מניעת הוצאת היתר בניה כללי שני "כבישי אורך" (כביש 2 ו-4) מהסואנים בארץ, עוברים במקביל ובסמוך למושב בני ציון. במהלך השנים, חלק מהנהגים המשתמשים בכבישים אלו, החלו עושים שימוש בדרך קיצור המחברת כבישים אלו. דרך קיצור זו עוברת בתוך מושב בני ציון (להלן: "המושב"), בסמוך לבית הספר ובין בתי התושבים והיא מסכנת את התלמידים הלומדים בבית הספר, את התושבים וגורמת מעצם טבעה, למטרד. המועצה האזורית והוועד המקומי בני ציון, ביקשו להפסיק את התנועה הערה של כלי הרכב במושב, ע"י סלילת כביש עוקף שיעבור מחוץ ליישוב. לצורך הביצוע, העבירה המועצה האזורית חוף השרון החלטה תקציבית, ל"תקציב בלתי רגיל" (להלן: "התב"ר") בסך של כ-2 מיליון ₪ להקמת הכביש העוקף. הכביש העוקף המתוכן, כולו מתוכנן על נתיבים ומסלולים שאושרו בתוכניות תקפות, תחילתו במסלול מזרח מערב- ממחלף הדרים (שבכביש 4) עד למסילת הרכבת (חיפה ת"א) ושם הוא מתחבר לקטע צפון דרום- שהינו מקביל למסילת הרכבת ועד מפגש חוות רונית ומשם ניתן להגיע בדרך קימת לכביש 2 (להלן:"הכביש העוקף"). העותרת מתנגדת לסלילת הכביש מטעמים שונים, ומכאן עתירתה כנגד ההחלטה לאישור התב"ר. העתירה את העתירה הגישו תחילה, החברה להגנת הטבע (להלן: "העותרת") והועד המקומי חרוצים (להלן: "העותר" או "ועד מקומי חרוצים"). שני העותרים (להלן: "העותרים"), עתרו כאמור כנגד החלטת המועצה האזורית חוף השרון (להלן: "המשיבה 1" או "המועצה"), מיום 25.4.10, לאשר את סלילת כביש "עוקף בני ציון" החוצה את מרחב הפולג, באמצעות תב"ר, שאושר כדין ע"י משרד הפנים, ביום 17.5.10, בסך 2 מליון ₪ למטרה זו (החלטת המועצה בקשר לתב"ר תקרא להלן: "ההחלטה"). במסגרת העתירה, ביקשו העותרים להורות שלא ייסלל הכביש העוקף, עד להחלטת המועצה הארצית לתכנון ובניה בהליך מכוח סעיף 77-78 לחוק התכנון והבניה שיוגש בפניה ביחס לתממ/3/21 שינוי מס' 9, תכנית מתאר מחוזית חלקית למרחב הפולג (להלן: "התוכנית המרקמית לפולג"), על בסיס המלצת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז מיום 9.11.09, שאם תתקבל משמעותה, איסור ו/או הגבלות על סלילת הכביש העוקף. עוד ביקשו העותרים במסגרת עתירתם להורות שלא ייסלל הכביש העוקף, המיועד להיסלל על מחצית מתוואי כביש רוחב מס' 551 החוצה את מרחב הפולג, עד להחלטת המועצה הארצית ביחס להליך בחינת חלופות לתוואי כביש 551 במסגרתו נבחנת השאלה האם תנועה ארצית עוברת תחצה את מרחב הפולג בליבו (כביש 551) או בשוליו (כביש 541). בנוסף, מבוקש במסגרת העתירה להורות שלא ייסלל הכביש העוקף עד להקמת הפרדה מפלסית זמנית במפגש הכביש העוקף עם מסילת הרכבת (מפגש "חוות רונית"), ולחילופין עד להסדרת היבטי הבטיחות והתנועה במפגש חוות רונית טרם הקמת ההפרדה המפלסית. לבסוף, ביקשו העותרים להורות למשיבים 1-2 ו 8-9 לבחון את הפתרון למניעת התנועה הארצית העוברת במושב בני ציון באמצעות הסדרי תנועה וסגירת הכביש הפנימי בבני ציון ע"י תמרור ו/או שער חשמלי- וללא כביש עוקף. העותר, ועד מקומי חרוצים ביקש במהלך הדיון שהתקיים ביום 30.6.10 להימחק מהעתירה. לאור בקשתו ימחק עותר זה, והשאלה היחידה שנותרה בעניינו, הינה שיעור ההוצאות ושכ"ט עו"ד בהם יחויב, שכן המשיבים בתגובותיהם שהוגשו בטרם הישיבה (מיום 11.7.10) התייחסו לעתירתו של עותר זה ובין היתר לשאלת מעמדו, והאפשרות של עותר זה להגיש את העתירה בטרם נקט בהליכים מקדמיים אפשריים על פי הדין כדי לערער על ההחלטה. הצדדים לעתירה העותרת 1, החברה להגנת הטבע, הינה עמותה רשומה (מלכ"ר) החל מ-1983 ופועלת בתחום ההגנה על הטבע והסביבה החל מראשית שנות ה-50. עיסוקה של העותרת בשמירה על הטבע ואיכות הסביבה בישראל ורכזיה מצויים ופועלים מזה שנים בפני ועדות התכנון ברמה הארצית והמחוזית (להלן: "העותרת " או "החברה להגנת הטבע"). המשיבה 1, כאמור, אישרה בהחלטה את סלילת כביש עוקף בני ציון בסך כולל של 2 מיליון ש"ח. המשיב 2, משרד התחבורה, משתתף במימון התב"ר בסך של 1.323 מיליון ₪, וכן אחראי על הליך בחינת חלופות בקשר לכבישים המתוכננים 541/551 (להלן: "המשיב 2" או "משרד התחבורה"). המשיב 3, משרד הפנים, מקדם יחד עם משרד התחבורה את הליך בחינת חלופות 541/551 וכן מקדם את התכנית המרקמית למרחב פולג (להלן: "המשיב 3" או "משרד הפנים"). המשיב 4, משרד האוצר, מבצע בקרה תקציבית על מימוש תכניות כבישים שמקדמים משרד התחבורה והחברה הלאומית לדרכים (להלן: "המשיב 4" או "משרד האוצר"). המשיב 5, רכבת ישראל ומנכ"ל הרכבת בראשה, כרשות תמרור מקומית, נושאים באחריות להסדרת היבטי הבטיחות במפגש כביש-מסילה בחוות רונית (להלן: "המשיב 5" או "רכבת ישראל"). המשיבה 6, רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, מקדמת את התוכנית המרקמית לפולג יחד עם משרד הפנים וממנה את תכנונה (להלן: "המשיבה 6" או "רשות שמורות הטבע והגנים"). המשיבה 7, החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, אמונה על מערכת הכבישים הבינעירוניים בישראל, אשר נדרשת למתן הסברים בפני המשיב 4 ככל שתאפשר סלילת כביש על גבי תוואי כביש 551 (להלן: "המשיבה 7" או "החברה הלאומית לדרכים בישראל"). המשיבה 8, משטרת ישראל מרחב השרון, אמונה אף היא על הסדרת היבטי התמרור והבטיחות במושב בני ציון ובמרחב כולו. בנוסף, משטרת ישראל נדרשת לתת אישורה לסגירת המעבר ביישוב בני ציון כתנאי לסלילת הקטע צפון-דרום, מתוקף התנאים שקבעה רכבת ישראל באשרה את ההיתר לקטע זה (להלן: "המשיב 8" או "משטרת ישראל"). המשיב 9, מושב בני ציון, מבקש את סלילת הכביש העוקף כדי למנוע מעבר התנועה העוברת בתחומי המושב. מושב בני ציון משתתף אף הוא במימון התב"ר בסך של 100 אלף ₪ (להלן: "המשיב 9" או "מושב בני ציון"). המשיבה 10, חברת דשא איכות סביבה בע"מ, הינה חברה פרטית לאיסוף וסילוק פסולת הפועלת בתחומי המשיבה 1 וממוקמת על תוואי הקטע מזרח-מערב של הכביש העוקף, סמוך למחלף הדרים. המשיבה 10 התחייבה לממן 350,000 ₪ לסלילת הכביש נשוא העתירה (להלן: "המשיבה 10" או "המשיבה הפורמאלית"). העתירה בתמצית: השטח נשוא העתירה- על פי הנטען בעתירה, הכביש העוקף חוצה את אגן הפולג שהינו שטח החיץ הירוק היחיד והאחרון בעל רציפות בין רעננה כפר סבא לנתניה על שלוחותיה. רציפות זו משמעותית ביותר למגוון החי והצומח באזור, הנסמכים על רכסי הכורכר, כמו גם לנחלים ולבריכות החורף. נחל פולג עובר בלב נופי השרון, אזור המהווה תבנית נוף חשובה ומשמעותית במורשת הארץ. בזכות מכלול ערכיו, בתמ"מ/3/21, תכנית המתאר המחוזית החדשה למחוז מרכז, נמצא ביחס למרחב הפולג פסיפס של ייעודי ם פתוחים מסוגים שונים. המרחב סומן כ"מכלול נופי תל מונד געש"- דרגת השימור הגבוהה ביותר. לעניין ערכי הטבע, סביבה ונוף, הכביש העוקף הינו בעל השלכות סביבתיות קשות, בנוסף בכביש העוקף לא יהיו מגבלות על נגישות לצידיו ולכן הוא יהפוך אבן שואבת לעסקים שונים ויביא לעידוד יזמות בקרקע ולבינוי, באזור שנועד בכל התוכניות הארציות והמחוזיות להישאר כחיץ ירוק. לטענת העותרת, השיקול העיקרי העומד בבסיס סלילת הכביש העוקף הוא רצון המשיבים 1, 2 ו 9 להוציא מתוך היישוב בני ציון את התנועה הארצית העוברת כיום בתוך הישוב. הכביש העוקף ההחלטה נשוא העתירה היא החלטת המשיבה 1 לאשר תקציב לסלילתו של כביש עוקף בני ציון באופן הבא: סלילת קטע צפון דרום במקביל למסילת הרכבת ועד מפגש חוות רונית (להלן: "הקטע צפון דרום"), מכוח היתר שניתן ביום 19.5.09, על בסיס תכנית המתאר המקומית חוף השרון ("תכנית חש/2/10"). סלילת קטע מזרח מערב, שהוגדר ע"י המשיבה 1 "סתימת בורות", שתחילתו במחלף הדרים על כביש 4. קטע זה מצוי גם בתכנית חש/2/10 והינו חלק מתוואי כביש המאושר בתכנית חש/83 משנת 1981 (תכנית חש/83) (להלן: "הקטע מזרח מערב"),. סטטוטורית, מעמדם של שני קטעי הכביש שונה: ביחס לקטע צפון דרום (חש/2/10) קיים היתר. ביחס לקטע מזרח-מערב (חש/2/10 וחש/83), אשר רק הוא מצוי בחלקו על תוואי כביש הרוחב 551, לא הוצא עד היום היתר בניה. פונקציונאלית, מטרתם של שני קטעי הכביש זהה, והם מתפקדים כיחידה תחבורתית אחת. קטע הכביש האחד ללא קטע הכביש השני, הוא חסר משמעות, מוביל לשום מקום, מכאן שפונקציונאלית מדובר בכביש אחד ובמטרה אחת- העברת התנועה מתוך המושב לכביש העוקף כאשר העותרת חושדת כי מטרתו יצירת עובדות לתחילת סלילתו של כביש רוחב ארצי 551 החוצה את מרחב הפולג. כיום התנועה על התוואי המיועד לסלילה היא דלילה היות ומדובר בדרך פיראטית באיכות נמוכה. עד היום, קודם הכביש העוקף באמצעות הוצאת ההיתר לקטע צפון-דרום. כנגד היתר זה הוגש ע"י העותרת ערר שנדחה, וכן עתירה מנהלית שנמחקה בהסכמה ביום 13.7.2009. העותרת המבקשת לאבחן הליך זה מהליכים קודמים בהם נקטה בקשר לכביש העוקף טוענת כי היום לראשונה, ישנה החלטה רשמית של המשיבה 1 המתייחסת לשני קטעי הכביש כמכלול: סלילת קטע צפון-דרום וסתימת בורות מזרח- מערב. ההשלכות התכנוניות של סלילת הכביש העוקף על מרחב הפולג- העותרת חרדה כי סלילת הכביש תביא לסיכול וירידה לטמיון של שני מהלכים תכנוניים חשובים המתייחסים למרחב הפולג ומקודמים בימים אלו:הראשון- התכנית המרקמית למרחב פולג- המקודמת כתוכנית מתאר מחוזית חלקית לקידום מרחב הפולג כאזור פנאי ונופש מוטה שימור.השני- הליך בחינת חלופות 551/541- במסגרת הבדיקה, בה שותפים משרד התחבורה, משרד הפנים והחברה הלאומית לדרכים, נבדקות תחזיות התנועה וחלופות הנדסיות. אם יסלל הכביש העוקף, הוא יגביר משמעותית את נפח התנועה במרחב הפולג, על כל הסכנות הכרוכות בכך. הטיעון המשפטי שלל העותרת בתמצית: סלילת הכביש פסולה מעיקרה היות והיא "מקדימה את הבניה לתכנון" ולא תאפשר דיון "שלא תחת לחץ העובדות בשטח" במועצה הארצית- הן בתכנית ביחס לתכנית המרקמית לפולג, והן בהליך בחינת החלופות 541/551: לטענת העותרת, אין חולק כי הכביש העוקף מיועד להנעת תנועה ארצית עוברת, וכי מעולם לא הוצא היתר לקטע מזרח-מערב על תוואי חש/83 והדרך הפיראטית המצויה בו כיום נסללה באופן חוקי. כמו כן, אין חולק כי לו תאומץ על ידי המועצה הארצית המלצת הוועדה המחוזית, לא יהיה ניתן להוציא היתר בניה לתוואי חש/83 ולא יהיה ניתן לסלול דרכים מכוח תכנית חש/2/10, משמע לא יהיה ניתן לסלול את הקטע מזרח- מערב עד להפקדת התכנית המרקמית. בנוסף, אין חולק כי הכביש העוקף נמצא על תוואי כביש 551 המצוי בבחינה ואשר ייתכן ויוסט וייגרע מלב מרחב הפולג. למרות שההיתר לקטע צפון-דרום לא מושפע מהליך לפי סעיפים 77-78, היות והוצא לפני תחילתו של הליך זה, אשר ממילא היא צופה פני עתיד, הוא עדיין משפיע על ההליך שיידון במועצה הארצית לפי ס' 77-78: מה שיעמוד בפני המועצה הארצית הוא לא אחר מאשר גורל התוואי והכביש בקטע מזרח-מערב. לא מדובר בתוואי שולי או זניח, אלא בתוואי שהמועצה הארצית, הן בכובעה כסמכות לגבי התכנית המרקמית לפולג והן בכובעה כסמכות לגבי תכנית המתאר הארצית לדרכים, חייבת להידרש לטיעונים לגביו בכובד ראש. סלילת הקטע צפון-דרום תכתיב עובדה בשטח בפני המועצה הארצית בשני ההליכים התכנוניים שיבואו בפניה, ותקרין על החלטתה בגדריהם ביחס לקטע מזרח-מערב- על כל משמעויותיו- סלילת הקטע צפון-דרום, נעדרת כל משמעות אם אין קידום של הקטע מזרח- מערב. כנובע מכך, לחץ העובדות בשטח על המועצה הארצית הוא צפוי ביותר- כך למשל יעלה הטיעון שכבר נסלל כביש בקטע צפון -דרום ויש לאפשר אליו גישה טובה. גם הזרמת תנועה ארצית עוברת על ציר זה שיושמש אם ייסלל הכביש העוקף, בפני עצמה, תהווה עובדה בשטח שבכוחה להשפיע על המועצה הארצית, זאת כאשר סוגיית הנעת תנועה ארצית בלב מרחב הפולג, על ציר זה, היא שעומדת לבחינה בשני ההליכים. משמעות המלצת הוועדה המחוזית מיום 9.11.2009, היא כי לעמדתה לא תעבור תנועה ארצית עוברת בין כביש 4 ל-2 על תוואי חש/83 ועל תוואי חש/2/10 המצוי ברובד התכנוני מתחתיה. לעניין הליך בחינת חלופות 541/551, אמנם רק "חצי" הכביש העוקף מצוי על תוואי 551 (הקטע מזרח-מערב) וכי מדובר בו כיום רק על סתימת בורות, אבל להשמשת ציר זה כמכלול פונקציונאלי אחד המניע תנועה ארצית עוברת, תהיה השפעה על הליך בחינת החלופות. לטענתם, גם אם פורמאלית- סטטוטורית, המדובר בקטעי כביש שונים, פונקציונאלית- מדובר באותו כביש, הנועד לאותה מטרה. בענייננו, השפעתו האמיתית והממשית של הפגם היא יצירת מציאות של תנועה ארצית עוברת בלב השטח- שאח"כ (לעת הדיון במועצה הארצית) יהיה קשה מאוד לשכנע (נוכח המצב התון בשטח) מדוע אינה צריכה לעבור שם. בענייננו עומדים שני אינטרסים ציבוריים זה מול זה: האחד הוא שיקול בטיחותי עליו נסמכים המשיבים (המעבר הבעייתי של תנועה עוברת בתוך היישוב, ובמיוחד קרבתו לבית הספר), אמנם מדובר באינטרס ציבורי חשוב, אולם הפתרון בענייננו (הסדרי תמרור במושב וסגירתו בשער חשמלי בצירוף שלט אוטומטי שיינתן לתושבי המושב, או שלט דרך הטלפון הסלולארי) קיים גם ללא כל פגיעה באינטרס הציבורי העומד מנגד והוא שימור הטבע והסביבה האקולוגית בשטח רגיש זה, לרווחתם והנאתם של כל תושבי המדינה. ספקות לגבי הפעלת סמכות מנכ"ל הרכבת כרשות תמרור מקומית ביחס למפגש כביש- מסילה חוות רונית- העותרים בעניין זה, מעמידים על הפרק את השאלה האם הוסדרו היבטי הבטיחות והתמרור הנדרשים נוכח העלאת נפח התנועה הצפוי במפגש חוות רונית כנובע מסלילת הכביש העוקף- וזאת עד לפרק הזמן עד להקמת ההפרדה המפלסית הזמנית? בישיבת המועצה האזורית לא הובאו נתונים מהותיים הנדרשים לעניין- הדיון שהתקיים במועצה האזורית ביום 25.4.10, היה לקוי ולא הוצגו בו מלוא הנתונים הרלוונטיים הנדרשים לעניין: בתמליל ישיבת המועצה האזורית אין כל ביטוי להיבטים רלבנטיים רבים הנוגעים לסלילת הכביש העוקף ובהם ההיבטים הסביבתיים, ההיבטים הבטיחותיים הנובעים מההגברה המשמעותית של נפח התנועה שתחצה את המרחב והיבטים התכנוניים הרחבים יותר. ידוע כי כל החלטה מנהלית חייבת להתבסס על תשתית עובדתית בדוקה ובחינה מאוזנת של כלל השיקולים הרלבנטיים. הפתרון שנבחר לבעיית התנועה בתוך בני ציון- הכביש העוקף- אינו מידתי- הכביש העוקף אינו הפתרון היחיד או הנכון, ולבטח לא המידתי, לבעיית התנועה העוברת בכביש הפנימי בבני ציון, קיים פיתרון מינהלי שניתן ליישום מיידי. סלילת הכביש העוקף נועדה לפתור בעיה בטיחותית הקיימת בכך שתנועה ארצית עוברת דרך המושב בני ציון, בסמוך לבית הספר במושב. השאלה היא- האם סלילת כביש עוקף בלב שטח פתוח רגיש בעל חשיבות מרחבית לאומית, ובאופן שישפיע לדורות על תמונת המצב הסביבתית והתחבורתית של המרחב, מהווה פתרון מאוזן לבעיה נקודתית זו? מדובר בפתרון בעיית בטיחות אחת (בבני ציון) והעתקתה למקום אחר במרחב ושמא אף החמרתה שם- מפגש כביש - מסילה חוות רונית. היבטי בטיחות שינבעו מסלילת הכביש העוקף לא לובנו טרם החלטה על סלילתו. הפתרון המיידי והנכון הוא קביעת הסדרי תנועה בתוך היישוב עצמו וסגירת הכביש הפנימי לתנועה ארצית עוברת. פתרון המאזן בין כל צרכי המרחב ובין הצרכים בטווח המיידי ובטווח הארוך. טענות המשיבים- בתמצית לטענת המשיבים מזה מספר שנים סובלים תושבי הישובים בני ציון ובצרה שבתחום המועצה, מתנועה העוברת מכביש 4 במזרח דרך ישוביהם אל כביש 2. מזה מספר שנים פועלת המועצה בניסיונה להפחית מסבלם של תושבי ישובים אלו, ולהקטין את הסכנות הצפויות מהתמשכות הסדרי התחבורה הקיימים כיום בישובים אלה. בחינה מדוקדקת של המצב ע"י המועצה הביאה אותה למסקנה כי הפתרון נמצא בהסטת התנועה לכביש העוקף את הישובים. לפיכך החליטה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון ביום 14.10.07 על הוצאת היתר לסלילה של דרך באורך 1570 מטרים וברוחב של 10 מטרים לאורך מסילת הברזל אשר אליו תנוקז התנועה אשר תעקוף את בני ציון ובצרה (להלן: "דרך המסילה" או "צפון דרום" הנ"ל), כנגד החלטה זו של הוועדה המקומית הגישה העותרת ערר לוועדה המחוזית מחוז מרכז אשר נדחה ביום 10.7.08 (להלן: "הערר"). כנגד החלטת ועדת הערר הגישה העותרת עתירה מנהלית (עת"נ 2577/08), אשר נמחקה ביום 13.7.09 ע"י כב' השופטת קובו (להלן: "העתירה בת"א" או "העתירה הקודמת"). ביום 19.5.09 הוצא ע"י הוועדה המקומית היתר לסלילת דרך המסילה והמועצה החלה בעבודות הסלילה של דרך זו, בסוף חודש ינואר 2010. כדי לתת את הפתרון הראוי והמלא לעת זו, להוצאת התנועה העוברת מכביש 4 דרך בני ציון לכביש 2, החליטה המועצה לבצע תיקונים בדרך אשר סומנה בתוכנית המתאר המקומית לחוף השרון חש/2/10 משנת 1970, ובתכנית מפורטת חש/83 משנת 1982 כדרך החוצה את המועצה ממזרח למערב מצפון לישוב חרוצים. המועצה פנתה למשרד התחבורה ולחברה הלאומית לדרכים לקבל את אישורם לביצוע עבודות שיקום של דרך 551 בקטע מזרח מערב בין כביש 2 למסילת הרכבת, וביום 13.12.09 אישרו מנכ"ל משרד התחבורה והחברה הלאומית לדרכים את ביצוע עבודות שיקום הדרך. בעקבות האישור האמור, אף אישר משרד התחבורה תקציב לביצוע "פרויקט עוקף מושב בני ציון". ביום 25.4.10 החליטה מליאת המועצה לאשר תקציב של 1,750,000 ₪ לסלילת כביש עוקף בני ציון (התב"ר) וכנגד החלטה זו מכוונת לכאורה העתירה. לטענת המשיבה 1, העתירה הוגשה בחוסר סמכות ומטרתה - עקיפה של הדין אשר אינו מקנה מעמד לעותרת להגיש עתירה כנגד הוצאת היתר עפ"י תכנית תקפה. לטענתה, יש לדחות את העתירה על הסף, העתירה הקודמת כנגד סלילת דרך המסילה נמחקה ע"י העותרת, אך הדבר לא מנע ממנה מלטעון בעתירה דנן טענות כנגד סלילת דרך המסילה ולפיכך יש למחוק מהעתירה את כל הטענות כנגד סלילת דרך המסילה. כביש 551 מסומן ככביש סטטוטורי , לא קיימת כיום כל תכנית אשר ביטלה את כביש 551, ומשכך לא ניתן למנוע עפ"י החוק את ביצוע עבודות השיקום של כביש 551 עפ"י התכניות שבתוקף. מעמדה של העותרת הוכר כגוף ציבורי עפ"י סעיף 100(ג) לחוק התכנון והבניה להגיש התנגדויות לתכניות, אך בכך לא הוכר מעמדה של העותרת להגיש התנגדויות כנגד הוצאת היתרי בניה עפ"י תכניות תקפות. לעניין תכנון עתידי למרחב הפולג, טענה המשיבה 1, כי כל עוד לא אושרה תכנית אחרת המבטלת את כביש 551 אין להתחשב במחשבות תכנוניות של מוסד תכנון כזה או אחר. אם לעתיד תאושר תכנית שעניינה ביטול כביש 551 יש להניח כי יינתנו בה הוראות מתאימות לביטולה. משתאושר תכנית כזו הרי ממילא יינקטו צעדים לביטולה של דרך זו. מוסדות התכנון אינם יכולים למנוע הוצאת היתר בניה מקום שהתכנית מתירה זאת. כדי למנוע הוצאת היתר יש לנקוט בהליכים הקבועים בחוק התכנון או עפ"י סעיפים 77 ו 78 או עפ"י האמור בסעיפים 133, 134 לחוק. המשיבים 2, 4 ו 8: השאירו לשיקול דעת ביהמ"ש את ההחלטה למתן צו ביניים בכל הנוגע לקטע הכביש המכונה "צפון דרום", שלגביו ניתן היתר, ולא התנגדו למתן צו ביניים כנגד סלילת הכביש בקטע המכונה בעתירה "מזרח מערב". לטענת המשיבה 5: לעניין מפגש 30- חוות רונית, טענה המשיבה, כי בסמוך לכביש העוקף מצוי מפגש 30- חוות רונית, שהינו מפגש מסילה כביש במפלס אחד, בק"מ 76.723 של מסילת החוף ("המפגש"), המדובר בכביש סלול, החוצה ממזרח למערב מסילה כפולה, המותווית, בין השאר, בתכנית חש/10/2. הרכבת קידמה על רקע בוועדה לתשתיות לאומיות תכנית ארצית לתשתית לאומית תת"ל 30/26 א'- הפרדה מפלסית זמנית- חוות רונית, ולאחרונה נקבע בוועדת ההיגוי העליונה למפגשי מסילה- כביש, כי קיימת כדאיות בביצוע ההפרדה המפלסית במקום והנחתה לקיים מספר הליכים לשם קידומה. לעניין הכביש העוקף- התיאומים בין הרכבת לבין המשיבה 1- כאמור, המועצה האזורית חוף השרון מבקשת מטעמים בטיחותיים להסיט את התנועה העוברת ביישוב בני ציון צפונה, לעבר הכביש העוקף. באופן זה, התנועה אשר חוצה כיום את מפגש 30 לכיוון מזרח, תמשיך בתנועה על תוואי הכביש העוקף לאורך המסילה ובמקביל לה מדרום לצפון, ומשם בתוואי הכביש העוקף- מזרח-מערב, ולא תעבור דרך הישוב בני ציון. לצורך ביצוע הכביש העוקף נדרשה המשיבה 1 להוציא היתר בנייה כדין. הואיל והכביש העוקף בתוואי צפון-דרום נמצא בין החתכים של רצועת רכבת קיימת בק"מ 750+76-200+75 נדרשה המועצה לקבל את אישורה של הרכבת להיתר. סמכות הרכבת כרשות תמרור-הרכבת סבורה כי העותרים טועים ביחס לסמכותה כרשות תמרור מקומית. כל פעילות הנוגעת למפגש 30, הינה פעילות אותה מוסמכת לבצע רשות תמרור בהתאם לתקנות התעבורה ובגדרי סמכותה. בניגוד למתואר בעתירה, הרכבת הוסמכה להיות רשות תמרור מקומית. בכל הנוגע לסלילת הכביש העוקף, העותרים מעלים ספקות לגבי הפעלת סמכות הרכבת כרשות תמרור מקומית- טוענת הרכבת, כי ככל שמדובר בסלילה ממזרח למערב, אשר אינה חודרת לרצועת הרכבת, הכביש העוקף את בני ציון איננו נמצא בתחום סמכות הרכבת כרשות תמרור מקומית. לטענת המשיב 6: היא אינה מתנגדת למבוקש בבקשה לצו ביניים. לטענתה, מרחב הפולג הינו עתודת הקרקע הירוקה והיחידה באזור השרון. ייחודיותו של תא שטח זה, אל מול לחצי פיתוח ואיומים רבים אחרים על המשך קיומו, הביאו את המשיבה ביחד עם אחרים להחלטה כי יש לקדם תכנית שעיקרה שמירה על מרחב הנחל ויובליו, לפיכך מובילה המשיבה ומקדמת את תממ 21/3 - התכנית המרקמית לפולג. הוחל בהליך בהתאם לסעיפים 77-78 לחוק התכנון והבניה, שמשמעו הטלת הגבלות ואיסורים על הוצאת היתרים במרחב זה. דיון במועצה הארצית עתיד להתקיים במועד קרוב, במהלך חודש יולי 2010. בנסיבות אלו ראוי להמתין עד לקיומו של ההליך, על מנת שהדיון שיתקיים לא יהפוך עקר. לטענת המשיבה 7: העבודות המבוקשות אינן עבודות המתבצעות ע"י החברה הלאומית לדרכים או עבורה. אין המדובר בכביש אשר בחזקתה של החברה הלאומית לדרכים ולפיכך אינה גוף אשר בסמכותו לאשר את הסדרי התנועה במסגרת כביש זה. בניגוד לעולה מן העתירה, לפיה המדובר בהעברת תנועה ארצית, אין המדובר בכביש ארצי כמשמעותו התמ"א 3, אלא בתחזוקת כביש מקומי, על מנת להקל על תנועות מקומיות. הטענה לפיה יש לעכב עבודות תחזוקה, על מנת למנוע פגיעה בבחינת החלופות בין הדרכים 541,551, אינה תואמת את המציאות התכנונית. בחינת החלופות בין כביש 541,551 יגלה כי בניגוד לעולה מהעתירה, בחינה זו הסתיימה ומשרד התחבורה הבהיר ביום 9.6.2010, טרם הגשת העתירה כי כביש 541 אינו יכול לשמש חלופה תחבורתית ראויה לכביש 551. עולה מן העתירה כי העותרות מבקשות למנוע ביצוע עבודות מכוח תוכנית מאושרת, על סמך רעיונות תכנוניים כלליים ובלתי מגובשים. טענות המשיב 9-: הכביש המקומי מושא ההחלטה התקציבית המותקפת- ונחיצותו הבטיחותית: הכביש המקומי, שתקצוב סלילתו הוסדר בהחלטה התקציבית המותקפת, נועד לפתור בעיה תחבורתית קשה שנוצרה במהלך השנים האחרונות. . חוסר הרלוונטיות והמופרכות של טענת העותרים לעיכוב מימוש היתר קיים בגין תכנון עתידי: ניסיון פסול לעקיפת ההלכה הפסוקה- א. העותרים מייחדים את רוב טענותיהם בעתירה לטענה כי "סלילת הכביש פסולה מעיקרה היות והיא 'מקדימה את הבניה לתכנון'..."- טענה זו אינה רלוונטית כלל להחלטה התקציבית המותקפת בעתירה. ב. בבסיס טענת העותרים- תקיפת ההחלטה למתן ההיתר, הנמצאת מחוץ לגדרי העתירה הן מבחינה פורמלית והן מבחינת שיקולי מניעות, איחור ושיהוי- הואיל וסלילת הכביש אושרה כבר במסגרת ההיתר. ג. היעדר בסיס משפטי לטענה שיש לעכב את מימוש ההיתר מחמת תכנון עתידי- הגם שהטענה שיש לעכב את מימוש היתר מחמת תכנון עתידי אינה רלוונטית להחלטה התקציבית המותקפת, אין בטענה זו משום בסיס משפטי כלשהו גם לגופה בנסיבות דנן, שכן הכביש המקומי סומן במלואו בתוכנית חש/2/10 שפורסמה למתן תוקף כבר ביום 9.7.1970, והתוואי מזרח-מערב של הכביש המקומי סומן אף הוא בתוכניות מאושרות מקדמת דנא. הדיון בעתירה ביום 21.6.10 הוגשה העתירה. הצדדים זומנו לדיון מקדמי ליום 30.6.10 וניתנה להם אפשרות להגשת תגובה מקדמית שנתמכת בתצהיר. כל המשיבים הגישו תגובתם. ביום 30.6.10 התקיים לפני דיון והצדדים הסכימו כי דיון זה יהיה דיון בעתירה גופה. בסופו של הדיון הוריתי למועצה להגיש בתוך 7 ימים דו"ח לעניין העבודות שעומדות להתבצע בקטע מזרח-מערב, לרבות ההיקפים הכספיים ותיאור העבודות (ללא ירידה לפרטים). הדו"ח הוגש, המשיבים כולם הגיבו בכתב לאמור בדו"ח. ביום 11.7.10 מסרה העותרת "הודעה" בה התייחסה לדו"ח של המועצה וכמו כן ביקשה לחזור ולהדגיש בקשת העותרת 2 להימחק מהעתירה. כמו כן ביקשה העותרת כאמור, לחזור בה, וכלשונה לוותר על עתירתה, ביחס לקטע צפון-דרום. מאידך, הודיע העותרת כי היא עמדת על עתירתה, ביחס לקטע מזרח-מערב: " וזאת במיוחד לאור הודעתה האחרונה של המשיבה 1המאששת את כוונתם לסלול כביש לכל דבר ועניין...סלילת כביש...יצירת תואי חדש בשטח, הקמת מעקות בטיחות ויצירת תעלות ניקוז, כמתואר בגרמושקה ובכתב הכמויות שהוגשו על ידי המשיבה 1, מחייבת היתר כדין" (ההדגשה במקור). הודעת העותרת נשלח גם היא לתגובה המשיבים שנתנו תגובותיהם. בין התגובות התקבלה ביום 15.7.10 תגובת המועצה נטען כי שאלת הצורך בהוצאת היתר לקטע מזרח מערב, היא לא שאלה אשר הועלתה בעתירה והיא מהווה הרחבת חזית אך כדי למנוע כל ספק הודיעה המועצה כי: "העבודה תבוצע רק לאחר שיוצא לה היתר,לפיכך לאור הדברים המפורטים של העותרת בסעיף 43 להודעתה הרי אין כל מקום כי העותרת תעמוד על עתירתה ומין הדין כי תבקש מחיקתה" (ס' 21 לתגובה). לנוכח הודעת העותרת כי היא מוותרת על עתירתה ביחס לקטע צפון דרום, ולנוכח הודעת המועצה כי העבודות יבוצעו רק לאחר הוצאת היתר, הוריתי ביום 18.7.10 כי העותרת תודיע בתוך 24 שעות אם היא עומדת על עתירתה לנוכח האמור בס' 21 לתגובת מועצה. החלטה זו לא זכתה לתגובת או לתשובת העותרת (למרות שנעשתה בדיקה ואימות כי הגיעה ליעדה) ומכאן הצורך להכריע בעתירה. הכרעה מעיון בחומר שלפניי, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה מכל הטעמים שיפורטו להלן. לאחר עיון ובחינת טיעוני הצדדים, אני מגיע למסקנה, כי לא נפל פגם בהחלטה לאישור התב"ר. די היה בכך, כדי לדחות את העתירה, אלא שלמעלה מן הצורך אני מגיע גם למסקנה, כי ההחלטה על בניית הכביש העוקף, נעשתה כדין וכי הכביש העוקף הינו פתרון הולם, מידתי וראוי, המאזן בין הסכנה המידית הנשקפת לחייהם של תושבי המושב בני ציון ולילדיהם הלומדים בבית הספר, לבין מתן פיתרון תחבורתי זמני לתנועת הרכבים שעשו שימוש עד כה, בדרך הקיימת שעברה בתוך המושב. מסתבר כי עקב לחצי תנועה מוסטת מדי בוקר התנועה של ישובי מזרח וצפון השרון מכביש 4 אל תוך הישובים בצרה ובני ציון על מנת להגיע אל כביש 2. כתוצאה מכך נכנסות מידי בוקר מכוניות רבות אל תוך ישובים אלה ועוברות ליד בית הספר היסודי בבני ציון. הואיל והתנועה עוברת בכבישיו הצרים של המושב, לרבות בסמוך לבית ספר יסודי, נוצר לא רק פוטנציאל של סכנה ממשית לחיי אדם, אלא שבפועל כבר אירעו תאונות ונפגעו גם ילדים. מוסכם על כל רשויות המדינה, כי כבישי ישובים אלה אינם מהווים עורקי תחבורה, אשר תפקידם להניע תנועה מכביש 4 לכביש 2, אך הפתרון למצוקות ולהפחתת נפחי התנועה לא נמצא ולכן נמצא הפתרון -של הכביש העוקף עד לבנייתו של כביש רוחב ארצי. המשיבים הרלבנטיים, הצהירו כי מדובר בכביש זמני, וכי הוא ייסלל בהתאמה (מבחינת התשתיות ועובי האספלט) וכי בבוא היום כשיוחלט על בניית כביש רוחב ארצי לא יהיה עוד צורך בו והוא יפורק (ראה עמדת המועצה לעניין זה בתגובתה מיום 15.7.10 סעיפים:12,19). ברוח זו ניתנה גם התחייבות לרכבת ישראל. הרכבת לא התנגדה להיתר שהוגש לקטע צפון-דרום במספר תנאים, שהרלבנטי לענייננו הינו כי הדרך תיסלל בכיסוי מינימאלי בלבד. התנאי שדרש כי הדרך הסלולה תהיה בכיסוי אספלט מינימאלי הבטיח את פירוקה המהיר עם ביצוע הכפלת מסילת החוף של הרכבת. בנוסף, בתנאי של חסימת הדרך העוברת בבני ציון עם סלילת הכביש העוקף, דאגה הרכבת להבטיח כי הגישה למפגש תיעשה מדרך אחת בלבד וכן להבטיח שלא תהיה משיכה של תנועה למפגש משני הכיוונים. בשלב מאוחר יותר קבע המפקח על התעבורה כי: "תשומת הלב שכך או כך, בשני המסלולים (בתוך הישוב או דרך כביש 551) התנועה העוברת משתמשת במפגש "רונית" (30) ואין בשינוי התוואי כדי לשנות מצב זה".(הדגשה בקו שלי י.ש.). על סמך עובדות אלו, ברור כי מדובר בפתרון זמני ולא בפתרון קבוע ובודאי שלא הוכח כי יש בסיס לחששותיה של העותרת, כי מדובר במגמה לקביעת עובדות סופיות לבניתו של כביש 551 לו מתנגדת העותרת, ועושה כל מאמץ על מנת לשנות את התוואי שלו. 3. ההחלטה אשר אותה מבקשת העותרת לתקוף במסגרת עתירה זו, הינה החלטה תקציבית מוניציפאלית, אשר קיבלה המועצה, לפיה אושר תב"ר לסלילת כביש עוקף בני ציון. אלא שהלכה למעשה, המעיין בעתירה ובטענות העותרת, לומד עד מהרה, כי לא החלטה זו בראש מעייניה, אלא אותן החלטות תכנוניות שהכשירו בעבר הקרוב או הרחוק, את סלילתו של הכביש העוקף. לא רק שלא מצאתי במסגרת העתירה כל טענה המצביעה על פגם מינהלי בהחלטה גופה, אלא שבמסגרת העתירה דנה, אף לא הועלתה כל טענה מתחום דיני רשויות מקומיות ו/או תקצוב שיש בה כדי להכשיר תקיפה או ביקורת לגבי ההחלטה. אם ביקשה העותרת לתקוף את ההחלטות התכנוניות או את ההיבטים התכנוניים של התוכניות התקפות של הכביש העוקף (ככל שהיה נקבע כי הליך של עתירה מנהלית מתאים לתקיפה שכזו, בנסיבות העניין), לא ברור מדוע לא צירפה העותרת את הגופים המתאימים לכך, כמו הועדה המקומית או המחוזית לתכנון ולבניה. ביצוע תשתיות תואמות תוכנית ובכלל זה סלילת כבישים, הנה זכותו של הציבור המתגורר במקום וכן של הציבור הרחב בכללותו בייחוד כשלכך מצטרף היבט בעל דרגת חשיבות ראשונה במעלה- ההיבט הבטיחותי. שלילת זכות זו בהסתמך על רעיונות לא ברורים ולא מגובשים, בעייתית ועתידה להביאה לדחייה לא סבירה בביצוע מטלות ציבוריות תוך המשך וסיכון של תושבי המושב. לא ניתן למנוע מתן היתרים תואמי תוכנית בטענה כי קיים רעיון תכנוני שטרם קרם עור וגידים כדי תוכנית בעלת משמעות ותוקף סטטוטורי. כל עוד הגופים המוסמכים (המועצה הארצית), לא נקטו בהליכים העומדים לרשותם להקפאת תוכניות והיתרים (ס' 77,78 לחוק התכנון והבניה) למרות לחציה של העותרת, הרי שבהתאם לדין אין למנוע מימוש התוכניות ובכלל זה הוצאת היתרים וחזקה בעיני, כי גם הם לא חשבו כי קיימת חשיבות ודחיפות לנקיטה באותם הליכים, למנוע עובדות בשטח. 4. אין חולק, כי שני קטעי הכביש העוקף (צפון-דרום ומזרח-מערב) מטרתם זהה, והם מתפקדים כיחידה תחבורתית אחת, וכי פונקציונאלית מדובר בכביש אחד ובמטרה אחת- העברת התנועה מתוך המושב לכביש העוקף, וסלילת הקטע צפון-דרום, נעדרת כל משמעות אם אין קידום של הקטע מזרח- מערב. בנייתו של אחד הקטעים ללא השני אין לה כל טעם, שכן כל אחד מהקטעים ללא משנהו, מוביל לשום מקום- דרך ללא מוצא. העותרת ידעה זאת כבר כשהגישה התנגדויותיה למתן ההיתר לקטע צפון דרום, והטענות בעתירה זו שלפני, הן חזרה כמעט מדויקת, של אותם הנימוקים ואתם הטיעונים שהועלו ונדחו ע"י ועדת הערר המחוזית כבר לפני למעלה משנתיים ושהועלו בעתירה המנהלית שהגישה העותרת בבית המשפט לעניינים מנהליים בת"א ושנמחקה ביוזמתה. 5. אין גם ספק, וגם על כך לא חולקת העותרת, כי הכביש העוקף המתוכנן מסלולו, הן זה שמצפון לדרום והן זה שממזרח למערב, מבוסס על תוכניות תקפות מקדמת דנא, שמעולם לא בוטלו וכי ההיתרים שניתנו או שינתנו לבנייתו, מושתים ומונחים על קרקע תכנונית מוצקה ותקפה. כפי שפורט לעיל, העותרת חזרה בה מהעתירה בהתייחס לקטע צפון-דרום והותירה עתירתה לגבי הקטע מזרח-מערב. העותרת מסכימה כי קטע זה, מסומן בתוכנית המתאר המקומית לחוף השרון חש/2/10 משנת 1970, ובתכנית מפורטת חש/83 משנת 1982, כדרך החוצה את המועצה ממזרח למערב מצפון לישוב חרוצים הינו כביש סטטוטורי, וכי לא קיימת כיום כל תכנית אשר ביטלה את כביש זה, ומשכך לא ניתן למנוע עפ"י החוק את ביצוע עבודות השיקום של כביש זה או את הוצאת ההיתר לסלילתו. לא מצאתי כל טענה כנגד חוקיותה של תוכנית חש/83, או טענות בדבר אי התאמת העבודות המבוקשות עליה. טענות העותרת כי קיימים רעיונות תכנוניים מוצלחים יותר, על מנת למלא אחר מכלול תפקידיו של כביש 551, הינם בגדר רעיונות תכנוניים בחיתוליהם ובגדר רצונות לגיטימיים של העותרת, אך הם בגדר רעיונות בלבד, גם אם גוף כזה או אחר תומך בהם. רעיונות אלו מחוסרי כל תוקף סטטוטורי, וטרם התגבשו לתוכנית ממשית. תמ"מ 9/21/3- התוכנית המרקמית למתחם פולג, אינה בגדר תוכנית עדיין, אלא רעיון בלבד. תוכנית זו הנה תוכנית בסמכות המועצה הארצית וזו טרם החליטה כאמור, לפעול לקידומה ולהטיל מגבלות לשם כך מכוח סעיף 77, 78 לחוק התכנון והבניה. בהתאם להלכת חדג'ס, אין רשות תכנון יכולה לדחות בקשה להיתר התואמת את התוכניות הקיימות בהסתמכה על תוכנית חדשה שטרם הגיעה לשלבים שבהם מאפשר החוק להשתמש בה (בג"צ 318/75 רוברט חדג'ס נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פד"י ל(2) 133). 6. לנוכח מסקנות אלו, נקל להבין מדוע הערר שהגישה העותרת לוועדה המחוזית מחוז מרכז נדחה גם הוא כבר לפני כשנתיים ומדוע העתירה מנהלית אשר הגישה העותרת באותו עניין ("העתירה הקודמת") נמחקה כבר לפני שנה (ע"י כב' השופטת קובו עפ"י בקשת העותרת). 7. העתירה שלפני לא רק שלא היה מקום להגישה מבחינה עניינית אלא שהיא אינה מקיימת את הדרישות המקדמיות להגשת עתירות שכאלה ודינה להדחות על הסף בין היתר כי לא צורפו כל המשיבים הרלבנטיים (כפי שפורט לעיל ומאחר והיא לוקה בשיהוי: תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת, כי עתירה תוגש: "בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". כאמור, ההחלטות על ביצוע הכביש העוקף התקבלו כבר לפני למעלה משנתיים, אך גם אם אתעלם מאותן ההחלטות התכנוניות הרי שגם ההחלטה נשוא עתירה זו התקבלה ע"י המשיבה 1, עוד ביום 25.4.2010 ואילו העתירה הוגשה ביום 21.6.2010, היינו 58 ימים לאחר קבלת ההחלטה. בעע"מ 1981/02 קיסר - הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון ( 24.3.02), נקבע, ע"י כב' השופט חשין, לעניין איחור, כי: "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מלכת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשיים מיום היווצר העילה- לעיתים חודשים לא-מעטים- לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית- המשפט המחוזי בשיבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סדרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם...". לעניין שיהוי, בעע"מ 4897/06 בוקובזה נ' עיריית ירושלים אגף הרישוי הועדה המקומית לתכנון ובנייה ( 16.1.08), נקבע ע"י כבוד השופט פוגלמן : "בפסיקת בית משפט זה נקבע כי ביסוד הגבלת המועד להגשת עתירה מנהלית עומד עיקרון השיהוי (השוו: עע"מ 2376/06 דרויש נ' מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל ([] 25.9.07) פסקה 7; עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע ([ ], 7.12.06) פסקות 85-84; להלן עניין אי התכלת). בית משפט זה הוסיף ועמד על הצורך בהכרעה מהירה בהליכים בענייני תכנון ובנייה כדי להגביל את מצב אי הוודאות בפניו ניצבים גופי התכנון, היזמים ובעלי עניין אחרים בהליך התכנון...". 8. לא רק שעתירת העותרות כאמור, לוקה בשיהוי, אלא כפי שצוין כבר, לפני כשנה בלבד- יולי 2009, מחקה העותרת בהמלצת בית המשפט לעניינים מנהליים בת"א, את עתירה שהגישה כנגד מתן היתר לסלילת הכביש עליו חלה ההחלטה התקציבית, כביש שלאורך מסילת הברזל (מצפון לדרום) שמטרתו לאפשר מעקף של מושב בני ציון [עת"מ (ת"א) 2577/08 החברה להגנת הטבע נ' ועדת ערר מחוז מרכז ואח',]. עתירה אשר הוגשה כנגד מוסדות התכנון, בהם הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חוף השרון וועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז מרכז, שדחו את התנגדויותיהם של העותרים לכביש זה, ואישרו את מתן ההיתר. נוכח מחיקת העתירה, ניתן ביום 19.5.09 היתר בנייה לסלילת התוואי שמצפון לדרום, ממזרח למסילת הברזל ושהינו כאמור חלק בלתי נפרד מהכביש העוקף. כאמור, גם במסגרת העתירה הקודמת אחת מטענות העותרת הייתה כי ההחלטה למתן היתר לסלילת כביש מקומי פסולה, היות והיא פוגעת בטעמים לגריעת כביש 551 ממרחב הפולג ולבחינת נחיצותו בתכנון המקודם למרחב הפולג. הינה לפניי מונחת העתירה דנן, שאינה אלא מיחזור העתירה הקודמת, תוך היתלות בהחלטה התקציבית, שקיבלה המשיבה 1. יש עוד להאיר ולציין כי בשנת 2004, הגישה העותרת לביהמ"ש לעניינים מנהליים בת"א, עתירה מנהלית [עת"מ (ת"א) 2564/04 החברה להגנת הטבע נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה ( 18.10.06) נגד התוואי המזרחי של הכביש הארצי (בין כביש 4 לכביש 6), שם בקביעתה של כב' השופטת קובו, נקבע כי דין טענותיה להידחות לא רק לגופן, אלא גם על הסף, מחמת אי מיצוי הליכים, היות והעותרת נמנעה מלערור על דחיית התנגדותה ע"י הוועדה המחוזית למועצה הארצית לתכנון ולבנייה- למרות שקיבלה רשות לכך, וכך קבעה כב' השופטת קובו שם: "אינני רואה בעותרת 1 כמי שמיצתה הליכים אלו, שכן היא לא הגישה ערר על אף שהזכות להגישו ניתנה לה, מכאן שיש לראות אותה כמי שהסכימה והשלימה עם דחיית התנגדותה על ידי ועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית…לא בכדי צרפה כעת העותרת 1 את העותרת 2 להשמעת טיעוניה לפני בית המשפט וזאת בהעדר מעמד עצמאי משלה, ומכאן שהיה מקום לדחות את העתירה על הסף". בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, על פסק דין זה, [עע"מ 9654/06 החברה להגנת הטבע נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה ( 5.5.08), נדחתה הבקשה לסעד זמני לעיכוב הליכי התכנון של כביש 551, וכן נדחתה לגופה טענת העותרת, לפיה מוסדות התכנון נדרשו לבחון מחדש את נחיצותו של התוואי הקיים לכביש 551 בחלקו המזרחי ע"י תסקיר חלופות- בין היתר מחמת אי מיצוי הליכים. 9. מהמקובץ עולה, כי העתירה בענייננו, הלכה למעשה, אינה אלא המשך ניסיונותיה של העותרת למניעת סלילתו של הכביש הארצי, ולעיכוב מימוש ההיתר הקיים וכדי להימנע מהתמודדות ותקיפת ההיבטים התכנונים, בחרה העותרת מהטעמים האמורים של מניעות ושיהוי, לנסות ולתקוף את התב"ר שלא נמצא בו כל פסול. כך למשל טענה העותרת למשל במסגרת עתירתה, כי סלילת הכביש פסולה מעיקרה היות והינה מקדימה את הבניה לתכנון- טענה שאינה רלוונטית לענייננו שכן היא אינה נוגעת להחלטה התקציבית המותקפת בעתירה. כך גם למשל, תקפה העותרת במסגרת עתירתה את ההחלטה למתן ההיתר (בטרם חזרתה מעתירתה בקשר לקטע צפון דרום). היות וסלילת הכביש אושרה כבר במסגרת ההיתר, כל טענה נגד סלילת הכביש היא למעשה טענה כנגד מתן ההיתר ולא כנגד ההחלטה התקציבית שהתקבלה ע"י המועצה. לפיכך אין מקום לטענות מסוג זה בענייננו, טענות שכבר הועלו כאמור במסגרת העתירה הקודמת, אשר נמחקה ויוצרת כעת לא רק מניעות והשתק מפני תקיפת ההיתר, אלא אף שיהוי ניכר (ראו לעניין זה עע"מ 1981/02 קיסר - הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון ( 24.3.02), ועע"מ 4897/06 בוקובזה נ' עיריית ירושלים אגף הרישוי הועדה המקומית לתכנון ובנייה ( 16.1.08), שצוטטו לעיל). 10. שאלת הצורך בהוצאת היתר לסלילה של הקטע מזרח-מערב בנסיבות העניין הייתה במחלוקת בין הצדדים. בסעיף 261(ד) לחוק התכנון והבנייה, נקבע, כי : "על אף האמור בסעיף 145, מותרת התוויתה של דרך, סלילתה או סגירתה, בידי המדינה או בידי רשות שהוקמה לפי דין או בידי כל גוף הפועל מטעם המדינה לאחר שהוסמך לכך לפי החלטת הממשלה, אם נעשתה בהתאם לתכנית מפורטת מאושרת או בהתאם לתכנית מיתאר מקומית מאושרת הכוללת הוראות של תכנית מפורטת, ובלבד שניתנה הודעה על כך לרשות המקומית ולועדה המקומית הנוגעות בדבר.". שאלת הצורך, בהוצאת היתר נוסף לסלילת הכביש המקומי בחלק מזרח-מערב בנסיבות העניין, מתייתרת, לנוכח הודעת המועצה כי היא בכל מקרה מתכוונת לבצע סלילת קטע זה לאחר הוצאת היתר, ואני פטור מלדון בה. מבלי שיהייה בכך קביעת עמדה, אני סבור כי טוב עשתה המועצה כשנקטה בעמדה זו, בייחוד לנוכח היקף העבודות שעומדות להתבצע בקטע זה (מעבר לסתימת בורות) ובין היתר לנוכח העובדה שגם לקטע צפון דרום הוצא היתר. 11. טענת העותרת כי יש לעכב את מימוש ההיתר מחמת תכנון עתידי- לא רק שאינה רלוונטית להחלטה התקציבית המותקפת, כפי שפורט לעיל, אלא שהיא נעדרת עיגון משפטי, שכן וכאמור לעיל, מהחומר שבפניי עולה, כי הכביש המקומי סומן במלואו בתכנית חש 2/10, שפורסמה למתן תוקף כבר ביום 9.7.1970, והתוואי מזרח-מערב של הכביש המקומי סומן אף הוא בתכניות מאושרות- החל בתמ"א 3, תכנית המתאר הארצית לדרכים משנת 1976, וכן בתכנית חש 2/10 הנ"ל ובתכ(נית חש/83 שפורסמה למתן תוקף ביום 3.12.81 ובתמ"מ 21/3 -תוכניות אשר אושרו ע"י הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה וע"י שר הפנים- פירושן "חיקוק" ( לעניין זה ראה: ע"א 119/86 קני בתים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה, פ"ד מו(5) 727, 742 (1992); ע"א 10213/03 מרחבי השרון בע"מ נ' מייזליק ( 30.1.06, פס' 6). כזכור בעניננו לקטע צפון דרום קיים היתר ולקטע מזרח מערב יש כוונה להוציא היתר. היתרים אלו ככל שהוצאו או יוצאו הינם היתרים שלא ניתן לבטלם כפי שנקבע בבג"צ 236/70 חממה נ' ראש העיריה, פ"ד כח(1) 113, 117-116 (1971), (להלן: "בג"צ חממה") שם נקבע כי הפעלת סעיף 78 לחוק התכנון והבניה אינה יכולה להצדיק רטרואקטיבית אי מתן היתר: "אם הוועדה לא השתמשה בסמכותה לפי סעיף 78, טרם הגענו לשלב שבו מוטלת הגבלה כלשהי על מתן היתרים, אפילו נוגד ההיתר תכנית או שינוי לתכנית הנמצאים בשלב של הכנה...". עוד נקבע בבג"צ חממה, כי תכנית תקפה מצמיחה זכות להיתר בהתאם לתנאיה, על פי המצב הסטטוטורי הקיים בפועל, ואין להחיל רטרואקטיבית מגבלות לפי סעיף 78 לחוק התכנון והבניה על בקשה תלויה ועומדת: "אין אני סבור שנצדק אם נעכב הוצאת הרשיון, עד שהוועדה המקומית לתכנון ולבניה תנקוט צעדים נוספים לפי חוק התכנון והבניה, שהיו מאפשרים לרשות הרישוי לעמוד בסירובה להוציא את הרשיון. העותרים זכאים ליהנות ממצב הדברים כפי שהוא כיום" גם בהלכת חדג'ס שנזכרה לעיל נקבע, כי: "אין רשות התכנון יכולה לדחות בקשה להיתר בניה התואמת את התוכניות הקיימות, בהסתמכה על תכנית חדשה שטרם הגיעה לשלבים שבהם מאפשר החוק התחשבות בה". (ראו לעניין זה גם: בג"צ 574/81 ירמיהו עיני בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, מרחב תכנון מקומי קריות, פ"ד לו(3) 169, 175 (1982); בג"צ 663/85 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז תל אביב, פ"ד מב(2) 133,141 (1988) שם נקבע כי: " רשות תכנון אינה רשאית לדחות בקשה להיתר בניה התואמת תוכניות קיימות, בהסתמכה על תכנית חדשה שטרם הגיעה לשלבים שבהם מא]שר החוק התחשבות בה"). מהמקובץ עולה, כי לא רק שחובה ליתן היתר בנייה בהתאם למצב הסטטוטורי הקיים בהווה, אלא שלא ניתן למנוע מתן היתר התואם תכניות מאושרות בטרם קבלת החלטות של מוסד התכנון המוסמך לפי סעיפים 77 ו 78 לחוק התכנון והבניה. בענייננו מודה העותרת, כי תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו, היות ולא ניתנה החלטה של מוסד התכנון המוסמך-המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, לפרסם הודעה לפי סעיף 77 לחוק התכנון והבניה ולהגביל מתן היתרי בנייה לפי סעיף 78 לחוק התכנון והבנייה בגין "התכנית המרקמית לפולג" ו/או "הליך בחינת החלופות 541/551". המדובר בשלב זה כאמור ברעיונות תכנוניים בלבד שטרם הבשילו לכדי התחשבות החוק בהם. 12. העותרת במסגרת עתירתה העלתה טענות כגון "אי מידתיות" של הכביש העוקף, אי הבאת נתונים בישיבת המועצה וטענות בעניין מפגש הכביש והמסילה באזור "חוות רונית", דא עקא ששלל טענותיה אלו של העותרת אינן רלוונטיות לענייננו: א. טענת אי המידתיות - העותרת בסעיף 95-115 לעתירתה, טענה לאי מידתיות של הכביש העוקף כפתרון שנבחר לבעיית התנועה המסוכנת במושב בני ציון. טענה זו לא רק שאינה רלוונטית כלל להחלטה התקציבית שהתקבלה ע"י המועצה והמותקפת בעתירה, אלא שהיא טענה המכוונת כנגד ההחלטה למתן ההיתר, שכאמור אינה מותקפת בעתירה דנא, ואשר כיום מושתקת העותרת כאמור לעיל, מלתקוף אותה. ייתר על כן וכפי שכבר ציינתי לעיל, התרשמתי כי החלטה זו בנסיבות העניין היתה החלטה סבירה, מידתית וראויה בייחד לנוכח התחייבות המשיבים כי מדובר בכביש זמני שאינו מתאפיין בסממני "כביש רוחב ארצי". ב. טענת אי הבאת נתונים דרושים בישיבת המועצה- בסעיף 92-94 לעתירה העותרת טוענת כי הדיון שבו התקבלה ההחלטה התקציבית של המשיבה 1 "היה לקוי", שכן בתמליל ישיבת המועצה "אין כל ביטוי להיבטים רלבנטיים רבים הנוגעים לסלילת הכביש העוקף", לרבות "ההיבטים הסביבתיים", "ההיבטים הבטיחותיים הנובעים מההגברה המשמעותית של נפח התנועה שתחצה את המרחב" ו"ההיבטים התכנוניים הרחבים יותר". בעניין זה, המועצה אינה מוסד תכנון ואף לא ערכאת ערעור על החלטות של מוסדות התכנון ודי בכך שאושר תקציב סלילת הכביש על פי היתר כדין, ע"י המועצה, ולאחר מכן ע"י משרד הפנים. מטרת ההחלטה ליצור מסגרת תקציב וחזקה בעיני שהמועצה לא תחרוג ממנו אלא אם תיתקבל החלטה אחרת כדין. ג. הטענות בעניין מפגש הכביש והמסילה באזור "חוות רונית" והיבטי הבטיחות- בסעיף 84-91 לעתירתה, טוענת העותרת לעניין היבטי הבטיחות עד להקמתה של ההפרדה המפלסית המתוכננת באזור חוות רונית- טיעון זה אף הוא אינו רלוונטי להחלטה התקציבית המותקפת. מהחומר שבפניי עולה, כי המפגש עם מסילת הרכבת קיים כבר היום ומשרד התחבורה קיבל את עמדת המועצה בעניין מאזן הסיכונים הבטיחותיים בין המשך המצב הקיים לבין הסטת התנועה לכביש העוקף. היבטי הבטיחות הדרושים בגין המפגש עם מסילת הרכבת כבר נשקלו בהליך הרישוי למתן ההיתר. במסגרת התנאים למתן ההיתר שקבעה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חוף השרון (בהחלטתה מיום 14.10.07) נכללו האישורים הדרושים מטעם משרד התחבורה ורכבת ישראל. אין מחלוקת כי האישור הדרוש מטעם רכבת ישראל ניתן בפועל, וההחלטה ליתן את ההיתר ממילא נהנית מחזקת התקינות המנהלית שלא נסתרה בענייננו. 14. כאמור לעיל, ביום 11.7.2010, הגישה העותרת "הודעה לבית משפט", בה הוסיפה טיעונים משפטיים אשר לא נכללו במסגרת עתירתה (ולכן, אפשרתי לצדדים להגיב להודעה זו). בהודעה ויתרה כאמור העותרת, על העתירה ביחס לקטע צפון-דרום של כביש עוקף בני ציון, אך עמדה על עתירתה בכל הנוגע לסלילה בקטע מזרח-מערב של כביש עוקף בני ציון: ה"מחייבת היתר כדין, והיתר לסלילה כמבוקש לא נדון מעולם במוסד תכנון כלשהו". ההודעה מטעם העותרים התוקפת את עניין היתר הבניה אשר טרם נדון וטרם הוצא אגב עתירה שעניינה אישור תקציב, היא הרחבת חזית החורגת מגדרי העתירה שהוגשה, והכל כפי שיפורט להלן: בתגובה להודעת העותרת, הודיעה המועצה, כי קדם לאישור התב"ר ע"י המועצה אישור מנכ"ל משרד התחבורה ומע"צ את העבודות דבר אשר מצא ביטויו במכתב יועצת מנכ"ל משרד התחבורה מיום 16.12.09, בו נאמר בין היתר, כי: "החברה לא מתנגדת לכך כי המועצה תבצע עבודות "שיקום" ושדרוג לדרך העוברת בתחום התוואי". ואכן משרד התחבורה הקצה תקציב מתאים לביצוע העבודה בדרך העוקפת על מנת לפתור את הסכנה הבטיחותית במעבר כל רכב בסמוך לבית הספר בבני ציון. בעתירתה הודתה העותרת כי עפ"י התכנית המפורטת חש/83, שהיא תכנית תקפה, תוואי הדרך נשוא העתירה מאושר. המשיבה 1, ממשיכה ומפרטת, כי תכנית חש/83 היא תכנית מפורטת המאפשרת את סלילת הקטע מזרח מערב. תוואי זכות הדרך" עפ"י תוכנית זו הוא 30 מ'. בתוך תוואי זה מתכוונת המועצה לשקם ולשדרג כביש ברוחב של כ- 7.4 מ' כולל שוליים. עבודה מינורית זו אשר נועדה לאפשר חלופה בטיחותית מינימאלית כדי להוציא את התנועה העוברת מבני ציון. בהתאם לנתונים שנמסרו ע"י המועצה, אמדן העבודה המתוכננת הוא- 434,570 ₪ (לא כולל מע"מ), בעוד שאומדן סלילת הדרך המתוכננת כמתוכננת כדרך טובה היא (ללא מע"מ) בין 1.5 ל 2 מיליון ₪, וברור מנתונים אלו כי העבודה המתוכננת היא מינורית וזמנית על מנת לפתור את בעיית בטיחותית מידית-התנועה העוברת בבני ציון וליד בית הספר. הוצאות כל המשיבים הגישו תגובות והתייצבו לדיון. המשיבה 6 לא התנגדה לעתירה ולמתן צו מניעה והמשיבות 2-4,8 השאירו לשיקול דעת את עניין הקטע צפון דרום, אך לא התנגדו לצו מניעה לגבי הקטע מזרח מערב. כל המשיבים האחרים התנגדו לעתירה ולהוצאת הצווים. לאור האמור אני קובע כי המשיבים:1, 5, 7, ו-9 יהיו זכאים להוצאות ושכ"ט עו"ד (להלן:"המשיבים הזכאים"). העותרת 2 ביקשה להימחק מהעתירה כבר בעת הדיון שהתקיים בנוכחות הצדדים. נימוקי העותרת 2 היו כי לא הייתה ערה לקיומם של הליכים, בהתאם להוראת סעיף 136 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958, שלפיה, היה עליה להגיש ערר מנומק בכתב לשר הפנים בתוך 7 ימים מיום שנודע לו על ההחלטה. אי ידיעה זו, אין בה כדי לפטור את העותרת 2 מתשלום הוצאות למשיבים שטרחו והתייחסו בתגובתם לעניינה של העותרת 2 בעתירה זו ובכלל זה לזכות העמידה שלה ולטענה כי פנתה בפניה מוקדמת ללא מיצוי הליכים. זכותו של בעל דין לחזור בו מעתירתו אך זכות זו אינה פוטרת אותו מתשלום הוצאות שגרם למשיבים. סוף דבר מכל הטעמים האמורים דין העתירה להידחות. אני מחייב את העותרים בהוצאות ושכ"ט עו"ד כדלקמן: 1. את העותרת 1-החברה להגנת הטבע, לשלם לכל אחד מ"המשיבים הזכאים" הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪+ מע"מ (לכל אחד 10,000₪+מע"מ). 2. את העותרת 2-ועד מקומי חרוצים, לשלם לכל אחד מ"המשיבים הזכאים" הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪+ מע"מ (לכל אחד 2,500 ₪+מע"מ). בניההיתר בניה