זכאות לקצבת זקנה וביטוח רפואי

1. עניינה של התביעה שלפנינו הינה דרישתם של מר אחמד אבו חומוס (להלן: "התובע") ושל רעייתו, הגב' אמנה אבו חומוס (להלן ביחד: "התובעים") כי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע") יחזור בו מהחלטתו לשלול את זכאותם לקצבת זקנה ולביטוח רפואי, וזאת לאור קביעתו כי הם אינם תושבי ישראל. 2. הנתבע, מנגד, טוען כי התובע ורעייתו אינם תושבי ישראל, וכי מרכז חייהם אינו בכפר עיסאוויה, כטענתם, אלא ביריחו, שם נמצא בית מלון שבבעלותם. לכן, טוען הנתבע, הם אינם זכאים לקצבת זקנה או לביטוח רפואי, וכמו כן עליהם להשיב את כספי הגמלאות שקיבלו. 3. ואלו העובדות הרלבנטיות, כפי שהן עולות מכתבי הטענות, כמו גם מעדויות הצדדים והמסמכים אשר צורפו לעדויותיהם: א. התובע, יליד 1931 ורעייתו, ילידת 1934, הינם בעלי תעודת זהות ישראלית. עד לשנת 1996 הוכרו כתושבים. ב. בשנת 1998 הגיש התובע בקשה לקבלת קצבת זיקנה מהנתבע. ג. ביום 13/07/06 נשלח אל התובע מכתב ובו הודיע לו הנתבע כי הוחלט לראות בו כמי שאינו תושב ישראל החל משנת 1996, ושלכן אינו מבוטח עוד על פי חוק הביטוח הלאומי ועל פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ד. ביום 27/11/06 נשלח אל התובע מכתב נוסף, ובו הודיע לו הנתבע כי אינו זכאי עוד לקצבת זקנה, וכי חובו לנתבע עומד על סך של 209,769 ₪. ה. בבעלות התובע מלון ביריחו, אותו הוא מנהל מאז שנת 1995. כן בבעלותו בניין בן ארבע קומות בעיסאוויה, ובו שבע דירות מגורים ושלוש חנויות, ומספר נכסים נוספים. 4. ואלו הן טענות התובעים: התובעים טוענים כי טעה הנתבע בכך שחזר בו מההכרה בהם כתושבי ישראל, משום שמרכז חייהם הינו בעיסאוויה, שם הם מחזיקים ברכוש רב, ובכלל זה דירה אחת בה הם מתגוררים. 5. לטענת התובעים, המלון ביריחו, שטענת הנתבע כי הוא מהווה את מרכז חייהם הינה הבסיס לעמדתו בעניין, היה סגור במהלך רוב התקופה הקובעת, וכי בזמן בו היה פתוח הוא נוהל ע"י מנהל שכיר. לדברי התובע, בימים בהם הוא שוהה במלון, הוא חוזר ללון בביתו שבעיסאוויה, למעט תקופות בהן המצב הביטחוני מונע ממנו לעשות כן. 6. ואלו הן טענות הנתבע: הנתבע טוען כי חקירות שנערכו על ידיו העלו שהתובעים מבלים את רוב זמנם במלון שביריחו, וכי כל הדירות שבבעלות התובע בעיסאוויה מאוכלסות, ולא ע"י התובעים. על כן, טוען הנתבע, מרכז חייהם של התובעים הינו ביריחו ולא בתחומי ישראל. 7. לטענת הנתבע, נטל ההוכחה בדבר תושבותו של המבקש ליהנות מן הזכויות שמעניקים חוק ביטוח לאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי מוטל על כתפיו של המבקש. הנתבע טוען כי בידי התובעים לא עלה להוכיח שמרכז חייהם בישראל, ולכן דין תביעתם להידחות, ויהא עליהם להשיב את כספי הגמלאות שקיבלו עד למועד ההחלטה בדבר שלילת ההכרה בתושבותם. 8. ההלכה: מעמדו של אדם כ"תושב ישראל", מהווה תנאי בסיסי לתחולה של מרבית ענפי חוק הביטוח הלאומי ואף של חוקים אחרים בתחום הביטחון הסוציאלי בישראל (ראו לדוגמא: סעיף 2(א) לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א - 1980; סעיף 3(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994; [709] סעיף 2 להסכם בדבר גמלת ניידות; סעיף 1 לחוק משפחות חד-הוריות, תשנ"ב - 1992; סעיף 17 לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד - 1994). על הטעם להיזקקות לתנאי ה"תושבות" נאמר: "תנאי התושבות בישראל כתנאי לתחולה של מרבית ענפי הביטוח לפי החוק מושתת, בין השאר, על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מן הזמניות או מהארעיות, והיוצרת מחויבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הביטחון הסוציאלי" (דב"ע נד01-233/ המוסד נ' חשימה עבד רדואן). באשר לבחינת קביעת ה"תושבות", לעניין חוקים בתחום הביטחון הסוציאלי נפסק: "לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי', ש'זה ביתו'" (דב"ע מה04-73/ עייאדה סנוקה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79, 84). ולעניין ה"זיקה" נאמר: "המבחן העיקרי הוא היכן מרכז חייו של אותו אדם, זיקתו למקום זה, והיכן ניתן לראות את המקום שבו הוא נמצא כמקום ש'בו הוא חי' וכמקום ש'זה ביתו'...קביעת ה'זיקה', המקום ש'בו הוא חי' וש'זה ביתו' נעשית על-פי התשתית העובדתית והערכת העובדות בשים לב למכלול הנסיבות" (דב"ע נו0-286/ צפריר אביוב - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 376, 383- 384). דיון והכרעה: 9. עמדת הנתבע, לפיה נטל ההוכחה בדבר תושבות מוטל על הטוען לה, מקובלת עלינו. ברם, היות ואין חולק בדבר היות התובעים תושבים עד לשנת 1996, משמע שהתובעים הרימו נטל זה בעבר. נטל ההוכחה מתהפך, אם כן, והנתבע הוא זה שצריך להראות כי התובעים אינם תושבים עוד. 10. ההכרעה העומדת בפנינו, אם כן, מצטמצמת לשאלה האם התובעים מתגוררים בנכס בעיסאוויה, או במלון ביריחו. בראשית דברינו נאמר כי לאחר שנתנו דעתנו לחומר הראיות שהגישו הצדדים, אנו קובעים כי עלה בידי הנתבע להרים את הנטל ולהוכיח כי בתקופה הקובעת התגוררו התובעים ביריחו. 11. הנתבע סומך יתדותיו על מספר חקירות שערך, בעיסאוויה כמו גם ביריחו. מדוחות החקירה עולה כי גרסת התובעים לוקה בכמה סתירות מהותיות, כפי שנפרט להלן. 12. החקירות: ביום 09/05/99 נחקר התובע, במסגרת בירור תביעתו לקבלת קצבת הבטחת הכנסת, ע"י חוקר מטעם הנתבע (נ/19). בחקירה זו טען התובע כי אין בבעלותו כל נכס נוסף מלבד אלה שבעיסאוויה. בתצהירו, לעומת זאת, הצהיר התובע כי רכש בית מלון ביריחו כבר בשנת 1995. 13. גם בטופס התביעה לקבלת קצבת זקנה (נ/17) העלים התובע פרטים מהותיים הנוגעים לבקשתו, ובהם בעלותו על המלון ביריחו והכנסותיו מן הנכסים שבבעלותו. 14. בחקירה שערך חוקר מטעם הנתבע ביום 1/03/06 (נ/20) בקשר לתביעת בנם של התובעים לקבלת קצבת הבטחה הכנסה, אמרה כלתם של התובעים, רסמייה אבו-חומוס, כי הם (התובעים) מתגוררים במלון שבבעלותם ביריחו. כן תיארה הכלה את בניין המגורים שבבעלות התובע בעיסאוייה, בו מתגוררים ילדיו ומשפחותיהם, תוך שהיא מפרטת את זהות תושבי כל דירה ודירה. הכלה הזכירה את הדירה בה מתגורר הבן מאזן, שהתובע מתגורר בה, לטענתו, ולא הזכירה כלל כי התובעים אכן מתגוררים בה. חשיבותה של ראיה זו מכריעה, משום שחקירה זו נערכה בעניין שכלל אינו קשור לתביעה שבפנינו, ומכאן שהכלה הסיחה לפי תומה, ולכן יש לייחס לדבריה משקל מיוחד. 15. ביום 23/04/06 ערך החוקר הפרטי בשירות הנתבע, עבד אל רחמן נזאר, חקירה ביריחו. (נ/20). ממצאי חקירה אלה אינם חד משמעיים. כמה תושבים המתגוררים בשכנות למלון שבבעלות התובע השיבו, אמנם, לשאלת החוקר בדבר מקום מגורי התובע כי "עכשיו הוא גר ביריחו", וכן הועלו ממצאים נוספים המעידים כי התובעים שוהים במלון, כגון חשבון חשמל המעיד על צריכה, למרות היות המלון ריק מאורחים, חפצים המעידים על שימוש בטבח וכיוצא בזה. עם זאת, המסקנה העולה מהימצאותם של ממצאים אלו אינה חד משמעית, למעט אחת - התובעים שוהים במלון פרקי זמן משמעותיים. 16. התובע הביא עדים, נכבדים מן הכפר עיסאוויה, שהעידו כי הוא מתגורר שם ובבעלותו נכסים פרטיים ועסקיים בכפר. כאמור, מסקנתנו הינה כי התובעים אינם תושבי ישראל, ברם אין בכך בכדי לומר שהוטל דופי במהימנותם של העדים. זאת, משום ש"תושבות" הינה מונח שלובש צורה ופושט צורה בהתאם להקשר. אין חולק בדבר הקשר הקיים בין התובעים לבין הכפר עיסאוויה, בו גדלו ובו התגוררו רוב חייהם, ולכן תפיסתם של העדים את התובעים כתושבי הכפר אינה בגדר שקר, הגם שאינה גורעת מתקפות הקביעה לפיה התובעים לא היו תושבי הכפר בתקופה הקובעת לצורך תביעה זו. 17. התובע התייחס בסיכומיו לעובדה כי החוקר הפרטי שנשלח למלון ביריחו לא הביא תצלומים בהם נראים פריטי לבוש של התובעים שיעידו כי הם אכן מתגוררים במלון. לו הייתה כל פרשת ההגנה בתיק זה מסתמכת על אותה חקירה, היינו נדרשים למחדל זה של הנתבע. ברם,ממצאי אותה חקירה, ובהם התמונות שצולמו, מהווים רק חלק מן הראיות שמביא הנתבע, ולכן אין לראות בהעדר צילומי הבגדים ראיה ניצחת לצדקת התובע. 18. התובע, בסיכומיו, מצטט מדוח החקירה שהגיש משרד החקירות הפרטי "מורן" לנתבע, ומראה סתירה, כביכול, שעולה ממנו. לא נידרש לדו"ח זה, שלא הוגש כדרך שמוגשת ראיה, ומהווה תכתובת פנימית של הנתבע. בוודאי שלא מקובלת עלינו דרישתו של ב"כ התובע לאסור על הנתבע את הגשת המסמך המלא, אותו מצטט התובע וממנו הוא מנסה להיבנות. לא יעלה על הדעת שבעל דין יסתמך על מסמך מסוים אך יבקש למנוע מבית הדין לעיין במסמך במלואו ולהתרשם מההקשר המלא של הדברים. משעיינו במסמך המלא, נחה דעתנו כי הקושיה שמעלה התובע בדבר הסתירה בין קביעות שונות של משרד החוקרים הפרטיים אינה קושיה, וכי הטענה לפיה "אין בידינו כל דרך להוכיח פיזית ובאורח בלתי אמצעי , כי התובע גר ביריחו מאז 1996" אינה סיכום של ממצאי החקירה, אלא קביעה באשר לעצם האפשרות להוכיח טענה כזו בצורה מוחלטת. מהמסמך עולה כי ככל שניתן להוכיח טענה כזו, הרי שהתובעים מתגוררים ביריחו. 19. מבחינת מכלול הראיות, כפי שהוצגו לעיל, אנו קובעים, אם כן, כי יש ליתן משקל מכריע לעדות כלתם של הנתבעים, לפיה הם מתגוררים ביריחו, כמו גם לתמונה הכללית המצטיירת מן החקירות שנערכו מטעם הנתבע ביריחו ובעיסאוויה. התובעים, שניהם, בעל ואישה, שוהים יחד בנכס שבבעלותם מחוץ לישראל, ועל כן אין הם תושבים לצורך חוק ביטוח לאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי. 20. משקבענו כך, הרי שתביעות התובעים לקבלת קצבת זקנה נדחית, וטענת הנתבע לפיה על התובעים להשיב לו את כספי הגמלאות השונות שקיבלו מתקבלת. 21. סיכומו של דבר: נוכח כל האמור לעיל, אנו דוחים את תביעתם של התובעים. לנוכח הפסיקה הענפה לפיה אין לחייב גמלאים בהוצאות, אין צו להוצאות. ניתן היום כ"ד באייר, תשס"ט (18 במאי 2009) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. מר אלון, נציג ציבור אורנית אגסי, שופטת מר אלבז, נציג ציבוררפואהביטוח רפואיקצבת זקנה