פציעת חייל במשחק

חייל נפגע ברגלו במהלך משחק קט-רגל שהתקיים בשעות הערב בזמנו החופשי, הגיש תביעה לקצין התגמולים להכרה לפי חוק הנכים. להלן פסק דין בנושא פציעת חייל במשחק: פסק דין 1. המערער, יליד שנת 1978, התגייס לשירות סדיר בצה"ל ב- 5.5.97 ומשרת בצבא קבע משנת 2000. ב- 6.2.03 הגיש בקשה להכרת זכות (חבלה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 (נוסח משולב). המערער נפגע ב- 9.7.02 והגיש תביעה לקצין התגמולים. קצין התגמולים דחה את תביעתו, בציינו כי החבלה לא ארעה עקב השירות הצבאי. המערער הגיש ערעור לועדת הערר. כפי שקבעה ועדת הערר לפי חוק הנכים בפסק דינה, לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי המערער נפגע ברגלו במהלך משחק קט-רגל שהתקיים בשעות הערב בזמנו החופשי, במתקן ספורט שנבחר על ידו בקיבוץ רמת הכובש, כהכנה למבחן בר-אור. המחלוקת היתה בשאלה האם ניתנה למערער הוראה לבצע את האימון האמור בתנאים שנבחרו על ידו. הועדה, לאחר שסקרה את הראיות שהובאו בפניה ואת טענות הצדדים, הגיעה לכלל מסקנה כי איננה יכולה לקבל את פרשנותו של ב"כ המערער למושג "עקב השירות" הקבוע בחוק, ואף אינה יכולה לקבל את עמדתו בדבר הרחבת הפירוש של "חייל השוהה בחופשה". מסקנתה היתה כי המערער פעל מיוזמתו והחליט את ההחלטות בעצמו והביא אותן בפני מפקדו, שנתן להן את ברכתו. לגישת הועדה, לא ניתן בנסיבות מקרה זה לקבוע כי המדובר היה בהוראת מפקד או כי המערער פעל על סמך הוראה כזו, כאשר ראתה בעמדת המפקד משום המלצה "בלבד". הועדה קיבלה את עמדת קצין התגמולים, לפיה לא ניתן לבסס במישור המשפטי כל קשר בין פעילות ספורט מסודרת במסגרת קבוצה פרטית ומאורגנת המתבצעת מחוץ לכתלי היחידה, שלא בשעות העבודה, לבין הצורך להתכונן למבחן בר-אור. אשר על כן, דחתה את הערעור. 2. המערער שב ומעלה טענותיו בערעור בפנינו וקצין התגמולים תומך בפסק הדין. 3. שקלנו את טענות הצדדים. דעתנו היא כי לא ניתן לקבל את הערעור וכי יש לאשר את החלטת ועדת הערר. המערער טען בתצהירו בפני הועדה כי מעד וסובב את ברך שמאל במהלך משחק קט-רגל שנערך במסגרת פעילות ספורט סדירה שנערכה בקיבוץ מחוץ לבסיס וטען לכאבים ומגבלות כתוצאה מפגיעה זו. אין אנו רואים אפשרות לראות את פגיעתו הנטענת של המערער כפגיעה שארעה עקב השירות. גם איננו יכולים לראות בברכת המפקד לפעילות משום הוראה לבצעה, העשויה במקרה מתאים לגרום לכך שחבלה תחשב ככזו שארעה עקב השירות. ראיית עמדתו של המפקד במקרה זה כמצדיקה תפישת הארוע כארוע שארע עקב השירות, הינה מרחיקת לכת מדי ואין אנו רואים לאשרה. 4. בעיקרי הטיעון שמטעמו, מפנה ב"כ המערער לדבריו של כב' השופט מ.בייסקי ז"ל בע.א. 188/75, ביבר נ' קצין התגמולים פ"ד ל (3) 172 בעמ' 174 סיפא. אין הנדון דומה לראיה. בע.א. 188/75 הציעו שלטונות הצבא למערער לנסוע לארה"ב לשם השתלמות. השאלה האם לנסוע לאותה השתלמות אם לאו, היתה נתונה לבחירתו של המערער, אך משהחליט ליטול חלק ולנסוע לאותה השתלמות, כי אז ברור שכל מה שהתרחש במסגרת אותה השתלמות היתה חלק בלתי נפרד משירותו הצבאי ומשלקה במחלת הסכרת, אכן הוכרה פגימה זו כפגימה שארעה עקב שירותו הצבאי. בנוסף, מפנה ב"כ המערער בעיקרי הטיעון שמטעמו, לפסק דין נוסף של בית המשפט העליון 829/76 טננבוים נ' קצין התגמולים פ"ד לב (1) 598, דברי כב' השופט (כתארו אז) מ. שמגר בעמ' 601-600. גם לגבי פסק דינו זה של בית המשפט העליון לא נוכל אלא לומר שאין הנדון דומה לראיה. באותו פסק דין מביא בית המשפט העליון דוגמאות למקרים שבהם חבלה ממנה סובל חייל השוהה בחופשה מחוץ למחנה, נכללת אף היא בגדר פגימה הנובעת מן השירות הצבאי, כגון כאשר חייל בחופשה הנמצא בכוננות לקריאה, נפגע כאשר הוא מזעיק את חבריו ליחידה, או שבהיותו בביתו מגלה מחבל ונחלץ להילחם בו, או כאשר הוא נושא עימו נשק אישי לפי כללי הכוננות ונפגע כאשר הוא מכין את נשקו לקראת חזרתו ליחידה. כל הארועים הנ"ל אשר מובאים כדוגמאות בפסק הדין הנ"ל בענין טננבוים, שונים במהותם מן המקרה נשוא הדיון שבפנינו, ולא ניתן ללמוד גזירה שווה מפסקי הדין הנ"ל לענייננו. 5. אשר על כן, הערעור נדחה. אין צו להוצאות. צבאחיילים