית אסטרולוגית. זאת גם כפי שהעיד ד"ר בן דב, לאחר שעומת עם תחזית של מר קדושי, לפיה הוא מתחייב שערפאת ימות תוך חודשיים אך הלה נותר בחיים (נכון ליום העדות) והשיב: "הוא עבד לפי הכללים המקובלים באסטרולוגיה וזה מה שיצא לו, בסדר, יכול להיות שהוא טועה יכול להיות שהוא לא טועה אני לא יודע, אם הוא ישב על זה והקדיש את המאמץ לזה ועבד לפי הכללים המקובלים, אז בסדר. אז הוא טעה" (ע' 81 ש' 25-21). אף שלא נמצאה המפה האסטרולוגית אותה הכין התובע, הרי שהנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה ולא הביאו מפה נגדית משלהם החוזה דברים אחרים ממה שחזה מר קדושי ועל כן אין באי הצגת המפה כדי לגרוע מהתביעה דנן. התובע הודה שלא כל התחזיות מתממשות אך טען, כי בסופו של דבר תחזיותיו מתממשות (ישיבת 27.10.03, ע' 37 ש' 15). הוא אישר שחזה שיוולד לאשתו בן אך נולדה לה בת וטען, כי שינוי שם אשתו משנה את המזל וכי שלושה דברים משנים מזל: שינוי שם, מקום וכוונה (ע' 63-62). 21. אשר לביטוי נוכל - ביטוי זה משוייך לעולם הפלילי ובלשון בני אדם נוכל הוא רמאי, הוא שקרן ועוד כהנה וכהנה. עוצמתו של הביטוי גבוהה היא ואין מדובר בביטוי של מה בכך אשר ניתן שלא להתייחס אליו. מר לפיד בחר (וזו זכותו כמובן) לקבוע בריש גלי, כי התובע הוא נוכל במובחן (לדידו) מאנשים רציניים ופרופ'ים שהוזמנו לתוכנית. מר לפיד בחר (וגם זו זכותו כמובן) לקום בהפגנתיות משולחן הפאנל ולצאת מהאולפן, כמוהו עשה גם מר דנקנר. הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה (הקשה ממילא בתיקי לשון הרע:ראו עניין קראוס לעיל; ע"א 670/79 מזרחי נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד מא(2) 169, 186) ולא הוכיח שהתובע הוא עבריין - נוכל. לעניין זה כאמור, מדובר בביטוי המייחס מעשים שהם על גבול הפלילי, אם לא בתוך המאטריה הפלילית, שאז רמת ההוכחה גבוהה עוד יותר. חרף מאמצי ההגנה, הרי שנסיונותיה לקעקע את חוות דעתו של ד"ר בן דב לא צלחו וזאת כמפורט לעיל. אשר לטענות ההגנה כלפי מר קדושי באופן אישי, דהיינו, שהוא נכשל כשלון חרוץ בניבוי העתיד - הרי שטענות אלה לא מספקות על מנת להגיע למסקנה שמדובר בנוכל. אמנם, אין מחלוקת ולא יכולה להיות מחלוקת שחלק מתחזיותיו של קדושי לא התממשו, ואולם, אף אם תחזיות לא מתממשות, הרי שמדובר בטעות בחיזוי העתיד, בטעות מקצועית הנמצאת בתוך הגדרת העיסוק האסטרולוגי. (ראו גם: Spiritual Psychic Science Church of Truth,Inc. v. City Of Azusa(1985) 39 Cal. 3d 501, לעיל). המרחק בין טעות לנוכלות הוא רב. בימינו קיימים מקצועות רבים המנסים לחזות את העתיד, כך אנשי צבא המספקים, השכם והערב, הערכות מודיעין שלעתים מתבדות ולעיתים לא; סטטיסטיקאים המנסים לנבות את הצפוי בבחירות (ראו בעניין זה: ת"א (שלום-י"ם) 20349/96, פרופ' דיסקין אברהם נ' אורלי אזולאי כץ, דינים שלום כרך לב, 555); פרשנים כלכליים המנסים לשער מה צופן העתיד הכלכלי; פרשנים מדיניים ופוליטיים המנסים לאמוד מה יהיה השדה המדיני והפוליטי העתידי; פרשני ספורט המנסים לחזות איזו קבוצה תזכה בתהילה ואיזו תובס; פרשני מזג האוויר הצופים את הרוחות, הגשמים, השרב והשלגים ועוד כהנה וכהנה. האם כל אותם חזאים הם נוכלים? האם רק מהטעם שהם טועים (ובמקרים מסויימים מדובר בטעויות ניכרות) ייאמר, כי הם נוכלים? התשובה לכך כמובן שלילית. על מנת שחזאי ייחשב כנוכל, הרי שנדרש להוכיח שמדובר באדם שאינו מיומן במקצועו ובהבנתו, אשר מקצועו וכישוריו אינם מסייעים לו לחזות את העתיד ומעל הכל יש להוכיח, כי אותו חזאי יודע, כי מה שהוא אומר אינו נכון וכי הוא בודה מילים ותחזיות ממוחו הקודח. בעניין זה נכונים דברי כב' השופט ורדי בעניין ת"א (שלום-ת"א) 02 /179364 רמי שקלים נ' אמנון לוי דינים שלום כרך ל, 997, 1000: "מותר לאנשים לא להאמין בשיטת הקבלה, כפי שהם יכולים לא להאמין באסטרולוגיה, במגדת עתידות, בקריאה בקלפים, בקריאה בקפה, בברכתו של רב כזה או אחר וכו'... אך אין מקום לזלזול בשיטות אלו ובכך שאנשים פונים אליהן ובוחרים לעתים להאמין בשיטות אלו, לעתים על רקע מצוקתם ונסיונם לתפוס שביב של תקוה במקום שלא זכו לפתרון קונבנציונאלי ואין כל רע בכך, בזמן שאותם אנשים לא מציגים עצמם כרופאים או בעלי כוחות מאגיים. במקרה דנן התובע לא הציג עצמו ככזה, לא הציג עצמו כרופא אלא כאיש קבלה המנסה לעזור כמיטב יכולתו בדרך שלו ומי שפונה אליו יודע שזוהי הדרך - דרך הקבלה" . במקרה שלפנינו, מר קדושי לא הציג עצמו כבעל סגולות מאגיות וכבעל כישורים על אנושיים, אלא, כאדם שעיסוקו באסטרולוגיה אשר יודע לבחון את מצב הכוכבים ועל פיהם לשער מה יהיה בעתיד. לא זו אף זו; מר קדושי ניסה במהלך התוכנית להבהיר שיש דברים המשנים מזל וכי יש דברים הקשורים בבחירה חופשית: "...על ידי שינוי מקום ושינוי שם על ידי מחשבה נכונה אפשר לשנות מזל". כלומר, התחזית האסטרולוגית לא ניתנה כתורה למשה מסיני אלא בערבון מסויים. גם לגופן של התחזיות אותן חזה מר קדושי בתוכנית, הרי שמר לפיד לא הוכיח שמדובר במעשי נוכלות. יתר על כן, מר קדושי אישר שטעה בחלק מתחזיותיו אך טען שחלקן התממשו במידה זו או אחרת. כך למשל: התובע אישר שב- 97' לא הייתה ממשלת חירום לאומית, אך היו קרובים לכך (ע' 77-76); התובע העיד שאריאל שרון ודוד לוי היו בעמדה שיכלו להרכיב ממשלת אחדות לאומית וכי הם דיברו ביניהם על נושא זה אך שאר המפלגות הפריעו להם (ע' 81-80); הוא חזה בתוכנית, כי ביולי-אוגוסט יהיה מצב מלחמה וכי המדינות: סוריה, עירק, איראן ומצרים יהיו נגדנו. אישר שככלל המדינות הנ"ל הן נגד ישראל, אך העיד שלא תמיד הן מתנגדות באופן אקטיבי (ע' 78-77); שבצפון הארץ היו "הרבה בעיות של טילים וכל זה...אז זה היה באמת חמור במיוחד המצב" (ע' 78); כן חזה שפרס וברק ישתפו פעולה עם נתניהו והעיד שכך היה (ע' 84 ש' 16-15); הוא צפה שמחירי הדירות ירדו ב-20%. הוא העיד שמדובר בהגזמה (ע' 95-91) אך התעקש שמחירי הדירות ירדו למרות שעומת עם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפיה עלו מחירי הדירות בשנים 99'-97'. בישיבת ההוכחות הנוספת טען התובע שבידיו מסמך משנת 2002 שמחירי הדירות צנחו בשנים האחרונות (ע' 20 ש' 4-2); התובע צפה שירדו גשמים ואין מחלוקת שהוא צדק (ע' 96 ש' 4). אין מחלוקת שחלק מתחזיותיו לא התקיימו. כך גם אין מחלוקת שחלק מתחזיותיו של התובע במהלך השנים, כפי שנצפו על פיו בעיתונים (ראו מוצגי ההגנה אשר פורטו לעיל) לא התקיימו. ואולם, לא עלה בכוחם של הנתבעים להוכיח שכל תחזיותיו של התובע התבדו. מעדותו של התובע ומהראיות שהובאו בפני עולה, כי חלק מתחזיותיו התבדו וחלקן התממשו. הנתבעים לא הוכיחו במדויק את אחוז כישלון הניבוי של התובע, ואף לא הוכיחו, כי התובע חזה את שחזה בלא להתבסס על חישובים אסטרולוגיים כאלה או אחרים. הנתבעים גם לא הוכיחו, כי התובע ידע שהוא אומר דברים שאינם נכונים ושאין כל סיכוי שיתממשו. הנתבעים גם לא הוכיחו שהתובע חזה דברים אשר לא האמין באמיתותם ומכל מקום לא הוכח שהתובע גרם בתחזיותיו להביא במרמה אדם כלשהוא למעשים מסויימים (ראו והשוו - הגדרת "מרמה", סעיף 414 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). נוכח האמור, אני קובע שהנתבעים לא עמדו בנטל ולא הוכיחו שדיברו אמת ומכאן שאין הם יכולים לחסות תחת כנפי הגנת אמת הפרסום. הגנות תום הלב 22. בדיון שהתקיים ביום 10.02.2004 הצהיר ב"כ הנתבע, כי "מרכז התיק הזה בסופו של דבר יהיה בהגנה של הבעת דעה בתום לב" (ע' 203 ש' 13-12). נבחן, איפוא, אחת לאחת את ההגנות הנטענות. הגנת תום הלב קבועה בסעיף 15 לחוק וברישא לסעיף נקבע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו". מכאן, שעל הנתבעים מוטל הנטל להוכיח שעשו הפרסום בתום לב וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות (סעיף 16 לחוק). "מקורן של הגנות הבעת הדעה הוא בהגנת הדעה ההוגנת (Fair Comment) שהמשפט המקובל" (א' שנהר שם 308). "...כוונת המפרסם בפרסמו את הבעת הדעה מלמדת על תום לבו, ואם נקבע שעשה את הפרסום ממניעים טהורים יהיה בכך כדי ללמד על קיומו של תום לב. עם זאת, בהעדרה של כוונת זדון אין די. שיקול חשוב נוסף נוגע לשאלה, באיזו מידה נקט המפרסם אמצעים סבירים כדי לבדוק את אמיתות הדעה שהביע. שיקול זה בא לידי ביטוי בעיקר כאשר הדעה שהובעה היא מסקנה עובדתית הניתנת לאימות או להפרכה. העובדה שהדעה אינה אמת, אין בה כשלעצמה כדי ללמד על חוסר תום לבו של המפרסם, אך אם מתברר שהמפרסם לא בדק כראוי אם המסקנה שפרסם היא אמת, יהיה בכך כדי ללמד על חוסר תום לבו. מאידך גיסא, עשיית מאמצים לבדיקה מוקדמת של אמיתות המסקנות תלמד על קיומו של 'תום לב'" (א' שנהר, שם 321). הפרסום- קביעה או הבעת דעה? 23. לטענת מר קדושי אמירותיו של מר לפיד לא נוסחו כהבעת דעה אלא כקביעת עובדה ומר לפיד לא ניסה להפריד בין דעתו לעובדות. מנגד טוענים הנתבעים, כי דברי מר לפיד הובאו כהבעת דעה ולא כקביעת עובדה וכי הם נאמרו בתום לב. בעניין זה ראוי להביא את דברי המחבר א' שנער: "חוק איסור לשון הרע מבחין בין פרסום של עובדות לבין פרסום של דעות. פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית. פרסום של דעה, לעומת זאת, משקף הלך מחשבתי סובייקטיבי. דעה יכולה להתייחס לעניינים שב'טעם ובריח', אשר אינם יכולים להיות מסווגים כאמת או שקר, כמו דעה על רמתה של מוזיקה, יצירה ספרותית או מדיניות ידועה. עם זאת, הבעת דעה איננה מוגבלת למתן ביטוי ערכי לעניינים מסוימים (כמו טוב, רע, יפה, מכוער וכדו'), והיא יכולה גם לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה. דעות המתארות מציאות עובדתית נקראות בפסיקה 'מסקנות'. הבעת דעה המתארת עובדות עשויה להיות מוגנת על פי הגנת אמת הפרסום. רק כאשר הדעה המובעת מתגלה כלא נכונה, או כאשר נקבע שלא היה בה עניין ציבורי, יזדקק המפרסם להגנות הבעת הדעה שבסעיף 15. כאשר הדעה המתפרסמת אינה ניתנת לסיווג כאמת או כשקר, יוכל הפרסום להיות מוגן רק על פי הגנת סעיף 15, שכן הגנת סעיף 14 אינה יכולה לחול על פרסומים כאלה. יש להדגיש, כי ייחוס דעות לזולת הינו עניין שבעובדה, והגנת הבעת הדעה אינה מגינה על ייחוס שגוי של דעות לאדם אחר, אלא אם הייחוס עצמו נוסח כהבעת דעה. השאלה אם פרסומים שונים 'מהווים תאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה'. האבחנה נעשית 'על פי השכל הישר וכללי ההיגיון', ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה. בית-המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי 'הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר', כאשר ההנחה היא שהקורא הסביר אינו 'מנתח ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה'. אותו רושם כללי ייווצר אצל הקורא הסביר עקב ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום כולו ומבנה הפרסום בכללותו. יש לזכור, כי אף שסיווג אמרה כדעה או כעובדה ייעשה על פי הבנתו של 'האדם הסביר', הרי שההכרעה בעניין תהיה בסופו של דבר הכרעה שיפוטית, ושופטים שונים עשויים להסיק מסקנות פרשניות שונות לגבי אותו פרסום" (א' שנהר שם 311-309)(הדגשה לא במקור-י.ש.). "השאלה, אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה, והינה סוגיה עובדתית משפטית מעורבת" (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו פ"ד מו(3) 48, 55). המסקנה במישור העובדתי תהא על כן, על יסוד השכל הישר וכללי ההגיון וזאת לאחר עיון בפרסום בכללותו(ע"א 259/89 שם; ראו גם:ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ פ"ד לא(2) 281, 300). משמעות הפרסום תיגזר גם מההקשר שבו פורסם ובמקרה דנן גם מאופי התוכנית שהיא תוכנית עיתונאית-ביקורתית(ראו: ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ פ"ד נה(5) 865, 876-874). כאשר לא ניתן, במישור העובדתי, לסווג פרסום כעובדה או כהבעת דעה, ניתן לפנות למישור המשפטי ולבחון האם שיקולי מדיניות מצדיקים קביעה זו או אחרת (ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן פ"ד נו(3) 245, 263). בענייננו, השתתף מר לפיד בתוכנית, על תקן של עיתונאי המיטיב להתבטא ולא על תקן של מומחה מהאקדמיה, שכן, יש לזכור שחברי הפאנל היו מר לפיד, מר דנקנר (אף הוא עיתונאי) ופרופ' רחל אליאור. נקודת המוצא היא, איפוא, שדברים שאמר מר לפיד היו דעתו האישית. כך גם עולה מצפייה בתוכנית, בה מר לפיד הביע את דעתו על נושאים שונים בתוכנית. עם זאת, האמירה לפיה "אתה מזמין לפה פרופ'ים, אנשים רציניים, ומזמין נוכל, פיץ..." היא בגדר קביעת עובדה וזאת בשים לב לכך שמדובר בעימות והשוואה בין פרופ' (שהוא אדם הנושא תואר ממוסד אקדמי) ואדם רציני אל מול נוכל שהוא שרלטן. אמירתו של מר לפיד משקפת, לכאורה, את המצב העובדתי האובייקטיבי והוא שבתוכנית יושב נוכל. מכאן שהאמירה לפיה התובע הוא נוכל מסווגת כקביעת עובדה ולא כהבעת דעה. הגנה על חובה חוקית, מוסרית וחברתית - בתוכנית הטלויזיה וברדיו 24. סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע קובע הגנה כאשר: "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". הכלל הוא, כי עיתון, ביחסיו הרגילים עם קוראיו, אינו חב חובה מיוחדת לפרסם דברים החורגים מעבר לדיווח עיתונאי אמין והוגן והדברים יפים ונכונים גם לפרסום דנן אשר עוסק בפרסום טלוויזיוני. הפרסום מוגבל, איפוא, בדרישות היושר וההגינות (ע"א 90/49 בן טוב נ' קוטיק, פ"ד ה 593; ע"א 213/69 חב' חשמל נ' הארץ פ"ד כג(2)87; ע"א 670/79 הארץ נ' מזרחי פ"ד מא(2)169, 197). "יש, לדעתנו, להכיר בקיומה של חובה לפרסם במקרים בהם האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, וגם אם יתברר, בדיעבד, שתוכן הפרסום אינו אמת." (א' שנהר שם, 283). עצם קיומו של עניין אצל הציבור בקבלת המידע לא מלמד, לכשעצמו, על קיום חובה לעשות את הפרסום (ע"א 256/57 אפלבוים ואח' נ' בן גוריון פ"ד יד(2) 1205). מר לפיד העיד: "המסגרת בתוכנית היתה מאוד מאוד רחבה זה היה המאפיין של התוכנית, שההתבלטות והבוטות והחריפות והתוקפנות הם החלק המאפיין של התוכנית" (ע' 3 ש' 6-4) "בתוכנית הזו אתה לא יכולת באריכות להסביר את עצמך באף נושא אחד, המאפיין של התוכנית הזו, זה היה הרפרטי הקצר והקולע, ואני חושב שהדרך שבה התבטאתי והדרך שיצרתי נתנו ביטוי די מהותי לדעותי" (ע' 7 ש' 11-9). כן העיד שמלחמתו באסטרולוגיה הייתה מהמפורסמות בין האסטרולוגים (ע'21 ש' 24-22). ועל עצמו העיד: "אני חריף, אני תקיף, אני בוטה, כל זה נכון. לא וולגארי, לא בריוני" (ע' 35 ש' 24). לטענת הנתבעים, המילה נוכל נאמרה כחלק מהחובה העיתונאית להטיל ספק ומתוך כוונה שהמרואיין יגיב על הדברים. התובע היה יכול להגיב מיד על האמירות אשר נוסחו כשאלה וכקביעה. מכאן, טוענים הנתבעים, שאין מדובר בלשון הרע וכי קמה ההגנה דלעיל. הגנה זו עומדת, לכאורה, לנתבעים, שכן קיימת חובה חוקית ומוסרית לפרסם בשער ברבים, כי אדם פלוני הוא נוכל וכי יש להיזהר מפניו. עם זאת, יש לבחון את משוכת הסבירות, שכן נדרש שתוכן הפרסום לא יחרוג מהנדרש לביצוע החובה (א' שנהר שם 286; ע"א 90/49 בנטוב ואח' נ' קוטיק פ"ד ה 593,601). בעניין זה סבורני, כי מר לפיד חרג חריגה של ממש ממה שהיה צריך לפרסם. הוא לא הסתפק באמירה שהתובע הוא נוכל אלא התייחס אליו בצורה משמיצה ולעגנית והגדיל עשות כאשר בחר לצאת מהאולפן לא לפני שניסה להשתיק את התובע. בעניין זה ייאמר, כי יכול וחלק מהפרסום שעשה מר לפיד היה רלבנטי לקיום חובתו כעיתונאי ואולם דרכו של מר לפיד, תוכן הדברים, כמו גם יציאתו מהאולפן תומכים במסקנה שהגנת החובה החוקית לא עומדת לו במקרה דנן. אשר לתוכנית הרדיו, הרי שבה הובאו עמדותיו של מר לפיד בצורה סבירה ומאוזנת יותר מזו שבתוכנית הטלוויזיה. בתוכנית הרדיו לא התייחס מר לפיד בצורה משמיצה ולעגנית גרידא אלא טען נימוקיו ומשנתו בנושא האסטרולוגיה. כך למשל, התייחס באריכות לאסטרולוגיה והבהיר מדוע לדעתו, אסטרולוגיה שהיא נושא שאינו מדעי, שוות ערך לאחיזת עיניים. בשים לב למכלול הנסיבות, אני קובע שתוכנית הרדיו חוסה תחת ההגנה של חובה חוקית ומוסרית . עניין אישי כשר 25. סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע קובע הגנה כאשר: "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". רשות השידור טענה, כי עניינם של הצופים הוא שלא להיות מולכים שולל ומר לפיד הגן על כך. בעניין זה נכונים הדברים שאמרנו לעיל, באשר לחובה החוקית והמוסרית, שכן, נדרש שהפרסום לא יעבור את השיעור המספיק, מבחינה הגיונית, להגנת העניין הכשר, "מבחינת מהות הדברים שנתפרסמו" (א' שנהר שם 297;ע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי פ"ד ה(2) 1145, 1162) יכול וההגנה הייתה עומדת למר לפיד ואולם הוא חרג מגבולותיה של ההגנה ואין הוא יכול לחסות בצילה. הבעת דעה בעניין ציבורי 26. סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע קובע הגנה כאשר: "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". מר לפיד טוען, כי הדברים שאמר היו עמדות ביקורתיות כלפי האסטרולוגיה ועל כן הם חוסים תחת כנפי ההגנה. דא עקא, דבריו של מר לפיד בתוכנית הטלויזיה היו כקביעת עובדה ולא כהבעת דעה ועל כן אין הוא יכול לחסות תחת כנפי ההגנה. ביקורת על פעולה שעשה בפומבי 27. סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע קובע הגנה כאשר: "הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה". לטענת רשות השידור, מר לפיד הביע דעה על אופיו של מר קדושי, ככל שעלה מהצגת נבואותיו בתוכנית הטלוויזיה. מאחר שמר לפיד סבר שמדובר בדברים אבסורדיים הוא עמד על כך שמפעולת התובע מתגלה אופיו כנוכל. הדברים שאמרנו לעיל בנוגע לסעיף 15(4) לחוק נכונים לענייננו. ובעניין זה אף נפסק, כי כאשר הפרסום כולל תיאור עובדתי שגוי ופוגע של היצירה לא תחול עליו הגנת סעיף 15(6) (ראו: א' שנהר שם 326;ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח' פ"ד מט(2)843 857). נטל ההוכחה בהגנת תום הלב 28. סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע נטל הוכחה: "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". בעניין הסבירות בפרסום נפסק: "פרסום עשוי להחשב כחורג מהסביר גם אם לשונו מתונה, והוא עשוי להחשב כפרסום שאינו חורג מהסביר גם כאשר סגנונו חריף ופוגע. נוסף על בחינת סגנונו של הפרסום, יבחן בית-המשפט במסגרת סעיף 16(א) גם שיקולים אחרים, שבמרכזם השאלה, האם לא ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום, כפי שזו עולה מההגנה הספציפית שלתחולתה טוען המפרסם, בדרך שתפגע פחות בנפגע" (א' שנהר שם, 265ע"א 80/89 משעור נ' חביבי פ"ד מז(1)1 ,10; ת"א (י-ם) פלוני נ' הכתב-אלמוני ואח' פ"מ תשנ"ד(ב)397, 415). "ענייננו הוא אפוא ב'תחום הסביר', ושאלה ראשונה הדוחקת בנו היא: מה מקומה של האמת בתחום זה של הסביר? האם אמת הפירסום היא רכיב יוצר בתחום הסביר, או שמא נאמר: האמת היא לעצמה; תחום הסביר הוא לעצמו; ומלכות ברעותה לא תיגע. שאלה זו אינה פשוטה להתרה. עיון בסעיף 16 לכל אורכו ילמדנו כי אמת הפירסום נזכרת בו. כך, למשל, בהוראות הסעיף 16(ב)(1) ו-(2), אחד הרכיבים היוצרים הוא זה ש'הדבר שפורסם לא היה אמת'. כך הוא בהוראות-חוק אלו - לא כך בענייננו. אמת הפירסום אינה רכיב בהעמדתה של חזקת תום לב על רגליה כהוראת סעיף 16(א) לחוק. האם נסיק מסקנה על דרך של מכלל הן יישמע הלאו? דעתי היא זו, שאין מקום כי נקבע מראש כלל נוקשה באשר ליחס בין האמת בפירסום לבין תחום הסביר כהוראת סעיף 16(א) לחוק. מתוך שהוראת סעיף 16(א) - על 'תחום הסביר' שבה - רוכבת על הוראת סעיף 15 לחוק ומתמלאת היא תוכן בהוראת סעיף 15; וביודענו כי הוראת סעיף 15 כוללת שתים-עשרה נסיבות שונות האחת מחברתה; דומה כי נכון וראוי יהיה אם נאמר כך: כשם ש'תחום הסביר' בסעיף 16(א) ייגזר על-פי הנסיבה הספציפית בה מדובר - ויכול הוא שישתנה מנסיבה לנסיבה - כן יכול שיהיה דין אמת הפירסום, שעל דרך העיקרון תיבחן שייכותה לענין ויישקל מישקלה על-פי כל נסיבה ונסיבה. אכן, דבר שקר בוטה שפורסם בכוונה לפגוע, נתקשה לראות בו 'תחום הסביר' בכל נסיבה ונסיבה. ואולם יש פירסומים שאין הם אמת אך קרובים הם לאמת, ועניינם של אלה ייבחן בכל נסיבה ונסיבה ובהקשר הדברים הכולל" (כב' השופט מ' חשין, ע"א 5653/98שם, 900- 899). השאלה החשובה לעניננו היא, איפוא, האם מר לפיד, אשר העיד: "אני עדיין מאמין שהתובע הוא נוכל" (עמ' 3 ש.23), חרג מתחום הסביר כאשר פרסם את לשון הרע כנגד מר קדושי. דומני, כי התשובה לכך היא חיובית. המדיום שבו הובע הפרסום היה המדיום הטלוויזיוני בו לא רק למילים יש משמעות אלא גם לדרך הבעת הדברים, לתנועות הגוף ולשפת הפנים (מימיקה). מר לפיד, כאמור, קבע עובדות, היינו שמר קדושי הוא נוכל. הוא נקט בלשון לעגנית, משתלחת ומזלזלת וכל זאת מבלי לאפשר למר קדושי להגיב על דבריו. מר לפיד בחר להשתמש בלשון קצרה וחד משמעית. מר לפיד בחר במילה בעלת גוון פלילי המייחסת חשדות חמורים לתובע (נוכל). בענייננו, לא הסתפק מר לפיד בכל אלה ובחר גם לצאת מאולפן השידור בהפגנתיות. חופש הביטוי אינו חופש הביזוי ובוודאי שאינו חופש השיסוי. גם מר לפיד הסכים שישנם גבולות לחופש הביטוי והוא אף אישר שהגיש תביעת דיבה כנגד עיתון בעבר. "אין שום הנחה שאני חושב שתחת הכותרת הבעת חופש הביטוי מותר להגיד כל דבר לכל אדם בכל הזדמנות. יש חוק ויש ביטוי ויש גבולות לחופש הביטוי..." (ע' 32 ש' 18-16). בנסיבות המקרה דנן, שוכנעתי שהתנהגותו של מר לפיד חרגה מהסביר ועל כן הגנת תום הלב לא חלה. עם זאת, שונים הם פני הדברים בנוגע לתוכנית הרדיו, כאמור לעיל, שם הדברים לא חרגו מהסביר וזאת בשים לב למדיום בו שודרו ולצורת הדברים שנאמרו. מכאן שקמה הגנת תום לב בכל הנוגע לתוכנית הרדיו. אחריות רשות השידור-הגנת השידור החי 29. גם רשות השידור טענה, כי על הפרסום חלה הגנת הבעת הדעה ואולם משקבעתי לעיל, כי ההגנה לא חלה, יש לבחון את טענת ההגנה הנוספת מטעם רשות השידור, היא הגנת השידור החי. רשות השידור בענייננו היא אמצעי התקשורת בו פורסם הפרסום ואחריותה נגזרת, איפוא, מסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע. בעניין זה נקבע בסעיף 15(12) לחוק איסור לשון הרע, כי תהא הגנה לנתבע כאשר: "הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע". לטענת רשות השידור מדובר בתוכנית ששודרה בשידור חי ולא הוקלטה מראש. מנחה התוכנית לא היה יכול לדעת על תגובתו של מר לפיד, מה גם שמבנה הפאנל בתוכנית היה מתן במה חופשית לכל מגיב. בספרו של שנהר, שם, נכתב בעמ' 335: "הוראת סעיף 15(12) מטילה למעשה על עורכי תכניות באמצעי התקשורת האלקטרוניים חובת זהירות, המחייבת אותם לנסות ולגלות מראש מה ייאמר בשידור חי ולמנוע ניצול השידור החי כדי לפרסם לשון הרע. אם עורך התוכנית נהג בזהירות ראויה, ולמרות זאת הצליח אדם לפרסם לשון הרע במהלך שידור התוכנית, יהנה אמצעי התקשורת מהגנה והנפגע יוכל לתבוע רק את מי שאמר את דברי לשון הרע". לעניין הגנה זו רלבנטית עדותו של מנחה התוכנית מר דן מרגלית. מר מרגלית העיד שהוא לא ביקש ממר לפיד לחזור בו מהאמירה נוכל, אך הביע חוסר שביעות רצון מכך (ע' 118 ש' 14-3) מר מרגלית העיד שבזמן אמת, הוא לא נתן דעתו לשאלה אם מדובר בלשון הרע ומה שעניין אותו היה לקדם את הדיון (ע' 120); לדבריו היו מספר פעמים שהוא הציע למר לפיד לעזוב את התוכנית וכי המקרה דנן הוא לא הפעם היחידה בה עזב מר לפיד את האולפן (ע' 128). הוא אינו יודע כיצד הגיע האייטם של התובע לתוכנית וכי הדבר נבע מהצעות של עורך התוכנית גולדפינגר, רכזת המערכת או תחקירן וכי למר מרגלית הייתה השפעה על האייטמים, אך לא תמיד דעתו התקבלה (ע' 130 ש' 19-5; ע' 185 ש' 16-ע' 187 ש' 29). הוא לא ידע מה מר לפיד יאמר אך ידע שהוא ישלול באופן קיצוני את האסטרולוגיה (ע' 148 ש' 23-22). כן העיד שהוא לא הגיב לדברי מר לפיד מאחר ש"תחושת הבטן שלי היתה שזה לא נורא, שזה טומי ככה הוא מדבר, לא ידעתי אם הוא יגיד נוכל או לא, אבל ככה הוא מדבר על אסטרולוגיה, קדושי שם ברוך ה' הוא לא כבד פה ולא כבד לשון..." (עמוד 199 ש' 19-16). 30. לאחר שצפיתי בקלטת התוכנית ובפרט בקטע הרלבנטי בו הופיע מר קדושי ולאחר שבחנתי את הראיות שהובאו לפני, שוכנעתי שיש לדחות את התביעה כנגד רשות השידור מהטעם שעל הפרסום חלה הגנת השידור החי. התוכנית "פופוליטיקה" התהדרה בחברי הצוות שלה ובכושר הביטוי והביקורת שלהם. התוכנית נתנה פתחון פה לכל אחד מהדוברים ולמעשה מימשה הלכה למעשה את עיקרון חופש הביטוי. העובדה שאף שהתוכנית שודרה במשך מספר שנים ונתבעה לראשונה רק בתיק זה, תומכת במסקנה שרשות השידור לא יכולה הייתה לדעת על כוונת מר לפיד לפרסם לשון הרע . כך גם העיד מר מרגלית שזו הפעם הראשונה, בה הוגשה תביעת דיבה כנגד התוכנית (ע' 116 ש' 15). לעניין זה יצויין, כי תביעה שהוגשה כנגד חבר פאנל אחר (אמנון דנקנר) ע"י איתמר בן גביר בשל פרסום לשון הרע לא הוגשה כנגד רשות השידור. מר מרגלית העיד שהאייטם עם מר קדושי היה בכללו ברוח טובה וכמעט בבדיחות הדעת (ע' 164 ש' 22-21; ע' 166), וכי התובע הובא על מנת לשעשע (ע' 190 ש' 18). לדעתו, ניתנו עוד מספר תחזיות אסטרולוגיות במסגרת התוכנית (ע' 130 ש' 22-20). בכל פעם שדיברו על אסטרולוגיה, מר לפיד הגיב על כך בחריפות לשונית (ע' 146 ש' 2-1). הוא זכר שהיה עימות בתוכנית "פופוליטיקה" אחרת בין מר לפיד לד"ר רמי שקלים (ע' 192 ש' 15-2). האייטם היה משעשע וכי הוא היה במצב רוח של אווירה מבודחת לקראת סיום התוכנית בעת שהציג את האייטם ("והנה אסטרולוג של ממש" (ע' 175 - 174). מר מרגלית, כמנחה התוכנית, איפשר למר קדושי להביע את עמדתו ולמעשה נזף במר לפיד על שהוא מונע ממר קדושי להתבטא. לא זו אף זו; מר מרגלית אמר למר קדושי במהלך התוכנית "הלאה, הוא יפריע לך, אין מה לעשות, אין מה לעשות, הוא רוצה להתנשא עליך, בוא, דבר..." (הדגשה לא במקור - י.ש.), כלומר מר מרגלית, בזמן אמת, הבהיר למר קדושי, כי שמורה לו הזכות להגיב (ולמעשה להתעלם מדברי מר לפיד). כך גם עולה מעדות מר מרגלית, לפיה המגמה של מר לפיד אשר לפעמים לא נותנת לאחרים לדבר התפרשה אצלו במקרה זה, כמו במקרים אחרים, כסוג של התנשאות (ע' 184). לתובע ניתנה, אם כן, זכות התגובה על אף שמר לפיד קטע אותו חזור ושנה, הרי שבסופו של דבר ולאחר שמר לפיד עזב את האולפן נותרה המילה האחרונה למר קדושי. בעניין זה יש להביא את עדותו של מר מרגלית: "...אני לא באמת יודע להגיד לכם עד הסוף למה לא התערבתי. אני מרגיש שאם הוא היה אומר גנב, רמאי, נוכל,פושע נגיד אני חושב שהייתי מתערב, נדמה לי אבל, זה הכל בדיעבד, הכל זה חכמה שלאחרי מעשה, היום אחרי שאני יושב שש שנים אחורנית ורואה בנחת את הקלטת, זה נדמה לי. באותו רגע לא הרגשתי שזה כזה נורא להתערב כי קדושי נמצא שם" (ע' 200 ש' 11-4). זאת ועוד, מנחה התוכנית, כשמו כן הוא, הדריך וניווט את המשתתפים בתוכנית. מר מרגלית עשה כמיטב יכולתו בנסיבות המקרה דנן, הוא הציג את מר קדושי, פתח את הנושא ולאחר מכן נתן לדוברים להתבטא. כאשר ראה שמר לפיד מפריע למר קדושי יתר על המידה ואף מתנשא עליו, הוא העיר על כך ואף הציע לו לצאת מהאולפן. בנסיבות העניין, התנהגותו, התנהלותו ודרך פעולתו של מר מרגלית כמנחה הייתה ללא כל דופי. כידוע, הגנת השידור החי נועדה, מעצם טיבה וטבעה להגן על שידור תוכנית כדוגמת התוכנית דנן, אשר לא הוקלטה מראש. הגנה זו הוספה לספר החוקים במקביל להרחבת האחריות על פרסום לשון הרע החלה על בעלי תפקידים באמצעי התקשורת האלקטרוניים (ראו:א' שנהר שם, 334; חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 3) תשמ"ד-1984,ס"ח 1115 בעמ' 128; השוו גם הזכות לחופש הביטוי בהקשר הטלוויזיוני: בג"צ 399/85 חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נ' הועד המנהל של רשות השידור. פ"ד מא(3),255; ראו גם לעניין תעמולת בחירות: תב"כ 12/15 ח"כ גולדשמידט נ' ראש הממשלה פ"ד נה(3),145). מבחינה נורמטיבית אין מקום להטלת אחריות מוחלטת על אמצעי תקשורת אך מהטעם שפורסם בו לשון הרע. הרציונל ביסוד הגנת השידור החי נובע בראש ובראשונה מהצורך להבטיח את חופש הביטוי. לולי הגנה זו, ספק רב, אם ניתן היה לשדר שידורים חיים ברשתות הרדיו והטלוויזיה, שכן אמנם "הכל צפוי והרשות נתונה", אך אין לדעת מה בדיוק יאמר אדם פלוני והאדם הוא שאחראי בראש ובראשונה ליוצא מפיו. אין להכביר מילים על הצורך בשידור החי בימינו ועל השידור הבלתי אמצעי ממנו נהנה קהל הצופים בלא עריכה כלשהי. נאמר רק, כי התקשורת בת ימינו המסקרת אינסוף ארועים המתרחשים בשידור חי, כמו גם ראיונות חיים ותוכניות בהם מביעים אנשים בשידור חי את דעותיהם על המתרחש, נחוצה מאין כמותה לשיח הציבורי הדמוקרטי ולשיתוף הציבור בדעות ובחדשות. במקרה שלפנינו, שליטתו של מר מרגלית על היוצא מפיו של מר לפיד הייתה מוגבלת. עם זאת, על רקע מכלול הדברים, אשר פורטו לעיל, היינו: העובדה שעד לתביעה דנן לא נטען כלפי התוכנית, כי היא הוציאה דיבתו של מאן דהוא; זכות התגובה שניתנה למר קדושי כמו גם דבריו של מר מרגלית שהופנו לעבר מר לפיד, כל אלה מובילים אל המסקנה, וכך אני קובע, שמר מרגלית, כמנחה, כמו גם עורכי התוכנית, לא ידעו ולא יכלו לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע. לשאלה האם עמדה רשות השידור בנטל ההוכחה כמצוות סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, יש להשיב בחיוב, מהטעמים הבאים: ראשית, לא רשות השידור היא שעשתה את הפרסום אלא מר לפיד. שנית, התנהגותה בנסיבות המקרה היתה סבירה, כמפורט לעיל. שלישית, התובע לא דרש מרשות השידור לפרסם תיקון או הכחשה ועל כן לא נשללת הגנת תום הלב של רשות השידור (ראו: סעיף 17 לחוק איסור לשון הרע). המורם מהאמור עד כה, הוא שלרשות השידור קמה הגנת השידור החי ומטעם זה דין התביעה כנגדה להידחות. מעשה של מה בכך והסתכנות מרצון? 31. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי מדובר במעשה של מה בכך (De-Minimis). אם לא די בכך שמדובר בהרחבת חזית, הרי שמדובר באחיזת קו ההגנה בשני קצותיו, שכן מצד אחד טוען מר לפיד שהתובע הוא נוכל וכי ראוי על כן להיות מוקע בשל מעשי המרמה ומן הצד השני, מבקש הוא להניח ידו מהתופעה בשל דבר של מה בכך. דומני, כי מוטב לטענה זו לו לא נטענה. ואולם, משנטענה ומאחר שאין מדובר במעשה של מה בכך, אחת דינה להידחות (ראו גם: ת"א (י-ם)1273/02 עו"ד אפטקמן נ' רשות השידור דינים שלום כה 98). מר לפיד טען גם, כי אין להטיל עליו אחריות שכן התובע הוא שהביא על עצמו את הביקורת החריפה שהושמעה כלפיו. לעניין זה יצויין גם, כי מר מרגלית העיד שמר קדושי היה צריך לצפות שימתחו עליו ביקורת חריפה ביותר (ע' 155) וכי יהיה לו עימות חריף עם מר לפיד (ע' 157 ש' 3-2). למעשה מדובר בטענת הסתכנות מרצון. אולם מאחר שמר לפיד טען, לכאורה, שהוא חוסה תחת הבעת הדעה בעוד שבפועל לא קמה לו הגנה שכזו, ומאחר שהמקרה דנן שונה מפרשת הרציקוביץ', שם נקבעו דברים ברוח זו, הרי שגם דין טענה זו להידחות. הנזק 32. התביעה דנן הוגשה ביום 4.5.99 ונטען בה, כי יש לפצות את התובע בסך של 260,00 ₪. העוולה בוצעה בשנת 96', עובר לתיקון לחוק איסור לשון הרע שקבע פיצויים ללא הוכחת נזק. מטרת הפיצוי בדיני הנזיקין היא החזרת המצב לקדמותו, היינו העמדת הניזוק במקום בו היה אלמלא נעשה כלפיו מעשה העוולה (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד נא(1)68,80) מטרות נוספות בדיני הנזיקין הן: "מגמה ענשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד"(ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי פ"ד מה(2)489,493). כך נפסק, כי : "אחת ממטרות הפיצוי במשפטי לשון הרע הינה לחנך את הקהל ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של האדם אינו הפקר. בפסיקת פיצויים יש משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה גם יחד" (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו פ"ד מו(3) 48, 57). כב' הנשיא א' ברק חזר על דברים אלה לאחרונה בעניין ע"א 4740/00 שם בעמ' 525-524: "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם, עמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי. אך אין גם להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). רק כך ניתן יהא - בגדרי הפיצוי התרופתי -לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. ודוק: פיצוי סמלי יכול לבוא כמכשיר להצהרה על ביצוע העוולה, אך לא כביטוי לפיצוי תרופתי. הפיצוי העולה על הנזק יכול להיות מוצדק כפיצוי עונשי, אך לא כפיצוי תרופתי. ושוב: אין לומר כלל ועיקר כי על בית המשפט לפסוק פיצוי 'נמוך' כדי שלא לפגוע בחופש הביטוי. אין גם לומר כלל ועיקר כי על בית המשפט לפסוק פיצוי 'גבוה' כדי להגן על השם הטוב. על בית המשפט לפסוק פיצוי מלא, המשקף את מלוא הנזק - הרכושי והלא-רכושי - שנגרם לניזוק (ראו ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פ"ד מו(3) 827, 835)". מעבר לכך, הותוו הכללים לפסיקת פיצויים בגין לשון הרע, בכללם: "יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי". סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע מסייע בידי בית המשפט בפסיקת הפיצויים, וזו לשונו: "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: (1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא נתכוון לנפגע; (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים". בסעיף 20 לתצהיר תשובות לשאלון מיום 08.11.01 כתב התובע: "ידעתי שמר לפיד מתנגד לכל אמירה של מרואיין בשם הפרובוקציה, אולם לגבי האסטרולוגיה סברתי כי הוא אינו מתנגד לה היות ולאורך שנים רבות בהן מר לפיד ערך את המגזין 'את', היה קיים בכל מגזין שהופיע, מדור אסטרולוגי. הנחתי שקיים סיכוי שמר מר לפיד יחלוק על תחזיתי, כפי שהוא נוהג לחלוק על דעתם של מרואיינים בתוכנית". התובע אישר שבשנת 87' מר לפיד תקף את צה"ל שהתעניין במפה אסטרולוגית וקרא לכך כוכבים במקום מודיעין (נ/3). התובע העיד שמה שהרגיז את מר לפיד היה שאסטרולוגיה לא מתאימה לצבא (ע' 45). יצויין, כי התובע לא הוכיח נזק רכושי מיוחד למעט טענות בעלמא. התובע אישר שמצבו הכלכלי אינו קל (ישיבת 27.10.03 ע' 49 ש' 23) וכי הוא חי "מהיד לפה" כשבע עשרה שנה, כי הוא חייב כספים למס הכנסה וכי יש לו תיקים בלשכת ההוצאה לפועל (ישיבת 27.10.03 ע' 71-70). התובע לא הציג כל מסמך, אשר יתמכו בטענותיו בדבר הנזק שנגרם לו. כך למשל, יכול היה התובע להצביע על הפסד השתכרות ע"י דוחות למס הכנסה ואולם, הוא לא עשה כן. משכך, אין לו אלא להלין על עצמו. ממילא, אי הצגת הדוחות הנ"ל יוצרת חזקה לפיה התובע ידע שהדוחות לא יתמכו בטענתו. הוא גם לא הביא כל עד שיתמוך בטענתו בדבר הנזק שנגרם לו. נותרנו, איפוא, למעשה ברכיב הנזק המתבטא בפגיעה בשמו הטוב של התובע ובעגמת הנפש שנגרמה לו. בענייין זה, כאמור, הפיצוי הוא אישי ומשתנה ממקרה למקרה, שכן, לא כאבו של פלוני כסבלו של אלמוני ולא שמו של ראובן כשמו של שמעון "טוב שם משמן טוב" אמר קהלת (קהלת, ז,א) והדברים יפים ביתר שאת וביתר עוז גם לימינו אנו. בעניין זה יכול לסייע בידינו הכלל "כיצד משערים הבושת, הכל לפי המבייש והמתבייש" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, ג, א). מן הכלל אל הפרט - לשון הרע שהופנתה כלפי התובע הוצאה במסגרת תוכנית טלוויזיונית בימים בהם הערוץ הראשון זכה למידרג גבוה ומכאן שרבים צפו בה. מר לפיד היה באותה עת עיתונאי-פובליציסט ואילו מר קדושי הובא לאולפן על תקן אסטרולוג. מר לפיד לא הסתפק בהוצאת לשון הרע אלא קם ויצא מהאולפן. לתובע ניתנה זכות המילה האחרונה. דבריו של מר לפיד הובהרו, מבחינתו, מספר ימים מאוחר יותר בתוכנית הרדיו בה אמר, בין היתר: "מה אשם המסכן בכך שהוזמן לתוכנית?". לשון הרע שהופנתה כלפי התובע פגעה בשמו הטוב, עם זאת התובע היטיב להשתמש בלשון הרע כקרדום לחפור בו והתראיין למספר עיתונים בעקבות הגשת התביעה (ראו מוצגי ההגנה). מכאן שבאופן אירוני, לשון הרע סייעה לתובע בצורה מסויימת וסיפקה לו פרסום. אני בדיעה, כי האמירה נוכל היא חמורה ומייחסת, כאמור, מעשים על גבול הפליליות. ייחוס מעשי נוכלות לתובע יכולה לפגוע פגיעה קשה במקור פרנסתו ובהתקדמותו המקצועית. אף שב"כ הנתבע בחר לטעון במהלך מרבית ההליך שהאסטרולוגיה היא נוכלות ועל סמך טענה זו נוהל חלק ניכר מהמשפט ונחקר המומחה מטעם התובע, בחר, בסופו של יום, לסגת מהטענה שהאסטרולוגיה היא נוכלות וביכר להתמקד בטענה שהתובע הוא נוכל- טענה אשר לא הוכחה. אף אם מדובר בהבעת דעה, הרי שזו חרגה מהסביר. מר לפיד גם בחר בשעתו שלא להתנצל בפני התובע. מאידך, היה משוכנע באמיתותה של אמירתו. לאחר ששקלתי את אלה מול אלה, ובשים לב למכלול הנסיבות, לסכום המוגזם שנתבע ולעובדה כי התובע לא הוכיח קיומו של נזק ממשי, ונוכח הקביעה כי שמו הטוב נפגע, הגעתי לכלל מסקנה, כי הפיצוי ההולם בנסיבות המקרה, יעמוד על סך של 20,000 ₪ בערכם כיום. סיכומו של דבר 33. בסוף חודש דצמבר 96' שודרה תוכנית "פופוליטיקה" בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית. התוכנית הונחתה על-ידי מר דן מרגלית ובפאנל ישב, בין היתר, מר יוסף (טומי) לפיד, כעיתונאי-פובליציסט. האסטרולוג מר אליצור קדושי הוזמן להשתתף בתוכנית וזאת על מנת ליתן תחזית אסטרולוגית לשנה החדשה. עת החל מר קדושי בדבריו, שאל אותו מר לפיד אם הוא נוכל ובהמשך קבע שמדובר בנוכל ופיַץ. בסמוך לכך, עזב מר לפיד את האולפן בעקבותיו של מר א' דנקנר. לאחר שבחנתי את טענותיו של התובע, הגעתי לכלל מסקנה כי מדובר בפרסום המהווה לשון הרע הפוגע בתובע, משפיל אותו בעיני הבריות ושם אותו ללעג. עוד קבעתי, כי מר לפיד התנסח בלשון חריפה, משתלחת ומזלזלת כלפי התובע כאשר כינה אותו נוכל. חופש הביטוי אינו חופש הביזוי ובודאי שאינו חופש השיסוי. מר לפיד לא הסתפק בהוצאת לשון הרע, חרג ממתחם הסבירות ואף קם באופן מופגן ומזלזל ויצא מהאולפן. יצויין, כי מר לפיד עמד על דעתו לאורך כל הדרך והוא אף סירב להתנצל על דבריו, לאחר שב"כ התובע פנה אליו בכתב. ב"כ הנתבע טען, כי מדובר בהבעת דיעה על מקצועו של התובע ועל ניסיונו לחזות את העתיד. הביטויים שנאמרו אינם לשון הרע וכי עומדת לו הגנת אמת הפרסום או הגנת הבעת דיעה. בסיכומיו טען, כי הוכח שהתובע שרלטן ונוכל המתקשט בנוצות שווא של ידע ומומחיות. משקבעתי, כי מדובר בעוולה לפי חוק איסור לשון הרע, דחיתי את כל טענות ההגנה שהועלו על ידי הנתבע ובכלל זה, הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב: חובה חוקית מוסרית וחברתית, עניין אישי כשר והבעת דיעה בעניין ציבורי. מאידך, נתקבלה טענת רשות השידור ולפיכך קבעתי, כי עומדת לה הגנת השידור החי. כן נתקבלה טענת הנתבע באשר לדברים שנאמרו בתוכנית הרדיו, בסמוך לאחר התוכנית הנדונה, החוסה תחת ההגנה של חובה חוקית ומוסרית ותום הלב. עוד ציינתי, כי מנחה התוכנית מר דן מרגלית, הנחה וניווט ביד רמה את התוכנית והתנהלותו ופעולותיו היו ללא כל דופי. הנתבעים לא טענו עוד, כי דיברו אמת בשאלה האם האסטרולוגיה היא נוכלות וביכרו לטעון, כי התובע באופן אישי הוא נוכל, היינו רמאי, על פי הגדרת המונח. בשאלה אם האסטרולוגיה הינה מדע - הוגשו שתי חוות דעת מומחים; האחת - של ד"ר יואב בן דב מטעם התובע והשנייה - של פרופ' גיורא שביב. החלטתי לאמץ את חוות דעתו של ד"ר בן דב ולהעדיפה על פני האחרת. עדותו של ד"ר בן דב מקובלת ומהימנה עלי, והוא אשר קבע, כי אף שהאסטרולוגיה אינה מדע, הרי שלא מדובר בנוכלות. נוכח כל האמור, אני מקבל את התביעה הכספית כנגד הנתבע מר יוסף (טומי) לפיד בחלקה והיא נדחית, במלואה, ככל שהדבר נוגע לרשות השידור. אני מחייב, איפוא, את הנתבע מר לפיד לשלם לתובע פיצויים בסך של 20,000 ₪ כערכם היום. אשר להוצאות משפט - בשים לב להוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, לפסיקת בית המשפט העליון שניתנה לאחרונה בעניין הוצאות משפט (ראו ע"א 9535/04) ולתוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את הנתבע מר לפיד לשלם לתובע הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ ₪ בצירוף מע"מ. באשר לרשות השידור - אין צו להוצאות. תרגיל עוקץ