בפניי תביעה בסך 60,251 ₪ בגין דרישה של התובע מהנתבעת להשבת היטל השבחה ששולם על-ידו. רקע התובע הינו אביו ויורשו היחיד של המנוח אסף קרטה ז"ל (להלן: "המנוח") אשר היה בעל הזכויות בדירה בבניין בחלקה 36 בגוש 30236 בירושלים, ברח' אהליאב 26-30 (להלן: "הבניין"). בשנת 1999 הציעה הנתבעת למנוח לרכוש את זכויותיה על גג הבניין בשטח של 264.1 מ"ר, לרבות זכויות הבנייה. המנוח ניאות להצעת הנתבעת וביום 10.4.00 נחתם בין הצדדים הסכם לפיו רכש המנוח את מלוא הזכויות על גג הבניין, לרבות זכויות הבנייה (להלן: "ההסכם") לפי ת.ב.ע 4676 שטרם אושרה סופית במועד החתימה על ההסכם (להלן: "ה ת.ב.ע"). יצוין כי, עובר לחתימה על ההסכם בוצעה עבור הנתבעת חוות דעת שמאית לצורך קביעת מחיר העסקה ע"י השמאית נאווה סירקיס והיא אשר הוצגה למנוח עם הצעת המכירה ולפי הקבוע בה נקבע מחיר העסקה. בתאריך 30.3.04 או בסמוך לכך הלך המנוח לעולמו במהלך טיול בקמבודיה בנסיבות לא ידועות. בחודש דצמבר 2004 נודע לתובע, באקראי, כי על המנוח רובץ היטל השבחה שלא שולם בגין אישור ת.ב.ע 4676 בסך של 54,963 ש"ח. בחודש ינואר 2005 ביקש התובע להגיש ת.ב.ע נוספת ולקבל היתר בניה לבניה בגג הבניין. או אז הציבה עיריית ירושלים בפני התובע דרישה, כי כתנאי לחתימה על התוכנית עליו לשלם את היטל ההשבחה. התובע פנה, באמצעות בא-כוחו, לעיריית ירושלים בטענה כי ברכישת זכויות הבעלות ע"י בנו המנוח נכלל תשלום היטל ההשבחה. פנייתו של התובע לא נענתה אולם מבירור שערך נודע לו, לטענתו, כי עיריית ירושלים העבירה את החיוב בהיטל ההשבחה על שמה של הנתבעת. לאור זאת, זנח התובע את עניין תשלום היטל ההשבחה מאחר שסבר כי הנתבעת היא החייבת בתשלום. אולם בבואו, בשנית, להגיש את הת.ב.ע הנוספת מטעמו נדרש שוב לשלם את היטל ההשבחה כתנאי להגשת הת.ב.ע. התובע, שלא רצה להשתהות ביישום תכניותיו, שילם את היטל ההשבחה מכספו הפרטי, בסך 54,963 ₪, ודורש מהנתבעת בתביעה זו להשיב לו את תשלום ההיטל בטענות שיובהרו להלן. תמצית טענות התובע: לטענתו של התובע, המחיר שנקבע בין המנוח לנתבעת בהסכם מגלם בתוכו את התשלום עבור זכויות הבניה. לדבריו, במועד החתימה על ההסכם הנתבעת התייחסה לזכויות הבנייה כאילו כבר ניתנו וכך קבעה את מחיר העסקה. לדבריו, חוות הדעת של הגב' סירקיס נכתבה מתוך נקודת הנחה שהת.ב.ע תאושר ועל בסיסה נקבע סכום העסקה כשהוא כולל בתוכו את זכויות הבנייה ואת היטל ההשבחה הנובע מזכויות אלו. לפיכך, טוען התובע, כי הטלת היטל ההשבחה על בנו המנוח הינו למעשה כפל תשלום בגין אותן הזכויות. עוד טען התובע, כי החבות בהיטל ההשבחה חלה ממילא על הנתבעת, לפי סעיף 2 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה התשכ"ה- 1965, באשר היא היתה הבעלים של זכויות הבניה בעת אישור הת.ב.ע ולאור זאת, היא זו המחויבת בתשלום היטל ההשבחה. תמצית טענות הנתבעת: לטענת הנתבעת, מאחר ובמועד החתימה על ההסכם הת.ב.ע טרם אושרה סופית, הופחת ממחיר העסקה תשלום ההיטל השבחה שעתיד להיות משולם. לדבריה, חוות הדעת של הגב' סירקיס וכפועל יוצא ממנה התשלום הקבוע בהסכם, נקבעו על סמך העובדה שהת.ב.ע עדיין לא אושרה ולפיכך המחיר הנקוב אותו שילם המנוח הוא לאחר הפחתות הנובעות מהעובדה שטרם אושרה הת.ב.ע. באשר לטענה כי חבות היטל ההשבחה חל על הנתבעת, השיבה הנתבעת כי גם לו היו אישורי הת.ב.ע במועד החתימה על ההסכם הרי שהיטל ההשבחה ממילא היה מוטל על המנוח מאחר וחבות זו הועברה למנוח בגוף ההסכם, בסעיף 11(א)(1) המטיל על הקונה את תשלום כל המיסים בגין התקופה שלאחר אישור העסקה וכן בסעיף 17(יא) להסכם הקובע הסדר מפורש להיטל ההשבחה, כאמור: "היטל השבחה בגין זכויות הבנייה ו/או בגין מימושן יחול על הקונה וישולם על ידו ועל חשבונו...". לפיכך, לאור הסכמת הצדדים אין זה משנה מי היה הבעלים של הזכויות ותשלום היטל ההשבחה ממילא היה אמור להיות משולם ע"ע הקונה, המנוח. חוות הדעת כאמור לעיל, לצורך קביעת שווי הזכויות שנמכרו למנוח ערכה השמאית סירקיס, עבור הנתבעת, חוות דעת ביום 16.7.99 (להלן: "חוו"ד 1 ") אשר בסופו של יום לפיה נקבע שווי העסקה. השמאית סירקיס פותחת את חוות דעתה במילים: "נשוא הערכה ממוקם במגרש 10 בתב"ע 4676 הנמצאת בימים אלה בהליכי אשור סופיים" (סעיף 4 לחוו"ד 1). וכן, בסעיף ההערכה חותמת השמאית סירקיס בנוגע ליחידה הנמכרת בה אנו עסקינן כדלקמן: "יח' 5- גג זכויות בניה בשטח של 273.0 מ"ר 615,000 ₪" (סעיף 9 לחוו"ד 1). לטענת התובע, נוסח חוו"ד 1 מלמד על כי השמאית סירקיס התייחסה אל הת.ב.ע כאילו כבר אושרה והמחיר הנקוב בה, שבסופו של יום היה המחיר אותו שילם המנוח עבור הגג, כולל בתוכו את זכויות הבניה וממילא את היטל ההשבחה על זכויות אלו. התובע הגיש מטעמו, ביום 1.2.07, חוות דעת של השמאי יעקב ביר אשר נתבקש לדון בשאלה: האם כלל מכר המקרקעין גם את זכויות הבנייה העתידיות כזמינות לבנייה? השמאי ביר קבע כי: "ניתן להסיק, ברמת סבירות גבוהה, כי הגב' סירקיס העריכה את זכויות הבנייה כמאושרות, וזאת מתוך הבנה או ציפייה, כי תכנית 4676 תפורסם למתן תוקף טרם חתימת הסכם המכר". וכן: "בהעדר כל התייחסות אחרת של הגב' סירקיס בחוות דעתה (כגון:התייחסות להיטל השבחה צפוי, הפחתות בגין סיכון ודחייה באישור תכנית מס' 4676 וכד'), לא ניתן להבין אלא כי חוות הדעת מתייחסת לשווי זכויות הבנייה כצפוי לאחר אישורן"( סעיף 8 לחוו"ד של מר ביר). כתגובה הציגה הנתבעת מטעמה, ביום 15.2.07, חוות דעת נגדית של השמאית סירקיס (להלן: "חוו"ד 2") לפיה בתקופה שלפני החתימה על ההסכם הבהירה השמאית כי "המכר מתבצע ערב אישור התב"ע וע"כ יש להביא בחשבון כי במידה ותהא דרישה לתשלום היטל השבחה בגין אישור תב"ע 4676, אזי הרוכש ישא בה. בנסיבות כאמור, קבעתי שווי מופחת לזכויות הבנייה בסך של 551$ למ"ר מבינה, כאשר הבאתי בחשבון תשלום היטל השבחה צפוי והפחתה בגין אי זמינות ואי ודאות" (סעיף 4 לחוו"ד 2). השמאית סירקיס סיכמה חוות דעתה במילים כי: "ניתן להסיק באופן חד משמעי כי הרוכש שילם מחיר מופחת בגין זכויות הבניה אשר נבעו בגין העובדה כי מדובר בתב"ע שטרם אושרה על כל המשתמע מכך, היטל השבחה צפוי והפחתה לזמינות." השמאית נשאלה שאלות הבהרה ובתשובה לשאלות מסרה השמאית את החישוב המדויק שערכה וכיצד הגיעה לסכום שנקבע בהסכם לאחר הפחתת היטל ההשבחה (ר' תשובות שלאלות הבהרה מיום 23.12.07). דיון מקריאת טענות הצדדים עולה, כי השאלות שיש להידרש אליהן לצורך פתרון המחלוקת הן: האם המחיר הסופי של הזכויות שנמכרו למנוח כלל זכויות עתידיות שטרם אושרו או שמא המחיר נקבע לפי זכויות בניה ממשיות, בהתחשב באישור הת.ב.ע, כאילו כבר אושרה? באם יימצא כי מחיר העסקה נקבע לפי זכויות בנייה עתידיות האם הנתבעת דאגה להביא עובדה זו לידיעתו של המנוח בזמן שעובר לחתימה על החוזה? זכויות עתידיות או זכויות ממשיות בטרם בואנו לדון בשאלת הזכויות שנמכרו, ולמעשה בכל הדיון בתובענה זו, יש להזכיר ולציין כי המנוח היה זה שנשא ונתן עם הנתבעת ובסופו של יום היה זה שחתם על ההסכם, הוא ולא אחר. לפיכך, ברי כי דבריו של התובע בכתב התביעה, מהימנים ככל שיהיו, הינם בבחינת "עדות מכלי שני" והמשקל שיש לייחס להם הינו קל כנוצה, אם בכלל, אלא בירור השאלות צריך שייעשה, ככל הניתן, באמצעות המסמכים הכתובים ויתר הראיות שבפנינו. לגופו של עניין, בסעיף 2 לנספח א' להסכם ( בנספח ג' לכתב התביעה) קבעו הצדדים כדלקמן: " 2. הקונים מצהירים ומאשרים כי ידוע להם שהעסקה לפי הסכם זה היתה בגבולות מגרש מס' 10 בלבד (לפי תב"ע 4676 המצויה בהליכי אישור סופיים אצל רשויות התכנון המוסמכות) על כל הכרוך והמשתמע מכך, וכי לא יהיו להם כל תביעות ו/או טענות ו/או דרישות מכל מין וסוג שהוא כלפי המוכרת בעניין זה." וכן, בסעיף ההגדרות להסכם המכר, סעיף 1 (ו) להסכם, מוגדרות זכויות הבנייה כדלקמן: " זכויות הבנייה- הזכויות הקיימות ו/או שתהיינה קיימות, להקים ולבנות לפי תכנית בניין עיר (תב"ע) מספר 4676 ו/או לפי כל תב"ע אחרת שתחול על החלקה. לשון סעיף 2 לנספח א' להסכם ברורה ונהירה היא ואינה משתמעת לשני פנים. מן הכתוב עולה מפורשות, כי במועד החתימה על הסכם המכר בין המנוח לנתבעת טרם אושרה ת.ב.ע 4676 וכן עולה כי הדבר הובהר למנוח. המילים בסעיף "...על כל הכרוך והמשתמע מכך... וכי לא יהיו להם תביעות ו/או טענות ו/או דרישות... " מלמדות כי הצדדים צפו התרחשויות עתידיות, כגון: "היטל השבחה" בגין אישור הת.ב.ע והנתבעת ביקשה לעגן ציפיות אלו והשלכותיהן בנספח הנ"ל להסכם. כמו כן, הסכם המכר עצמו מעלה את האפשרות כי הוא נחתם בטרם קיומן של זכויות הבנייה, זאת בלשון הנקוטה בו: "... הזכויות הקיימות ו/או שתהיינה קיימות..." והדבר כתוב באופן המפורש והברור ביותר. באשר למהותן של זכויות הבנייה, הרי שיש לומר כי מדובר בהקניה למנוח זכות של הנתבעת, ככל שהיא קיימת בכפוף לאישור הת.ב.ע, לבנות על הגג. הקנייה זו נעשית מבלי לקבוע האם מדובר בזכויות הניתנות כבר למימוש או שמימושן מותנה בהתקיים תנאים נוספים הנדרשים ע"י רשויות התכנון והבנייה עפ"י חוק. לאור הנ"ל הנני קובע כי הסכם המכר שבפניי מראה, על פניו, כי מחיר הזכויות שנמכרו למנוח נקבעו בהתאם לזכויות בניה עתידיות אשר במועד החתימה על ההסכם טרם אושרו בתכנית הבנייה. נעבור כעת לטענה אחרת של התובע לפיה, כל זמן שלא אושרה הת.ב.ע זכויות הבנייה למעשה טרם נולדו וממילא לא יכולה היתה הנתבעת למכור למנוח את זכויות הבנייה, כפי שנעשה בפועל, והיה עליה להתקשר עם המנוח רק לאחר אישור הת.ב.ע. בהתאם לטענה זו, ממשיך התובע וטוען כי לו היתה הנתבעת ממתינה עד לאישור הת.ב.ע ואז מוכרת את זכויות הבנייה למנוח הרי שחובת היטל ההשבחה היתה מוטלת עליה באשר היא הבעלים של הזכויות באותה העת, לפי סעיף 2 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה התשכ"ה- 1965, ולא על המנוח, כפי שאירע בענייננו. אין אלא לומר כי הנחותיו של התובע בטעות יסודן. בהסכם המכר שבענייננו נמכרות למנוח זכויות הבעלות בגג עם זכויות הבניה העתידיות בו. ברי לכל כי למכירת הגג לבד, אף מבלי שתוגש בכלל הת.ב.ע לזכויות הבניה, יש ערך בפני עצמה וממילא לא יכול המנוח (ובמקרה זה אביו של המנוח) לטעון כי עסקת המכר כלל לא יכולה היתה להתקיים לפני שאושרה הת.ב.ע.על זכויות הבניה. מלבד זאת, סעיף 2 לנספח א' להסכם שנזכר לעיל סותם את הגולל על טענה זו מאחר והמנוח חתום על תוספת להסכם לפיה הוא מצהיר כי ידוע לו שעסקת המכר נעשתה לפני אישור הת.ב.ע. אשר לטענה כי בשל היות הנתבעת הבעלים של זכויות הבניה אזי חובת היטל ההשבחה מוטלת עליה, הרי שגם טענה זו דינה להידחות מפני סעיף 17(יא) להסכם הקובע הסדר מפורש בין הצדדים לתשלום היטל ההשבחה, כי: "היטל השבחה בגין זכויות הבנייה ו/או בגין מימושן יחול על הקונה וישולם על ידו ועל חשבונו...". כמו כן, קיבלתי בעניין זה את טענותיה של הנתבעת כי לעניין תשלום היטל ההשבחה לא חייב להיות הבעלים הרשום המחויב בתשלום אלא מי שהוא הבעלים ביושר (ר' עת"מ 1122/02 יצחקי דניאל ואח' נ' עיריית הרצליה ואח' , תק-מח 2003(4), 2268). מה גם, שכדברי השמאית סירקיס, מהסכום הכולל בעסקת המכר הופחתו החיובים הצפויים מהאישור העתידי של הת.ב.ע ולפיכך אין מקום לטענה זו של התובע שכן, המנוח ממילא לא שילם את המחיר שהיה מוטל עליו אילו אושרה הת.ב.ע.. עלינו להידרש לשאלה האם הנתבעת דאגה להביא עובדה זו לידיעתו של המנוח בטרם החתימה על ההסכם או שמא, כפי שטוען התובע, המנוח לא ידע זאת אלא הסתמך ופעל מתוך הנחה כי התשלום המשולם במסגרת הסכם המכר הוא התשלום הסופי הכולל בתוכו את היטל ההשבחה עבור זכויות הבנייה על הגג ולא יידרש ממנו תשלום נוסף מעבר לזה. בהקשר זה ראוי להזכיר כי התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו, עליו הוא מוטל. לאחר בחינת הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לקבל את דברי התובע כי המנוח לא ידע על טיבן של זכויות הבנייה. וזאת ממספר טעמים: התובע לא הביא למעשה כל ראיה לטענותיו ובעובדה זו לכשעצמה יש בכדי להימנע מקבלת טענותיו. לשונו הברורה של ההסכם וחתימתו של המנוח. למעשה, תחילה וסוף לדיון זה היא חתימתו של המנוח על הסכם המכר, לרבות נספח א'. כפי שפורט לעיל, לשון ההסכם בכלל ובכל הנוגע לטיב זכויות הבנייה ולהיטל ההשבחה בפרט, הינה ברורה ונהירה ואינה משתמעת לשני פנים. כלל נקוב בידנו כי קיימת חזקה לפיה חתימת אדם על גבי מסמך כלשהו מהווה למעשה עדות לכך שנתן הסכמתו לתוכן האמור במסמך, לאחר שקרא והבין את מהותו ועל הרוצה לשלול חזקה זו מוטל נטל כבד (ר' דברי השופטת פרוקציה ברע"א 4765/00 - לוי יוסף נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ - סניף כפר שמריהו, תק-על 2000(3), 878 , 879 (2000) וכן דברי השופט זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117). דבריו של כב' השופט ג'ובראן בע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ (פורסם בתוכנות המשפטיות, 20.3.07) , בפסקה 11 לפסק הדין, מסכמים סוגיה זו: "בית משפט זה חזר ושנה במספר הזדמנויות כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו , ולכן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו... לפיכך נפסק, כי על פי רוב 'אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב' (ע"א 467/64 הנ"ל, שם; ראו גם ע"א 413/79 אדלר חברה לבנין בע"מ נ' מנסור, פ"ד לד(4) 29,38. שם, הובהר כי טענה בדבר בטלות חוזה לא תעמוד למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ולא עמד על ההשלכות הנובעות מכך)... הלכה זו כוחה יפה, וביתר שאת, כאשר עניין לנו במסמכים בעלי חשיבות. שכן, ההגיון מחייב כי החתימה עליהם לא תעשה בהיסח הדעת... לאור האמור, נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת טענה מסוג זה בנוגע לבטלותו של חוזה הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, והמעלים טענה זו נדרשים לתמוך אותה 'בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה'". אשר על כן, לאור חתימתו של המנוח המופיעה על מסמכי ההסכם ולאור העובדה שהתובע לא הצליח להרים את נטל הראיה לסתור את החזקה שהמנוח הבין על מה הוא חותם ולהביא כל ראיה שהיא כדי לסתור חזקה זו, לא ניתן לשעות לטענת התובע כי המנוח לא ידע כי המדובר בזכויות עתידיות שלאחר אישורן יידרש המנוח לשלם היטל ההשבחה. אומד דעת הצדדים מול ה"אות הכתובה". התובע טען כי על אף הכתוב בחוזה, כוונת הצדדים היתה כי המנוח רוכש בהסכם זכויות בנייה קיימות ואת זאת יש לדלות לא רק מהחוזה עצמו אל גם מנסיבותיו. גם טענה זו דינה להידחות. בפסק הדין בעניין ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ [פ"ד מט(2) 265 (1995)] כבוד המשנה לנשיא דאז, א' ברק, כי על מנת להגשים את תכליתו של חוזה בעת פרשנות- אל לבית המשפט לכבול עצמו ללשונו של החוזה בלבד אלא יכול הוא להיעזר בנסיבות הסובבות כל חוזה וחוזה. אולם, יחד עם זאת, אל לו למפרש לשכוח כי לשון החוזה משמשת נקודת אחיזה ארכימדית לפרשנותו של החוזה [ר' ע"א 2553/01 ארגון מגדלי הירקות - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 481, 530-531 (2005)], ואכן, בפסקי הדין מן העת האחרונה הובהר כי מקום שבו הלשון ברורה וחד משמעית - ראוי ליתן לה משקל מכריע בפרשנות החוזה [ר' ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט, תק-על 2008(1) 840, 845 (2008); וכן: ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ, תק-על 2008(1) 2205, 2213 (2008)]. בעניינו, לא נגלית כל הצדקה לסטות מלשונו הברורה והמפורשת של ההסכם בנוגע לטיבן של זכויות הבנייה (סעיף 2 לנספח א' להסכם) ולזהותו של החייב בהיטל ההשבחה [(סעיף 17 (יא) להסכם] ומטעם זה גם כן אין לקבל את טענתו של התובע. חוות הדעת ועדותה של השמאית סירקיס. הצדדים התמקדו רבות על חוות דעתה של השמאית מטעם הנתבעת, נאווה סירקיס. התובע טען כי מחוות הדעת של השמאית סירקיס, שהוגשה למנוח יחד עם הצעת המכירה, לא מובן כי בוצעו הפחתות לפי זכויות בניה שטרם אושרו. כן טוען התובע כי אף מעדותה של השמאית סירקיס עולה כי כל הפניית המנוח לבעייתיות שבהסכם המכר שבענייננו נעשתה בע"פ ביריד המכירות שקיימה הנתבעת והדבר, לטענתו, לא הועלה על הכתב והנתבעת לא הקפידה להביא זאת לידיעת המנוח. להגנתה, טענה הנתבעת שתי טענות עיקריות; האחת, כי חוות הדעת כלל לא נערכה עבור הרוכשים, בענייננו עבור המנוח, ולכן התובע לא יכול לבוא בטענות כלפי ניסוח חוות הדעת. השניה, כי המנוח היה צריך לבדוק ולבחון את הנכס וזכויות הבניה ואף בחוזה בסעיף הצהרות הקונים [סעיף 3(ב)] מצוין מפורשות כי "הקונים מצהירים כי בדקו את מצב החלקה, הבניין והנכס מבחינה תכנונית, כולל האפשרות לקבל היתרים בעתיד..." אמנם השמאית סירקיס יכולה היתה ליתן פירוט נוסף ובהיר בנושא היטל ההשבחה שיחויב בו המנוח בעתיד או לפרט יותר בחוות דעתה את מרכיבי החישוב של המחיר הסופי. עקרון השקיפות מצדיק פירוט של חישוב שכזה בשמאות, אשר בסופו של דבר מגיעה לעיניהם של רוכשי הזכויות המעוניינים לעיין בה. חרף זאת, אין בכך כדי לקבל את הטענה כי המנוח לא ידע שהיטל ההשבחה הופחת מהשלום הסופי וזאת בשל יתר הטעמים שפורטו לעיל. מה גם, שבין מילותיה של השמאית סירקיס בחוו"ד 2 מצוין (בסעיף 5 לחוות הדעת) כי המנוח ערך שומה מטעמו ע"י השמאי מר דוד אזנברג מיום 18.7.99. חוו"ד כזו לא הוצגה ע"י מי מהצדדים, אולם אם אכן נכון הדבר, יש בכך כדי לחזק את הקביעה כי המנוח בדק וככל הנראה ידע את מהותן של הזכויות הנמכרות לו. התובע טוען כי הנתבעת, בהיותה רשות ציבורית המתקשרת במכר מקרקעין עם אדם פרטי, מחויבת בחובה מוגברת לפעול בתום לב ובגילוי מלא כלפי האזרח ולטענתו הנתבעת לא עמדה בענייננו בחובתה זו. טענה זו מועלית בסיכומי התובע לראשונה ודינה כשינוי חזית, ולכן אינני מוצא לנכון לקבלה. לגופה של הטענה, מהטעמים שפורטו לעיל התרשמתי כי בעניינינו הנתבעת פעלה כדין ובהגינות כלפי המנוח. אשר על כן, מכל האמור והמפורט לעיל, הנני קובע כי בהסכם המכר שבענייננו נמכרו למנוח, מר אסף קרטה ז"ל, זכויות עתידיות שבמועד החתימה על החוזה טרם אושרו וכי התובע לא הצליח להראות שבמועד החתימה על החוזה עובדות אלו לא היו ידועות ומונחות בפני המנוח. לאור קביעתי זו, אין טעם לדון בטענת הנתבעת בדבר אי הקטנת הנזק ע"י התובע. אשר על כן, הנני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ + מע"מ וכן הוצאות משפט. המזכירות תשלח העתקים של פסק-הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום. ניתן היום י"ז בטבת, תשס"ט (13 בינואר 2009) בהעדר הצדדים. שמעון פיינברג, שופטסגן נשיא בניהגגשאלות משפטיות