רקע 1. המערער הינו פדוי שבי אחר שבמלחמת יום הכיפורים, בה שירת כחייל סדיר במוצב "המזח" בתעלת סואץ כאיש מנהלה ואחזקה, נפל בשבי המצרי יחד עם הלוחמים האחרים ששירתו במוצב. אחר שחרורו מהשבי אושפז המערער בשל מצבו הנפשי במתקן אשפוז, מיום 25.02.74 ועד ליום 10.03.74. בהודעה על שחרורו ממתקן האשפוז נאמר כי "הגיע במצב של חרדה, סיוטים, אי שקט, מצב רוח ירוד, פחדים שונים שהופיעו לאחר שישב בשבי במצרים", והוא שוחרר בהמלצה לפרופיל 24 למשך 6 חודשים - "בהתחשבות בטראומה רצינית שעברה עליו". 2. אף שב"כ המערער לא ידעה לומר בוודאות, הנה נראה, מתוך המסמכים השונים שהוצגו בפני הועדה והטיעונים השונים שעלו, כי המערער הגיש תביעה (כפי הנראה בעת אשפוזו הנ"ל) להכיר בו כנכה בשל מצבו הנפשי, ברי כי עמד בפני ועדה רפואית, שבדקה וקבעה לו נכות זמנית בשיעור 20%, מתוכם 10% על חשבון השירות - החל מיום 12.03.74 ועד ליום 09.07.74, ונכות בשיעור 0% החל מיום 09.07.74. המערער שוחרר משירות סדיר ביום 12.03.74 אחר 10 חודשי שירות בלבד, כשבתעודת השחרור נרשם - "תום שירות". מספר שנים אחר הקביעה כי המערער אינו סובל מנכות נפשית צמיתה כתוצאה משהותו בשבי, החליטה ועדה רפואית לשחררו משירות צבאי (מילואים) בשנת 1979. אחר מועד זה התנדב המערער לשירות מילואים, אלא שבאוקטובר 1983 פנה לשלטונות צה"ל וביקש לשחררו משירות המילואים בשל מצבו הנפשי - והוא אכן שוחרר. 3. רק בסוף שנות ה-90, כשבין לבין התנהל המערער כשהוא עובד לפרנסתו, נושא אישה ומוליד ילדים, ובמסגרת התארגנות פדויי השבי - פנה המערער למשיב בדרישה להכרת זכות, נקבע כי הוא סובל מ- PTSD, והוא הוכר כנכה בשיעור 50% - והכל בשל שהותו בשבי, וגמלה משולמת לו החל מיום 05.07.97. 4. המערער ביקש לקבוע כי הוא זכאי לגמלה בגין נכותו שהוכרה שנים כה הרבה אחר הנפילה בשבי - החל ממועד שחרורו מהשבי, ועל החלטת קצין התגמולים הדוחה בקשתו - נסוב הערעור כאן. לציין כי בהחלטתו קבע קצין התגמולים כי המערער הגיש ב"כוחות עצמו" (ההדגשה שלנו) תביעה להכרת זכות ב- 04/74, שנתבססה על מצבו הנפשי כתוצאה מנפילתו בשבי, ונקבעה לו נכות זמנית ונכות 0% לצמיתות - אלא שעל החלטה זו, אף שניתנה לו זכות ערעור, גם לביהמ"ש וגם לועדה רפואית עליונה - לא הגיש ערעור, ומתוך כך הפכה ההחלטה לחלוטה. קצין התגמולים הוסיף בהחלטתו כי משפנה המערער, "בכוחות עצמו", ב- 05.07.98 בבקשה לעיון נוסף, נפתח הליך חדש שבמסגרתו, כאמור לעיל, הוכר כנכה בשיעור 50% לצמיתות, וכפי הוראות סעיף 35 (ב) לחוק הנכים [תגמולים ושיקום] (נוסח משולב) תשי"ט - 1959 (להלן - "החוק") הוא זכאי לתשלום התגמולים החל ממועד הגשת הראיות החדשות על פיהן ניתנה ההחלטה, אלא שקצין התגמולים רשאי להורות כי התגמולים ישולמו החל ממועד מוקדם יותר, ו"בלבד שלא יקדם יותר משנה אחת להגשת הראיות החדשות". מציין עוד קצין התגמולים כי הזכאות לנכות נבחנת אל מול ההליך החדש בלבד, ומכאן שאין מקום להיענות לבקשה להחלת נכות מועד מוקדם יותר. טענות המערער 5. המערער טוען כי עד לשנת 1998, מועד התארגנות פדויי השבי, לא ידע מהן זכויותיו מכוח החוק, כי קצין התגמולים לא פנה אליו קודם לבדיקת מצבו, וכי לא היה במעקב רפואי - גם לא אחר שנקבע כי אינו כשיר לשירות. עוד טוען המערער כי החלטת הועדה הרפואית בשנת 1974 כי אין הוא סובל נכות לא היתה נכונה ונתבססה על מדיניות רפואית שהיתה מקובלת במועד הרלוונטי אצל קצין התגמולים ובממסד הרפואי - על פיה אין לעודד תביעות לטיפול במסגרת מחלות נפש. מוסיף המערער כי קביעת הועדה הרפואית הנ"ל מקורה בתפיסה טיפולית מקצועית שהיתה נהוגה אצל קצין התגמולים, על פיה עדיף להתמודד עם פגעי השבי בדרך של השתלבות בחברה - תפיסה שנתבררה כשגויה במהלך שנות ה-90 (וראו עוד להלן). המערער טוען כי לא היה מודע לתוצאות המשפטיות של קביעות הועדה הנ"ל, לזכויות שיש בידיו בגין קביעותיה, כי לא הוסברו לו ההחלטות ו/או התוצאות המשפטיות של הקביעה כי אין הוא סובל מנכות, כי במשך השנים לא מונה לו, אף פעם, אפוטרופוס, כי רק בשנת 1998, באמצעות תמיכת הגוף שהוקם על ידי פדויי השבי האחרים, ובסיוע אז של קצין התגמולים - יכול היה להשלים ההליך ולקבל הכרה בשיעור נכותו הנפשית. 6. לטענת המערער, הנה גם הדין, גם שיקולי הגינות וצדק, מחייבים הקביעה כי הוא זכאי לקבל התגמולים המשולמים לו מיום שחרורו מהשבי ואילך, ולא רק משנת 1997, ולחילופין - הוא מבקש לקבוע שני מועדים אפשריים אחרים כמועדי תחילת הזכאות, והם - 10.11.79 - מועד שחרורו משירות מילואים, או לכל המאוחר - מיום 03.10.83, הוא המועד בו פנה ליחידתו בבקשה להשתחרר משירות המילואים אליו התנדב - בשל מצבו הנפשי הקשה. 7. לכתב הערעור צורפו מסמכים שונים ובהם גם הערכה פסיכולוגית שנעשתה למערער ביום 14.10.98 על ידי ד"ר רון לוי, פסיכולוג קליני. טענות המשיב 8. המשיב ביקש לדחות הערעור מאחר, וכאמור לעיל, החלטת הועדה הרפואית שקבעה למערער ב 1974 נכות זמנית ו-0% נכות לצמיתות הפכה חלוטה אחר שלא הוגש עליה ערעור, תוך הפניה להוראות סעיף 35 (ב) לחוק הקובע, לכל המוקדם, תשלום תגמולים שנה רטרואקטיבית מהגשת הבקשה לעיון נוסף, שכאן הוגשה רק ביולי 98. 9. טוען המשיב כי על פי הוראות הסעיף הנ"ל קצין התגמולים אינו רשאי ואף אינו מוסמך להורות על תשלום תגמולים מועד מוקדם יותר משנה אחת טרם הגשת הראיות החדשות, כי גם להוראות סעיף 18 (ו) לחוק, המאפשר תשלום שכזה, אין תחולה בעניינו של המערער - שהרי הוא דן בנכה שלא הגיש תביעה לתגמולים מחמת "מחלת נפש" או "ליקוי בשכלו", ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס, שאז משולמים התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, אם הגיש האפוטרופוס התביעה תוך שנה מיום שנתמנה, ואילו כאן - הגיש המערער תביעה לקצין התגמולים כבר בשנת 1974, טרם שחרורו מהצבא, ותביעתו נתבררה, ואף אין עסקינן במי שמחמת מחלתו הנפשית לא היה מסוגל לטפל בענייניו. לכתב התשובה לא צורפה חוות דעת. דיון 10. בדיון בפנינו העיד המערער עצמו ואין בלתו. בעלי הדין הציגו והגישו מסמכים שונים, גם מתוך התיק הרפואי הצבאי וגם מתוך תיק השלישות של המערער, ולמעשה לא היתה מחלוקת גבי הנתונים העובדתיים הקשורים במערער ובאבחנות הרפואיות שנמצאו בו, והמחלוקת היא מחלוקת משפטית באשר למועד ההתחלתי האפשרי לתשלום התגמולים המשולמים החל מיום 05.07.97, וכפי שהוצג על ידי ב"כ המשיב בסיכומי טענותיה - "האם מגיעים למערער הפונה בבקשה לעיון מחדש, תגמולים רטרואקטיביים עבור אותן שנים בהם (צ.ל "בהן" - הועדה) לא היה מוכר". ב"כ בעלי הדין נתנו, שלב מוקדם, עיקרי טענותיהם בכתב ועם תום הדיון - סיכומי טענות, בהם חזרו, כל אחד לפי שיטתו, על טיעוניהם, בצירוף אסמכתאות. הערה כללית 11. קודם דיון והכרעה, אנו מבקשים לומר כאן, אחר שמיעת המערער ועיון במיסמוך שהוצג, לרבות בהוראות החוק ובהלכה, כי הדעת כמעט אינה סובלת הצורך החוזר ונשנה לדון בטענות מסוג טענות המערער שבפנינו, כשהפתרון והמענה צריך וראוי שינתנו על המערכת המטפלת - ולא באמצעות פסיקה של ביהמ"ש, האמורה להיות תחומה בהוראות החוק, משאין בסמכות הועדה לשנות מהוראות החוק, ועניין הוא למי אחר, ובמיוחד בענייניהם של המערער ואחרים כמותו, המוצאים עצמם נאלצים להיאבק, לשיטתם, בהחלטות קצין התגמולים - על אף שהמערכת המטפלת מודעת לבעייתיות, בלשון המעטה, הדרך בה טופלו הוא וחבריו בעבר, והדברים נאמרו כבר במפורש ומזה שנים, הן בהחלטות שונות של בתי המשפט, הן, כפי שנראה עוד להלן, בדיונים שנעשו במשרד הבטחון עצמו, גם שביהמ"ש העליון כבר נתן דעתו, ואף את המלצתו לשינוי המצב, באופן שינתן מענה ראוי והולם למערער ולכמותו, והדברים עוד יפורטו - אלא שבאופן תמוה לא נעשה עד היום דבר שיביא לתיקון הלקוי. כאמור - ראוי היה לשיטתנו, גם לפי הלכות שונות שניתנו במקרים דומים, כי עניינו של המערער יוסדר בדרך אחרת מאשר פסק דין, ולא תוך פירוש דווקני, כמעט טכני, של הוראות החוק, כשמתוך ההלכה ניתן לראות כי בתי המשפט מצאו ליתן פתח לטענות מסוג אלה שהועלו בפנינו. מקום זה נאמר עוד, ובהקשר להערה הכללית, ובמאמר מוסגר, כי ודאי לא ראויה טענת ב"כ המשיב בסעיף 18 לסיכומי טענותיה, כי "כשתובע אדם כספים למפרע בגין תקופה של 24 שנים, מכוח זכויותיו - כביכול לפי החוק, אין הוא תובע זכויות סוציאליות, אף לא שיקום. נכה כזה מתיימר לחלץ מכספי הציבור סכומים ניכרים, לצורך העשרת עצמו" - ואין לנו להכביר במשמעות החסרה של דיבור זה, במיוחד כאשר הובררו נסיבותיו ועניינו של המערער, ודרך הטיפול שננקטה בו ובאחרים - לא נוסיף כאן עוד והדברים, דומה, ברורים (וראו עוד להלן). 12. הוראות החוק הרלוונטיות לדיון כאן הן אלה שבסעיף 18 (א) ו - 18 (ו) וכפי מאמרן: "18.(א) תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר. 18.(ו) לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא כעבור הזמן הקבוע בסעיף (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר, ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור" - וההכרעה תהא על פי הפירוש הראוי להנתן לדיבר "מיום הגשת התביעה". 13. אחר עיון ודרישה, החלטנו לנקוט בעניינו של המערער אותה דרך שננקטה ב- וע (תל אביב-יפו) 1119/01, נח מן נ' משהב"ט - אגף השיקום קצין התגמולים, תק-של 2002 (4) 19,940 - ולקבוע מועד מוקדם יותר לתשלום הגימלאות - ולמצער, אנו מוצאים לקובעו במועד שחרורו משירות המילואים, באוקטובר 1983. 14. אין חולקין, כאמור, כי המערער שהה בשבי המצרי משך 40 יום, כשעם שחרורו - אושפז במתקן אשפוז למשך 14 יום, ובהודעה על שחרורו, נקבע, כאבחנה, כי הוא סובל מ "shell shock", כי הגיע ב "מצב של חרדה, סיוטים, אי שקט, מצב רוח ירוד, פחדים שונים, שהופיעו לאחר שישב בשבי במצרים". אז הומלץ על שחרורו למשך 6 חודשים בפרופיל 24 - "בהתחשבות בטראומה רצינית שעברה עליו וכדי לתת את האפשרות לממש את רצונו לשקם עצמו מחדש". בתעודת השחרור נאמר כי שחרורו של המערער בא בשל "תום שירות", ולציין כאן כי במסמוך שהוצג נמצא מסמך הקובע כי כך ננקט במועד הרלוונטי, וכפי האמור בו - "ירידת כושר גופני עקב פציעה קרבית או פעולות איבה גוררת קביעת סיבת שחרור תום שירות" (מסמך שנעשה על ידי רס"ר אשר רשף, קצין רישום ויעוץ). אין מחלוקת כי המערער שוחרר בשל מצבו הנפשי אחר שהותו בשבי. מספר שנים אחר מכן, ב - 1979, ביקש המערער לחזור לשירות בצה"ל, ואחר שנבדק על ידי ועדה רפואית, הועלה לו הפרופיל והוחלט להציבו בשירות מילואים. לציין כי על פי אישור מפקדת קצין רפואה ראשי מתאריך 17.11.08, נאמר כי ב- 10.11.79 האבחנות והממצאים הרפואיים בעניינו של המערער היו: - "NUROTIC PERSONALITY איכות גבוהה" (כאן נציין כי לא נהירה לנו הערתה של ב"כ המשיב בסעיף 10 לסיכומי טענותיה כי לא ברור האם אבחנה זו נעשתה על רקע שהייתו של המערער בשבי או בלי קשר אליה - כשהפתרונים והסימוכין צריך שיהיו אצל המשיב - וגם כאן לא נכביר). בשנת 1983 שוחרר המשיב משירות המילואים, על פי בקשתו. לציין כי מהמסמוך הרפואי הרלוונטי לתקופה זו עולה כי המערער פנה ביולי 83 לשלטונות הצבא בטענה כי אינו מעונין לשרת. בבדיקה שנעשתה לו באוקטובר 83 על ידי פסיכיאטר נאמר - "בדקתי היום את הנ"ל. מדובר על איש בן 30. לדבריו היה בשבי ב-1973, מאז שהעלו לו פרופיל עשה כ- 8 פעמים במילואים. כעת מתלונן שכשנמצא במילואים בפעם האחרונה הרגיש חרדה קשורה עם מחשבות על שבי. הפרופיל הקיים משקף את מצבו הנפשי ואין מקום להתערבות נוספת". במסמך נוסף שנעשה אותו מועד נאמר כי אצל הבודק נוצר רושם כי המערער מנצל את החוויות שעברו עליו לצורך הבקשה לשחרור. סופו של הליך - אכן שוחרר המשיב משירות. מכל אלה עולה ונובע כי אם לא קודם, הרי שוודאי באוקטובר 83 היה ידוע לשלטונות הצבא מצבו הנטען של המערער. 15. ולא רק כך - מצבו הרפואי הרציף של המערער, מאז שחרורו מהשבי ועד לפחות שנת 1998 עולה גם מההערכה שנעשתה על ידי ד"ר רון לוי, שצורפה לכתב הערעור - שהאמור בה לא נסתר על ידי המשיב, שאף לא נתן חוות דעת מטעמו - ממנה ניתן ללמוד כי במשך שני העשורים שחלפו מאז שחרורו מהשבי, ואף כי השתלב בשוק העבודה, אף הקים משפחה - הנה התנהלותו של המערער העידה על ירידה ביציבות תעסוקתית, על תנודתיות בכושר ההשתכרות, עם השלכות שליליות באינטגרציה התדמיתית ובהשתלבות הבין-אישית חברתית בעולם התעסוקה. בהערכה זו צוין כי המערער לא פנה לקבל סיוע פסיכולוגי, בין דרך צה"ל ומשרד הבטחון ובין באופן פרטי, מתוך אכזבתו מהטיפול שניתן לו והדרך בה ניתן הטיפול, וכפי שנאמר, ובכך אין כנראה ספק, וכאמור - המשיב לא הציג ראיות מנגד - "השילוב של מראות הלחימה ותוצאותיה, הכניעה, הנפילה בשבי ואירועי השבי הקשים והטראומתיים הותירו בו את רישומם הקשה, מה עוד שלא זכו לעיבוד או טיפול במשך למעלה משני עשורי שנים מאז. על רקע של החוויות הטראומתיות דאז, התפתח סינדרום PTSD קשה, חמור וכרוני, אשר עקב קשיי הכלה ועיבוד נתן את ביטויו בתחומי החיים השונים עם בולטות בעולם התעסוקה (חוסר יציבות, כשלונות, דימוי עצמי נמוך, מיצוי עצמי מוגבל, נטישה והתפרצויות) וגם בתחום המשפחה (תפקוד רגשי כבוש ומוגבל עם התפרצויות עתיות ובלתי מרוסנות מחד וטעונות אשם מאידך, וחוסר יכולת לשתף את בני המשפחה במקור ובשורש לסבל)". 16. אין חולקין כי המערער לא פנה, גם לא קיבל, ביוזמת מי משלטונות צה"ל או משרד הבטחון, כל טיפול עד מועד התארגנות פדויי השבי בעמותת "ערים בלילה" - כך עולה גם מפרוטוקול ישיבה שנתקיימה בלשכת סגן שר הבטחון דאז, ביום 09.11.99, אז הוצגו העמותה ומטרותיה בפני סגן השר, וכפי שנאמר שם - "מטרת העמותה היא לקדם את מעמד וזכויותיהם של השבויים, מכיוון שעד שנת 96 לא היינו מוכרים על ידי משרד הבטחון, ורק בעקבות מחקר שערך משרד הבטחון אגף השיקום בשיתוף עם ד"ר יובל נריה ופרופ' זהבה סלומון, נקבע כי לכל השבויים יש את התופעה של פוסט-טראומה". כאשר הוצג, כבר אז, בפני סגן השר, כי מאז השחרור מהשבי לא טופלו השבים, וגם אם היה מי שהגיש תביעה הרי נדחה על הסף, ובמקרים אחרים לא נפסקה נכות (0%), ולשאלתו מדוע לא טופלו האנשים, השיב ראש אגף השיקום במשרד הבטחון, מר ציקי אורן, כי - "בשנות ה-70, לאחר מלחמת יום הכיפורים, היתה מדיניות מכוונת באגף השיקום בהמלצת יועצים לא לסיים טיפול בתובעים מבין השבויים על בעיות נפשיות, אלא להשהות את הטיפול". לשאלת סגן השר מי נתן ההוראה, ניתנה התשובה כי היו אלה יועצים במשרד הבטחון שהחליטו על הגישה. באותו מסמך, שהוצג בהסכמה גם על ידי המשיב ואין חולקין אודותיו, נאמר כי בעוד שהוועדות הרפואיות קבעו לפדויי השבי נכות כרונית מתאריך השבי, הנה קצין התגמולים/משרד הבטחון - אינו מוכן לשלם התביעות רטרואקטיבית - מתוך הוראות החוק. נאמר שם כי בסמכות סגן שר הבטחון או שר הבטחון לשנות הוראות אלה, לפחות גבי השבויים, או אז אמר מנהל אגף השיקום כי "אגף השיקום הוא מעצם הגדרתו מטפל השיקום, כלומר בטיפול בנכים, מכאן ואילך ולכן אין לו דרכי טיפול בעבר כי זה פיצוי ולא שיקום...". אף שסוכם כי הענין ייבדק, הנה כפי שראינו לעיל - לא נעשה דבר ע"י מי מהמערכת, כפי שרק ראוי וצריך היה, והמערער, כמו אחרים, מצאו עצמם נדרשים לשוב ולפנות לבית המשפט בדרישה להכרה ותשלום רטרואקטיביים. ויוער כאן שוב, כי בהמשך למה שנסקר לעיל אודות התנהלות משרד הבטחון בכל הנוגע לטיפול בפדויי השבי - נאמרו הדברים על ידינו באשר לאופן הראוי לטיפול בעניינם, כשהדברים גם הוכרעו בעבר, ומבלי שהמערער או אחרים כמותו - ידרשו לפנות שוב ושוב לערכאות, כשעניינם יכול היה להיות מוכרע אחרת, כשמי מהמערכת עצמה יודע ומכיר כי התפיסה הרפואית טיפולית שננקטה בעבר - לא היתה נכונה וראויה, במיוחד כשהוברר כי ההחלטה שנים קודם היתה, כדברי פרוטוקול הישיבה הנ"ל במשרד הביטחון - להשהות הטיפול - השהייה הנמשכת למעלה משלושה עשורי שנים. 17. כאמור לעיל, מצאנו להכריע כאן כפי שיטת הועדה בתיק וע. 1119/01 וכפי שם, יש לפסוק גם כאן, גם כמו ההלכה שנפסקה ברע"א 7588/01, פלוני נ' קצין התגמולים, פד' נז (1) 45, שם נידון עניין דומה לעניינו של המערער כאן, ונפסק מפורש, כך בהמשך לטענות המשיב גבי אי תחולתו של סעיף 18 (ו) לחוק גבי המערער, כי אמנם סעיף זה דן בנכה שלא הגיש תביעה לתגמולים מחמת "מחלת נפש" או "ליקוי בשכלו" - אך הרציונל העומד בבסיס אלה כוחו יפה גם גבי נכה שלא הגיש התביעה עקב מצבו הנפשי, ואפילו העדרו של אפוטרופוס, אינו צריך לעמוד בעוכרי המערער. כאן, כמו שם, יש לפסוק, כי אין ספק כי כבר שנים רבות טרם הגשת התביעה היה המשיב ער, או צריך היה להיות ער, למצבו של המערער כפי שזה תועד מיד עם שובו מהשבי, גם כששוחרר משירות, ולמצער - במועד שחרורו משירות המילואים, משהייתה זו אז גם חובתו של המשיב להמשיך ולטפל בו, ולפחות לקיים מעקב אחר מצבו אחר שחרורו, במיוחד, משעסקינן במי שהוסכם, גם על ידי המערכת, גבי מצבו הרפואי עובר לחזרה מהשבי - אלא שבשל תפיסה טפולית מסוימת שננקטה אותן שנים - לא ניתן לנפגעים הטיפול הדרוש. לשיטתנו, אין המערער צריך להימצא נפגע רק משום שינוי התפיסה הטיפולית, כשמצבו הרפואי - ידוע וברור מזה שנים. לציין כאן, ובמאמר מוסגר, כי המשיב אף לא מצא לחזור לפנות ולטפל במערער, גם אחר שנתפרסם אותו מחקר של ד"ר נריה ב - 1993, שממצאיו נמסרו לאגף השיקום במשרד הביטחון, וכמו בעניינו של אותו פלוני ברע"א 7588/01 הנ"ל, הנה גם כאן לא נעשתה שום פעולה עד אשר פנה המערער בתביעה ב - 1998. 18. דעתנו ,כאמור, גם אינה נוחה מהפירוש הדווקני שמבקש המשיב ליתן להוראות החוק - בניגוד להלכה, במיוחד לפי הגמישות הנדרשת כשבוחנים דווקא את עניינו של המערער כאן ושכמותו. 19. ובהמשך, נאמר גם אנו, כפי שנפסק לא אחת, כי הנה: - "... בתביעות של נכים במסגרת החוק ייטה בית המשפט לפרשנות מרחיבה לטובת הנכה ויקל עימו במידת הראיות הנדרשת להרמת נטל השכנוע... עוד קבעה הפסיקה כי כאשר מדובר בחוקים סוציאליים עלינו להתייחס בגמישות ולהימנע מפרשנות המונעת מן הנכה את קבלת מלוא פיצויו... גם אין להקפיד יתר על המידה בדיני ראיות ופרוצדורה, אלא לפעול לגילוי האמת..." (ראה בו"ע (ת"א - יפו) 1119/01 הנ"ל). ועוד מהאמור שם היפה לעניינו של המערער כאן: - "...סעיף 18 (א) לחוק נוקט בלשון "הגשת תביעה"... ואינו קובע למי תוגש התביעה בעוד שסעיף 30 קובע במפורש כי "התובע תגמול לפי חוק זה יגיש בקשה לקצין התגמולים". מה פשר ההבחנה בין "בקשה" לבין "תביעה". ייתכן כמובן לפטור זאת בלא כלום, שגגה שיצאה מפני המחוקק. אולם ניתן לראות בכך פתח לפרשנות מרחיבה בנושא זה שבו אנו עוסקים. 12. עוד נזכיר כי קצין התגמולים על פי סעיף 28 "לא יהיה קשור בדקדוקי הדיון". ודוק, לא נאמר "רשאי" שלא להיות קשור בדקדוקי הדיון, אלא החוק קבע זאת באופן נחרץ ומצווה. 13. המערער נמצא משנת 1988 בתוך היחידה, שאמונה על הטיפול בנפגעי הלם קרב. נזדמן לנו כבר להעיר בהקשר אחר כי כל העוסקים בענייני נכים מצווים על גישה ליברלית האוהדת את הנכים ולא עויינת אותם, ולכן "מי שאינו יודע לשאול", יש "לפתוח לו" כפי שמצינו בהגדה של פסח... 14. יש לציין כפי שכבר ציינו בהחלטתנו בענ 248/99, וע 1972/00 לוי זדה נ' קצין התגמולים, בסעיף 18 להחלטה, טופס התביעה אינו טופס מן הדין ואין לייחס לו תכונות שלא נקבעו לו בתקנות, ודוק, החוק מציין "בקשה" ולא מציין טופס תביעה ואף לא נקבע בשום מקום, גם לא בתקנות איזו צורה יש לתת ל"בקשה" זו. וזאת בהשוואה למשל, לתקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדרי הדין בערעור), התשמ"ז - 1987 הקובעות את הצורה והדרך שבה יש להגיש ערעור לבתי המשפט בנושאים אלה או בהשוואה לתקנות 5, 6 ו - 7 לתקנות בתי הדין מינהליים (סדרי דין), התשנ"ב - 1992 המציינות במפורט כיצד יש להגיש מסמכים. השווה גם לתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח - 1988, הקובעת: "תביעה לגמלה וכן תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה כאמור בסעיף 118 לחוק (להלן - תביעה), יוגשו בטופס שהורה עליו המוסד". ובהמשך בתקנה 2 נאמר: "(א) תובע גמלה (להלן - התובע) יצויין בתביעתו את כל הפרטים הנדרשים בטופס ויצרף לתביעה את המסמכים הדרושים להוכחת זכותו לגמלה. (ב) התובע או אפוטרופסו יאשרו בחתימת ידם את נכונות הפרטים שבתביעה. (ג) כוללת התביעה פרטים שאותם חייב למסור מעבידו של התובע או גוף אחר, תוגש התביעה למוסד רק לאחר שהפרטים האמורים יצויינו בתביעה." כלומר כאשר המחוקק מעוניין כי תביעה או בקשה מסויימת כנגד גוף תישא אופי רשמי הוא טורח ומציין בדיוק את פירטי הטופס ומה צריך להיכלל בו. ולא כך במקרה של חוק הנכים. 15. היות ומלשון סעיף 18 (א) עולה כי לא באותה " בקשה" מדובר אלא ב"תביעה", עלינו לבחון מהי אותה "תביעה" השונה מן "הבקשה" ? ש"הבקשה" מוגשת לקצין התגמולים והתביעה היא תביעה שיתכן שהופנתה גם לגורמים אחרים..." ובהמשך: - "...בהקשר זה נזכיר כי נוהל הטיפול בפצועי צה"ל, הנפגעים במהלך השירות ועקב השירות, הוא שעוד בהיותם בבית החולים או בבית ההבראה הצבאי מביאים אליהם, למיטת חוליים, את טופס "הבקשה" לקצין התגמולים, על מנת שזכויותיהם לא יפגעו. על נוהל זה שמענו שוב ושוב בפני ועדה זו מפי המערערים השונים. גם המערער שבפנינו הוא דוגמא לכך לגבי פציעתו הראשונה ביד. את הטפסים הביאו אליו לבית ההבראה הצבאי והדבר עולה בבירור ממש/1, שהוא טופס התביעה שהגיש בגין הפגיעה ביד, הנושא תאריך 4.11.73, תאריך בו שהה בבית ההבראה בהיותו מגובס (ר' אישור סרן יונתן סודרי מיום 21.11.73), נספח 2ג' לתצהיר המערער. אם כך מדוע אותו נוהל נכון לא קויים לגבי המערער ע"י היחידה? היחידה היא חלק מצה"ל, שהוא חלק ממשרד הבטחון, אליו שייך קצין התגמולים. וכפי שצה"ל נתן למערער טופס תביעה בנובמבר 1973, היה עליו להפנות אותו לקצין התגמולים בשנת 1988, כאשר משרד הבטחון, באמצעות היחידה, הכיר במצבו הנפשי ובקשר בינו לבין מלחמת יום הכיפורים. כל מסקנה אחרת אינה עולה בקנה אחד עם ההגינות המינימלית, אשר משרד הבטחון מחוייב בה כלפי אלה שנפצעו במלחמותיו". וכאמור לעיל, ובהשלכה לעניינו של המערער שבפנינו, ועל פי אותה דרך פרשנית, הרי אם לא קודם, הנה וודאי ב - 1983, מועד בו שוחרר המערער משירות מילואים, על פי בקשתו, אחר שהטעם לבקשתו לשחרור היה השפעת תוצאות שהייתו בשבי על התנהלותו, שכאמור כבר הוכרו על ידי המשיב בעבר, חובה הייתה על המשיב לטפל בו ולקיים מעקב אחריו וליתן בידיו האפשרות או להציגה בפניו לפנות לקצין התגמולים, וכפי שכבר נאמר, ה"רשאי" כאן - היה צריך להיות ל"חובה" (על פי הוראת סעיף 37(א) לחוק). והנה - על פי הרציו המונח בבסיס ההחלטה בו"ע 1119/01 הנ"ל, יש לראות את פנייתו של המערער ליחידה בבקשה לשחררו משירות עקב מצבו הנפשי כ"תביעה" -זו נקודת הזמן בה, למצער, אף שניתן היה לקבוע נקודת זמן קודמת -הייתה מערכת הביטחון מודעת ואף אבחנה באופן מקצועי את מצבו של המערער - וזהו המועד ממנו ראוי שתשולמנה הגמלאות. 20. וכפי שנאמר בו"ע 1119/01 הנ"ל, הנה הדברים יפים גם כאן, ואפילו עוד יותר: - "... העובדה שהחוק נתן לגוף השייך למשרד הביטחון (אגף השיקום), גם אם אינו צה"ל (דהיינו אינו כפוף לרמטכ"ל, אלא למנכ"ל משרד הביטחון, אשר שניהם כפופים לשר הביטחון) את סמכות הטיפול בנכי צה"ל אינה אמורה להיות בעוכרי הנכים. כפי שראינו, צה"ל אכן אינו מתכחש לאחריותו לצייד את הנכים בטופס התביעה לקצין התגמולים כאשר חיילים נפגעים ויש מי שאחראי בצה"ל על פעילות זו. בדיוק כך היה על היחידה לצייד את המערער בטופס לקצין התגמולים, ואם לא ציידה אותו באותו טופס, כי אז יום פנייתו ליחידה ב"תביעה" לסיוע נפשי, אשר משמעותו הכלכלית ברורה - צריכה להיחשב כיום ה"תביעה" - והנה מכאן קבענו כי ,למצער, יום פנייתו של המערער ליחידה בבקשה לשחררו משירות מילואים, עקב מצבו הנפשי - בקשה שנענתה - צריך להיחשב כיום "התביעה", וכמועד התחילי לתשלום הגמלאות, וכפי שנאמר בתיק ו"ע 1119/01 הנ"ל הנה גם כאן:- "...לפיכך יש לפרש את המונח "תביעה" במקרה שלפנינו באופן מרחיב ולקבוע כי פנייתו של המערער ליחידה על מנת לקבל טיפול וסיוע נפשי היא "תביעה". אין לשכוח כי קבלת סיוע נפשי בין תרופתי ובין טיפול אחר, יש לה עלות כלכלית נכבדת, ולכן ניתן לראות בכך תחילתה של הגשת "תביעה" למערכת הביטחון שבסופו של יום הוכרה גם אצל קצין התגמולים...". כך היה צריך לנקוט המשיב, וכפי שנאמר ברע"א 7588/01 הנ"ל - שיקול הדעת שלו, הנתון לו להקדים את תשלום התגמולים הפך, בנסיבותיו של המערער, מרשות לחובה. 21. עוד נביא כאן, בהקשר לטענת ב"כ המשיב גבי תחולת סעיף 18 לחוק, החל בסעיף 32 לסיכומי הטענות, ובמיוחד לדברים שנאמרו בסעיף 35 בהם - ממה שנפסק בתיק ע"נ 591/00 (בימ"ש שלום חיפה) יהושע גלוטמן נגד קצין התגמולים מיום 01.01.04 (אתר נבו), דברים הראויים להנתן גם בעניינו של המערער: "סעיף 18 לחוק הנכים היווה נושא להתדיינויות רבות, בעיקר עקב בעיות ניסוח לא מוצלח וסדרים תמוהים שעשויים להשתמע הימנו... ...נכון כי לעורר לא מונה אפוטרופוס, וכי בסעיף 18 (ו) מדובר על תביעה שהוגשה ע"י אפוטרופוס, אולם העניין פורמליסטי למדי ונראה לנו שאין מניעה להפעיל את שיקול הדעת המסור למשיב גם אם לא מונה אפוטרופוס. מבחינה פורמלית הרי אין מניעה שימונה אפוטרופוס, שיגיש את התביעה. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט חיים כהן ז"ל, 255/78 כהן נגד קצין התגמולים פ"ד ל"ב (3) 601. שם התעוררה שאלת התחולה הרטרואקטיבית של תשלום התגמולים לחייל שהוכר כחולה נפש, גם שם עמדו הוראות סעיף 18 (א) אל מול הוראות סעיף 18 (3) (כפי שהוסף אז לחוק מכח תיקון לחוק הנכים תשל"ו - 1976) בית המשפט סבר שצדק העורר בתרעומתו כלפי קצין התגמולים "לאו דווקא באשר נתפס לפורמליות יתר, אם אמנם אין החוק מאפשר לו לנהוג אחרת. אלא באשר לא השתמש בסמכותו המוענקת לו בחוק: ומה גם שהסמכות מוענקת לו למטרה זו עצמה". כב' השופט ח. כהן התייחס לטיעון כי מינוי אפוטרופוס הוא תנאי בל יעבור לתשלום התגמולים למי שמאחר בתביעתו, ואילו חולה הנפש שלא מונה לו אפוטרופוס לא תעמוד לו מחלתו - משום מה - לזכות בהטבה זו המיועדת לחולי הנפש. ואמר: "ואולם לפי פירושו הנכון וההגיוני מעניק החוק הטבות אלה לחולי נפש לא באשר נתמנו להם אפוטרופוסים, אלא באשר חולי נפש הם; וחולה נפש שלא נתמנה לו אפוטרופוס - "רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר, ובלבד שלא יקדם למועד השחרור". הסמכות הנתונה לקצין התגמולים נתונה לו דווקא לשם מניעת הפליה בין חולי נפש שיש להם לבין חולי נפש שאין להם אפוטרופוס; וחייב קצין התגמולים להשתמש בסמכותו זו, משום שההפליה ההיא פסולה היא ולא לעניין, ולא עוד אלא משום שחולה נפש שאין עליו אפוטרופוס יכול ויהיה זקוק להטבות הללו במידה הרבה יותר מאשר חולה נפש שאפוטרופוס דואג לענייני". פירושו של השופט ח. כהן לחוק צודק ומתחייב, שכן גם התכלית החקיקתית לא נפגעת על פי פירוש זה. המטרה לשמור על זכויותיו של חולה הנפש, היא העיקר, ואילו קיומו של אפוטרופוס אינו אלא כלי משני. ניתן לומר, כפי שרמז לכך גם כב' השופט ח. כהן, כי הדברים הם מקל וחומר ! לאפוטרופוס שחייב לדאוג לבן חסותו, נותן המחוקק שנה אחת להגיש התביעה, הרי שחולה הנפש זקוק לשנה זו ואף יותר שכן ראוי הוא "לכל התחשבות" אף מעבר לתקופה הנ"ל. לעורר דנן לא מונה אפוטרופוס, כך שלא עברה גם שנה מיום המינוי, ואם ימונה כעת רשאי יהיה להגיש תביעתו גם בעוד שנה, למרות שחלפו 30 שנה ממלחמת יום הכיפורים ! לסיום. השנה מלאו בדיוק 30 שנה למלחמת יום הכיפורים, הכאב והזיכרון פועמים בלבנו יום יום. העורר נפגע במלחמה זו פגיעה קשה שלא היה מודע לה אלא בעבור שנים. יפה עשה המשיב שהכיר בנכותו - אולם ראוי הוא גם שתיבדק זכותו לטעון לתחולת התגמולים למן יום שחרורו. הסמכות נמסרה למשיב (ולא לוועדה רפואית) ועליו להפעילה במקרה זה...". והדברים יפים, כאמור, למערער שבפנינו, ואין צורך להוסיף עליהם. וראו עוד בתיק ע"נ 588/99 (תל אביב - יפו) עבודי מאיר נגד משהב"ט אגף השיקום - כשהדברים שנקבעו שם יפים וראויים עוד יותר לעניינו של המערער כאן. 22. לציין עוד כאן, במיוחד לפי נסיבותיו המיוחדות של המערער, לפי מה שנעשה בו ומה שלא נעשה - מתוך התפיסה הטיפולית שהייתה נקוטה, כשוודאי היה ראוי לנקוט אחרת משהוברר כי זו היתה מוטעית ומחסירה כי הנה כמעט מקוממת טענת ב"כ המשיב בסיכומי טענותיה, כי: - "פתיחת פתח לתשלומים למפרע, כפי שמבקש המערער, תגרור מצב בלתי סביר מבחינה תקציבית ומינהלית. גם הנטל הכספי הבלתי מתוקצב, וגם הנטל המינהלי הכרוך בהתחשבנויות ההופכות תקציבי - עבר על פיהם - אינם עולים בקנה אחד עם תפקודה התקין של רשות מנהלית...". עוד יותר מקוממת, אחר שהובררה דרך הטיפול במערער ושכמותו, כשכאמור לעיל, במקום שיקבלו טיפול ראוי מערכתי, הנה הם נדרשים לבקש זכויותיהם בערכאות, טענת ב"כ המשיב כי: - "במערכת סגורה, ונוכח משאבים מוגבלים - כל טירוף מערכות כזה בא על חשבון מקורות של כספים וכוח אדם, המיועדים לטיפול השוטף בנכים הממלאים אחר חובותיהם המערכתיות." - כל זאת כאשר הוברר כי המשיב עצמו הוא זה שלא מילא אחר חובותיו המערכתיות, כשהוא בא ומנסה להטיל לפתחו של הנכה את מחדליו הוא - ולא נכביר עוד, כשדומה שדווקא בעניינו של המערער ושכמותו ובנסיבותיהם - לא ניתן להחיל הרציו שבהחלטת בית המשפט העליון ברע"א 2563/03 שלום בן חור נגד קצין התגמולים - משרד הביטחון - אליה הפנתה ב"כ המשיב. 23. סוף דבר - אנו מקבלים הערעור (לפי הטענה החילופית שבו) ומוצאים להקדים מועד תשלום התגמולים למערער ולהעמידו על 10/83 - הוא המועד שקבענו כברירת מחדל, ומתוך ההליך שננקט בו, כמועד הגשת ה"תביעה", אף שכאמור, ניתן היה גם למצוא מועד מוקדם יותר - שבו ניתנה הוכחה "בזמן אמת" למצבו הנפשי של המערער. 24. המשיב ישלם הוצאות הערעור בסך -.10,000 ₪. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ בעלי הדין בדואר רשום. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום. ניתן היום ו' בניסן, תשס"ט (31 במרץ 2009) במעמד הצדדים. ט. שחף, שופטת (בדימוס) מר ל. פלד ד"ר ק. שניידרמן צבאחייליםמלחמה